|
חוג ציור באר שבע
חוג פיסול באר שבע
רחוב עליה 9 במרכז המסחרי
גדלתי בשכונה ה' בבאר שבע של שנות השבעים שמונים,המישעולים,עיר של מבוכים ,וחומות בטון אפור חשוף,של בוהק צורב בשעות הצהריים(לא- זה לא אותו אור שיש בתל אביב בצהריים,אני מדבר על אור מסנוור בלובן שלו -שמוחק הכל,-דרגה אחת מתחת לפצצה גרעינית.) אין נפש חיה ברחובות, לילות קור צורב בחורף -קור יבש מונע על ידי רוח קפואה, (שחודר דרך מעילים כיסוים)מוחק את הרכות .אני זוכר את השאלה הזו מנקרת במוחי -איפה החיים באמת מתנהלים ? האם יש שם חיים סודיים שלא מספרים לי עליהם היכן שהוא? ,מרתפים מועדונים סודיים שאליהם אני לא מוזמן?.
למדתי בבית ספר קורצ'ק מול בית רמט שאז סיפרו לנו שהוא הבית הארוך ביותר בארץ,מן רכבת בטון ענקית על עמודים שמתחילה ולא נגמרת ומתוכה מסתעף "הגשר" שאין שום נהר מתחתיו רק כביש שאז עוד הוביל למדבר בואכה שדה תימן(אז היציאה הישנה לתל אביב ). בית ספר שהיה סוג של מוסד נוקשה עם תפיסה עצמית גבוה,(לפני כמה זמן הלכתי לראות את קורצ'ק וגיליתי שהפך לבית ספר אנטרופוסופי-האמת היא שחוץ מזה שנראה קטן עד לגיחוך מול זיכרונותי-אני יכול רק להלל את דיריו החדשים שהפכו את המקום המאיים והמנוכר של ימי ילדותי למן מעון משפחתי.)
אני מלמד היום אומנות(ציור ופיסול) באותו מקום עצמו שאמא שלי לימדה בו. ,חנות טמבור הישנה שבמרכז המסחרי בה' הישנה,שאמא שלי הפכה לסדנה ללימוד אומנות כבר לפני שלושים שנה.אני מלמד את ילדים של תלמידיה ןאולי לפעמים את הנכדים שלהם.,אני רואה את מורה ההיתעמלות הזקן ,אבא של יואב ,שנעצר ליד הסדנא ומבלי לזהות אותי מספר לי על אימי.אני רואה את הזמן.ומה שהוא עושה לפנים של השכנים הישנים. לגוף ,להליכה של השכנים שעדיין נשארו שם.(זה לא הם שמזדקנים זה אני ,ככה אני מרגיש)אני רואה פנים ופתאום זכרון של פנים אחרות מפלס דרך.לעיתים ההחלטה להמשיך וללמד באותו מקום עצמו מדכאת אותי,אני מספר לדנה אחותי על באר שבע, והיא אומרת לי איך העזת לחזור,אבל חזרתי(לא לגור רק ללמד)כנראה שזה המקום הסמיך ביותר עבורי-הכל טעון לכל יש חוטים קשורים למקומות אחרים.כל נקישה משמיעה הד.בבוקר קבוצת הפנסיונריות ,קבוצה שגרעינה התחיל אצל אמא שלי שהיא עדין מכירה בשם כל אחת ואחת מהן שמביאות עוגות למפגשים ולא שוכחות לשלוח ברכת חז שמח לרותי.תקשורת של משפחה מורחבת,של פיצול מאיזה גזע ישן ,ריחות,חיתוכי קול תחושת שייכות,תמיד משהו נרגע בי בקבוצה הזו.(אבל לא פעם כשהוא מרפה זו הזדמנות לדכדוך לקפוץ עלי).אני שניסיתי בגיל עשרים לחתוך לעזוב ,להיות הכי רחוק שאפשר.מה אני מנסה לעשות שאני חוזר.הקירות האלה המדפים האלה בסדנא שבתור נער עזרתי לסדר,ושעכשיו עם כל כובד משקלם יושבים עלי.בשביל מה חזרתי?
חזרתי כי רק משם אפשר להתחיל לבנות.או שזו שגיאה.אני קורא ספרים אמריקאים המטפלים במיתוס של החזרה לעיר הקטנה.תמיד זה נכשל מה שאתה מחפש לעולם לא תמצא.משהו בדנמיקה גדול ממך חזק ממך,מטביע אותך,אמפיירפולס של ריצרד רוסו למשל.למי אני חייב? ,למה אני חייב?למה אני צריך לעבור בדלת הזאת?
-בתור ילד אני זוכר את הנסיעה צפונה לסבתא שלי בשבתות =נסיעה שנידמתה ארוכה עד אין סוף,(כמה באר שבע קרובה עכשיו -זה כל פעם מפתיע אותי.(ימי גיבוש)
|
|