התקפי חרדה – נקודות אור

התקפי חרדה – נקודות אור

מאת: סיון סניור, מורה ליוגה ולפילאטיס מטפלת ברפואה אינטגרטיבית

www.sivansenior.com

מה זה התקף חרדה?

אם השאלה הזו מעניינת אותך, כנראה שלא היו לך התקפים מעולם, וטוב שכך.

בדרך-כלל, מופיעים שלושה או יותר מהסימפטומים הגופניים הבאים:

דפיקות-לב או תחושה ש"הדופק עלה לגרון", נשימה מואצת ושטחית, יובש וצמא עז בגרון, רעד בלתי נשלט או הזעה בכפות הידיים, לחץ בחזה או בסרעפת, קשיי נשימה, תחושה של נימול בכפות הידיים או הרגליים, גלים של חום או קור שעולים ויורדים לאורך הגוף, תחושה שהגוף "נעלם" או עלול "ליפול פנימה לתוך עצמו",חלושס כללי... והכי לא נעים: רצון עז לשלשל עכשיו ומייד, כאן במקום.

מבחינה רגשית עלולות להופיע תחושות של אובדן:

"מה יקרה אם אני אמות, אחטוף התקף-לב או אתעלף",

מבחינה מנטאלית יכולות להגיע מחשבות על טירוף ואיבוד השפיות.

2 טיפוסים עיקריים של אנשים נוטים לסבול מהתקפי-חרדה:

הטיפוס הראשון הוא אדם שנוטה לסבול מחרדה בצורה כרונית כזו או אחרת, לעתים החרדה אצלו תהיה מלווה בדיכאון.

זה טיפוס מופנם, נלחץ בקלות, לעיתים חושש מלהביע את עצמו בחברה, טיפוס כזה עלול להכיר בדיכאון ובמקביל לא להיות מודע לחרדה.

מונע על-ידי פחדים ונותן להם לשלוט בו ולהכתיב לו את חייו.

לדוגמא:

"בחברת אנשים לא מוכרים אני לא במיטבי לכן אמנע מפעילות בקבוצה".

הוא מזהה את הגורם המפריע ונמנע ממנו. במקרה הנ"ל – לחץ מחברה לא-מוכרת.

זה אדם שיימנע מכל פעולת שעלולה לגרום לפחד קהל כמו להרצות מול אנשים, להיות מורה, מנחה או מדריך.

אופי ההתקפים יהיה מינורי אך לאורך שנים רבות.

אחד מהסימפטומים של טיפוס כזה יהיה רעד חלש בידיים או בכל הגוף.

נקרא לזה חרדה כרונית.

מכיוון שהתקפי חרדה גורמים לגוף לתגובת ברח-או-הילחם ולהפרשה של כמות אדרנלין גבוהה (ביחס לצורך הממשי של הגוף) הםמתישים את הגוף.

אם הרמה של החרדה, הייתה של התקף-חרדה חזק, האדם הזה לא היה יכול לתפקד בכלל עקב מלחמת ההתשה הזו.

אך הטיפוס הזה לא סובל מהתקפים חזקים, אלא נמצא כל הזמן ברמת חרדה מסוימת, מה שמעייף אותו וגורם לו להיראות חסר אנרגיה רוב הזמן.

אין לו כוח לצאת מהמיטה ו"לחיות את החיים".

האנרגיה שלו מספיקה לתפקודים הבסיסיים ביותר, וגם זה, רק בקושי.

מצד שני – הוא רגיל לזה.

הגוף שלו התרגל לחיות על רמת חמצן נמוכה והנפש שלו התרגלה להיות עצובה.

לכן החרדה שלו מלווה גם בעייפות, חולשה ודיכאון.

אנשים כאלו יכולים לחיות כך במשך שנים, במעגל נצחי של לאות תמידית ותחושת חוסר תוחלת ותכלית בקיום האישי.

***

הטיפוס השני, שעלול לסבול מהתקפים, הוא אדם שנימצא תמיד בשליטה על חייו.

אצלו אין טעויות. הוא יודע הכול והכול צריך להתבצע כפי שהוא מבין.

לפעמים זה יהיה אדם מאוד חברתי, מעניק, טיפוס שמטפל באחרים.

הוא אומן בלהסתיר את רגשותיו וצרכיו. וזה גם מה שפוגע בו.

חשוב לו לשמור על תדמית "נורמאלית"....(כאילו שיש כזה דבר, בכלל...:))

אחד הסימפטומים שטיפוס כזה חווה הוא הפחד שאני משתגע, תחושה שהגוף "נעלם" או עלול "ליפול פנימה לתוך עצמו".

במקרה הזה, ההתקפים יהיו בעוצמה מאוד גבוהה, והרבה פעמים הם יופיעו עקב שינוי במצב מסוים בחיים.

זה יכול להיות שינוי חיובי מאוד, אך מה שגורם את ההתקף היא תחושת חוסר השליטה.

אובדן השליטה על החיים, על השתלשלות העניינים.

אם בטיפוס הקודם זיהינו תבנית מסוימת:

עמידה מול קהל, השתתפות באירועים חברתיים מרובי משתתפים וכו',

בטיפוס הנוכחי זה בדיוק ההיפך מתבנית:
הנה קורה לי משהו בפעם הראשונה בחיים. וגם אם זה למען משהו טוב – זה מפחיד בטירוף.

זה יכול להיות מעבר לדירה טובה יותר, קידום בעבודה או התאהבות.

זה גם יכול לקרות אחרי שאותו אדם התגבר על משבר.

המשבר עבר כבר, ופתאום באות החרדות. באיחור, יענו.

עצם השינוי, אפילו אם הוא חיובי, גורם לגוף להגיב בתגובה שהיא השרדותית במהותה:

זו תגובה של הגנה על האני, על-ידי ניסיון של הגוף "להימלט" מעצמו וזה מופיע כתחושה שאתה עומד להתעלף או להשתגע.

מגיע גםכרצון להימנע מסיטואציה זו או אחרת: "אני לא מסוגל להיכנס לתוך הבניין הזה", "אם אני אלך על הגשר – אני בטח ארצה לקפוץ ממנו", "אם נרד למרתף של הבניין – אני לא אוכל לנשום".

בהמשך, אחריי שנחוו מספר התקפים, נוצרת התגובה של "פחד מהפחד" – האדם שכבר חווה התקפים, מפחד לחזור ולחוות אותם.

וכך נוצר מעגל-קסמים-של ג'יפה–אנרגטית:

השינה נפגעת. אדם שגופו מוצף אדרנלין לא יכול להירדם בקלות. גם לקום בבוקר אל תוך התקף חרדה זו לא ההרגשה הכי מפנקת...בסופו-של-דבר אותו הטיפוס -שממשיך להיראות חזק ויציב ולרוב גם לא משתף את חבריו במצבו. הוא גם לא חושב שהם יאמינו לו. לעתים הוא ישתף אותם – והם באמת לא יאמינו לו. כי לא רואים עליו שמבפנים הוא פשוט מרוסק. הוא מרגיש בודד ומקולל.

או ככה לפחות אני הרגשתי, כשההתקפים היו בעיצומם:

פחדתי לצאת לרחוב. על לצאת לקניות – לא היה על מה לדבר, הרי פחדתי לצאת מפתח הבית.

פחדתי להתעלף ברחוב, פחדתי לאבד את ההכרה בזמן שאני מטפלת באחרים.

חיי הפכו גיהינום וחשבתי שאף אחד לא יכול לעזור לי.

כששיתפתי חברה טובה, היא התחילה לתאר סימפטומים שיש לה ושהיא חושבת שהם התקפי-חרדה. ..כמובן שהיא תפקדה כרגיל, הלכה לעבודה ועשתה מה שבא לה, כולל להתרחק לשכונות אחרות ולעשות קניות בשוק – דברים שאני לא חלמתי על לעשות מרוב פחד...

לא הצלחתי לקבל מאף אחד תמיכה כי לא האמינו לי שאתמול, בשיעור יוגה, כשנראיתי כל-כך זוהרת וקורנת, בעצם הייתי על סף היסטריה.

***

נקודות – אור, או: מה אפשר לעשות עם זה?

J טיפים, בקיצור

ניתן למתן ואף לעצור לחלוטין התקפי-חרדה אם "תופסים אותם בזמן".

ידיעת חוקי היקום:

יש לדעת, שלא ניתן לשלוט בתהליך החיים. לא ניתן.

אפילו אם אתה מגיש אל הפה כוס מים צלולים, אין לך שום וודאות,

שהכוס אכן תגיע אליך (אולי בדיוק הטלפון יצלצל?), וגם אם הכוס תגיע, אין לך שום וודאות שאתה תשתה ממנה...

***

הפרדת התסמינים על-ידי מודעות:

למוח יש נטייה לשים תוויות ולפרש כל הזמן.

למוח שלנו יש "מניפת רגשות" – כמו המניפה של הצבעים ב"טמבור" – שכל הרכב תחושותמסוים נותן רגש ספציפי.

לדוגמא:

"פרפרים בבטן" + דופק מהיר + ירידה בתיאבון = התאהבות.

לעומת זאת:

הזעה בכפות הידיים + דפיקות-לב מהירות + דגדוג במפשעה = גירוי מיני.

דוגמא שונה לגמרי ואני מקווה שתבין אותי:

בנאדם הולך במורד רחוב גאולה לכיוון הים, בעונת הקיץ, ולפתע, הוא חש במשב-רוח קליל על גב היד. מה הוא חושב לעצמו:

"אח, איזה כיף שהלכתי דרך גאולה, עם הרוח המלטפת הזו".

לעומת-זאת, בנאדם ספון בביתו,

שיא החורף. אהה. כאילו יש כאן כזה.

אז תדמיין: אירופה.

והנה אתה באמסטרדם, וזה האמאמאמא של החורף. חלונות סגורים, הסקה מרכזית וכל זה.

...ופתאום, באמצע הסלון של החבר שלך באמסטרדם, בלי שום סיבה נראית לעין, רוח קלילה מלטפת את גב היד...

אה! זו כבר לא רוח (לפחות לא במשמעות הרגילה שלה:).

אתה קם לבדוק את החלונות בסלון והכול מוגף!!

אז אם אתה הילר, אתה יודע, שיש איתך מישהו כרגע בחדר.

רוח, כן, אבל לא רוח שבאה מהטבעי אלא רוח מהעל-טבעי. או שעוד שנייה ותקבל תקשור.

מה הבנת מכל זה?

שהכול זה עניין של פרשנות ושבדרך-כלל המוח ילך לפרשנות היותר שחוקה, היותר ידועה.

רצפטורים במוח נוצרים כתוצאה מהתנסויות.

ככל שישנן יתור התנסויות, כך הממשק של אותה התנסות – מתחזק.

אבל, אם תתבונן לרגע בפסקה הראשונה של המאמר, לגבי התסמינים הגופניים של חרדה, תראה, שהרבה מהם יכולים להופיע בחיים בעיתות שימחה ואושר.

דפיקות-לב: באות כשאתה מתרגש.

להלן: התאהבות.

לפני פגישה עם מישהו שחזר מחו"ל.

וסתם אם קמת מהר מידיי מהמיטה בבוקר...

גלי חום וקור: כשאתה יוצא מהים בשיא הקיץ ופתאום נהיה לך קריר. וזה אפילו די נעים.

נימול: אם נרדמת על הספה בערב בתנוחה מצחיקה, תהיה לך תחושת-נימול בגפיים כשתתעורר.

העניין הוא שכשאתה לומד להפריד את התסמינים מה"מניפה" שלהם, לא תילחץ מכל תסמין ולא תחשוב ש"הנה, בא לי משהו אחד, בקרוב תבוא כל הערכה".

***

הגוף לא יכול להתיש את עצמו יותר מידיי:

כאן מדובר בעיקר בהתקפי החרדה הקשים. אי-אפשר לסבול את זה לאורך זמן, פשוט אין לך מספיק מאגרי אדרנלין לזה. לרוב, ההתקפים יגרמו לך לעשות משהו.

וזוהי בדיוק מטרתם:

להעלות למודעות ולהביא דברים שלא התייחסת אליהם.

וזה טוב.

כי ככה זה אצלנו:

עד שזה לא בילתי נסבל – אתה לא תטפל בזה.

כל רעיון, מידע, יורד מרמת המחשבות אל הגוף הפיזי ולרוב רק כשהוא מתגלם בבעיה גופנית, אתה תטפל בה.

***

חשוב לבקש עזרה!!!

ככל שאתה ממהר לבקש עזרה, וזו לא חייבת להיות עזרה מקצועית, לפעמים מספיק "לשפוך את הלב" לאדם קרוב ותומך, כך תקצר את זמן הסבל.

***

עוד נקודת-אור, לזמן ההתקף עצמו:

להזכיר לעצמך, שכלום לא עומד לקרות.

גם אם אתה מרגיש זוועה כרגע, לא יקרה לך כלום.

גם אם אתה מרגיש שאתה עומד להתעלף, אתה לא תתעלף.

זה הכול רק "משחק בכאילו".

אם זוכרים את זה בזמן התקף – הוא ייעצר מייד.

***

עצה לשעת-חירום והתמודדות במצבי לחץ:

זהו תרגיל חירום למצבי-לחץ גבוה, שמתאים למצבים קיצוניים ומלמד אותנו

כיצד לעצור התעלפות\אובדן הכרה\להרגיע דפיקות-לב\התחלת של התקף חרדה:

- בפעמים הראשונות כדאי לעצום את העיניים על מנת להתרכז, אך ככל שתהיה מיומן בתרגיל, תוכל לבצע אותו גם בעיניים פקוחות, כשמולך יושב אדם, ולא מודע לכך שאתה נרגע עכשיו, ברגע זה, גם אם הוא עסוק בלצעוק עליך..או כל דבר אחר...

- קח נשימה עמוקה מהאף.

- גלגל את הלשון לאחור, כך שקצה הלשון מונח על החיך העליון, בחלק הפנימי ביותר של הפה (רחוק מהשיניים העליונות והקדמיות).

- דמיין 9 מעגלים מסתובבים מעל הראש שלך, ו-9 מעגלים בכיוון ההפוך.

- בינתיים, הנח לרוק להצטבר מאחוריי הלשון.

- בלע את הרוק תוך כדי ליווי (על ידי מודעות) ירידת הרוק דרך הגרון והבטן, עד הטבור.

-אחריי שבלעת את הרוק, כווץ 3 פעמים בחוזקה את הפתחים התחתונים בגוף. נשוף החוצה את האוויר.

- פקח את העיניים.

- אמור תודה לעצמך על שזכרת לבצע את התרגיל.

- חייך ותיהנה מהמצב החדש.

- ייתכן ויהיה צורך ללכת לשירותים. עם השתן \ צואה אנו משחררים את המיותר..

יש אנשים ששומעים על התרגיל הזה ואומרים לי:

"איך אני אספיק לעשות את כל זה? עד אז אני אתעלף כבר.."

ואני עונה: כשבא לך לעשות אפצ'י, יש לך זמן לשים את היד לפני הפנים, לא??

אז זה אותו הדבר. אם יש לך כמה שניות לחשוב מה לעשות, תעשה את זה. ותראה שזה ייעצר.

***

עוד טיפ:

לנשום במיידי נשימות עמוקות.

ולהגיד לעצמך:

"הכול בסדר, אני בסדר, הנה אני נושמת, הכול טוב ובטוח בעולמי, הנה, אני נושמת, יופי, טוב מאוד, הנה, הכול נרגע אצלי בגוף, כל הכבוד לי".

ישנם זוגות של רגשות \ תחושות שאינן יכולות להתקיים במקביל.

כמו כעס ועייפות. או שאתה כועס וזה נותן כוח (מדומה. דלק ששורף אותך מבפנים).

או שאתה עייף ואז אין לך כוח לכעוס. אתה עייף מידיי.

אחד פשוט נוגד את השני.

אז אותו דבר עם נשימה עמוקה והתקף חרדה.

אם יש נשימה עמוקה ואיטית לאורך כמה דקות – אין חרדה. בדוק.

***

מה לעשות כשהגרון מרגיש חנוק ומכווץ?

קמת בבוקר עם תחילת התקף.

תחושה שמישהו יושב לך על הגרון ואי-אפשר להכניס ולהוציא אוויר.

מה עושים?

נושמים דרך האף!

הנשימה דרך האף מסננת את האוויר יותר מאשר דרך הפה, ומאטה את תהליך כניסת האוויר לגוף.

כך אתה נושם יותר לאט ויותר נקי.

נשימה איטית, מעצם טיבה, היא יותר עמוקה ומאפשרת לגוף לקלוט את הגזים הטובים לו מהאוויר.

נשימה דרך האף, אל הבטן, תוך כדי שימוש בשלושת חלקי הנשימה:

למלא את הבטן, הצלעות והחזה, ולהוציא אוויר עד הסוף.

הוצאת האוויר עד הסוף, גורמת לך להיפטר משאריות האוויר שנמצאות בתחתית הריאות, אוויר "משומש", שהוא בעצם פסולת שצריכה לצאת החוצה.

האף, משמש כ"מעקף" לגרון.

כדאי לבצע את זה בשכיבה על הגב, במיטה (בהנחה שזה בוקר), כשהידיים מונחות בנוחות מעל גובה הכתפיים, אפשר מאחוריי הראש, ולתת למרפקים "ליפול" לכיוון המזרן, כמה שנוח.

הרמת הידיים מותחת את השרירים הבין-צלעיים, שנוטים להתכווץ עקב נשימה שטחית וחוסר בפעילות גופנית מתאימה.

***

ועוד טיפ:

לשתות כוס מים.

זה עוזר לגרון המכווץ (- הוא לא באמת מכווץ. זה רק אתה, שמרגיש אותו ככה...).

וזה עוזר גם להסדיר את הנשימה. ואם מים נכנסים, בטח שאוויר ייכנס..

וגם משהו במים עצמם, מרגיע ומשנה את המצב, שוטף את הדברים מבפנים, משחרר, מכניס משהו אחר לכמה רגעים...

כוס מים מעלה מעט את לחץ הדם, שנוטה לצנוח בזמן התקפים (לכן את חושבת "אני עומדת להתעלף", ומרגישה נימול באצבעות).

ישנו עוד זוג רגשות שלא יכול להתקיים במקביל:

חרדה ושימחה.

מ-2 צידי השפתיים, ישנו מקום שמתרומם כשאנו מחייכים.

ברגע שזה קורה, מופרש הורמון שאחראי על שימחה וקלילות.

אפילו אם החיוך "מזויף", ההורמון הזה יופרש אל מחזור הדם ומייד יוריד את ההתקף.

בכל פעם שתצחק (ולא *רק* תחייך), זה יהיה אפילו יותר חזק מאשר עם החיוך, ויחזיק מעמד, מבחינת מצב-רוח, לזמן יותר ארוך.

לכן:

כדאי להיות ליד אנשים מצחיקים (זה תמיד מומלץ!) ולצפות בקומדיות, לקרוא ספרים משעשעים, שגורמים לך לצחוק בקול רם במיטה...

***

טיפ אחרון, שעובד מצוין:

לשיר את "שיר למעלות". אפילו בלב. מוריד התקפים מייד.

בדוק ומומלץ, על פי חוכמת הקבלה וגם מניסיון אישי.

***

מתי ומדוע כן מומלץ להיעזר בטיפול בתרופות או בצמחי מרפא?

לפני נסיעה לחו"ל, או פרויקט גדול שאנו רוצים להצליח בו ו"אסור" (אשליה!!! של הראש הדפוק שלנו...) לנו לפשל.

או: אם ההתקפים חוזרים יום אחרי יום במשך יותר משבוע.

כי במצב כזה – אנחנו כבר עייפים פיזית ומנטלית.

או:

במצב שניסינו את כל הטריקים העצמיים ולא הצלחנו.

אדם שחווה התקפים רבים, מאבד את הביטחון שהוא יכול לצאת מזה לבד. הוא מותש.

הוא "פוחד מהפחד". וזה מצב שדורש התערבות חיצונית, כדי לתת לאדם "מרווח-נשימה" ללא התקפים.

צריך שיעבור מספיק זמן ללא התקף, כדי שבזמן הזה, אתה בונה מחדש את כוחותיך, ומשתחרר מההתניות השליליות שצברת בתקופת ההתקפים.

***

מה ההבדל בין טיפול תרופתי לבין צמחי מרפא?

ישנם 4 הבדלים עיקריים:

הראשון הוא שלתרופות, שהן כימיות, לוקח שלושה חודשים לצאת מהגוף. לא חראם?!

לצמחי מרפא, לעומת זאת – הרבה פחות.

ההבדל השני, הוא, שהתרופות אינן מרפאות.

התרופות, בעצם, משבשות את הקשר מוח-גוף וגוף-נפש. הן משבשות את השידור. ומדכאות את תגובות הגוף האותנטיות.

כך לא מגיעים שדרים של אימה, אבל גם אין שום שינוי במערכת החיסונית.

אתה לא לומד דבר על עצמך, אתה לא עובר תהליך.

אתהלא חווה את השינוי ומתחזק ממנו.. מה שנובע מזה, שכשאתה מפסיק את התרופה – אתה לא למדת כיצד להתמודד ולהגן על עצמך מפני מצבים ורגשות שהחיים מביאים איתם.

תנגודת הגוף-נפש שלך, לא עלתה.

כל מיקרה נוסף של חרדה, יביא איתו שוב את אותם התסמינים, ושוב, תעמוד חסר אונים מול הפחד שהחרדה מביאה.

ההבדל השלישי, באופן הנטילה:

את התרופות צריך לקחת על בסיס יומיומי, כלומר, אתה לא יודע אם נרפאת או מתי אתה לא תזדקק להן יותר. אתה לא יודע מה עובר עליך, כי טמטמת את עצמך.

אכן, עצוב...

***

מה עושים צמחי המרפא?

צמחי מרפא, לעומת זאת, מרגיעים את הגוף בלי לגרום לתלות ולהתמכרות.

הם לא מדכאים את תגובת הגוף ולא לוקחים אותם על בסיס יומיומי.

הצמחים נמצאים בתיק, ובמקרה שעולה חרדה –אפשר לבחור האם להתמודד איתה על-ידי אוטוסוגסטיה = המשגה, שכנוע עצמי, דיבור אל העצמי.

או לקחת את הצמח ולהוריד את החרדה במיידי.

לפני אירוע שעלול להיות מלחיץ – אפשר לקחת כמה טיפות של מיצוי טבעי ולהיות רגועים שבוודאות לא יגיע התקף.

עצם זה שאתה מחליט מתי ובאיזה מינון לקחת, מחזיר לך את תחושת השליטה (האשלייתית!!! – כבר אמרנו?!) על חייך. וזה חיובי.

הרי למה באת לכאן?

כדי להצליח ולהיות בעל- בחירה מול מיקרי המציאות.

ההבדל הרביעי:

לתרופות כימיות עלולות להיות תופעות לוואי.

חלק מהתרופות לחרדה – מרדימות. מטשטשות. פוגעות בתפקוד היומיומי.

חלקן פוגעות בחשק ובתפקוד המיני (אאוץ!).

חלקן לא מומלץ לנשים בהריון, תקופה הורמונאלית ומיוחדת מבחינה רגשית ממילא.

חלק מדכאות תיאבון ועם האחרות – חייבים לאכול לפני שלוקחים אותן אחרת הן פוגעות בקיבה ובכבד.

צמחי מרפא לא עושים כאלה דברים...

אני ממליצה על מיצוי נוזלי של צמח ההיפריקום, המתאים לשימוש גם בזמן נהיגה, עבודה עם הגוף כמו פעילות גופנית והדרכת ספורט, וגם לחלק מהנשים בהריון.

המיצוי מתאים גם למצבי מתח ועצבים.

ניתן לקבל ממני מידע לגבי בית מרקחת שמכין את המיצוי, בתל-אביב.

צריך לדעת, שישנם צמחים שלא עובדים יפה עם תרופות, בייחוד כאלו מקבוצת

= מעכבי הפרשת סרוטונין. SSRI

לכן,אם אתם נמצאים בטיפול תרופתי של תרופות פסיכיאטריות כעת, יש לציין זאת בזמן הייעוץ בבית המרקחת, על מנת למנוע תגובה שלילית של הצמח עם התרופה.

רק בריאות,

סיון סניור

054.5362277

-----------------------------------------------------------------------------------

* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.

24.01.2010