במאה ה-12עולים ביפן לשלטון הסמוראים ומעמדה של האישה היפנית צנח. החברה היפנית מתחילה להעריץ את הלוחם והכוח הגברי ומכוון שלנשים היה אסור להילחם הן הודרו מכול תפקיד מלבד ניהול משק הבית.
גם אם היו נשואות בעל עשיר לנשים לא היה כול זכות על כספי הבעל או על הירושה. אם הבעל נפטר עבר רכושו והבעלות על האישה לבן הבכור או לקרוב משפחה אחר. הנשים נתפסו כרכוש הגבר ותמיד היו נתונות להחלטות הבעל או הבן. במקרה והבעל התאבד הכריחו את אשתו ללכת אחריו ולקחת את חייה.
בתחילת המאה ה17 החליט הקיסר כי על נשות הסמוראים לגור בבאדו ליד חצר המלכות. נשים אלו ראו את בעלן רק פעם בשנתיים ובניגוד לבעל שהורשה למצוא פילגשות בעזרת הכרויות דיסקרטיות, על האישה היה להישאר נאמנה לחלוטין לבעלה.
בשנת 1868,התחיל עידן חדש ויפן נפתחה למערב. בעיני אנשים המערב נראה כי התרבות היפנית פתוחה מאוד מבחינה מינית. הכרות עם הקומיקסים הנפוצים ביפן ה"מנגה" ו"מלונות האהבה" שקיימים בכול פינה גורם לרבים לחשוב שדיכוי הנשים הסתיים. היפנים קוראים קומיקסים מינים בדרכם לעבודה וניתן לקנות חוברות פרונוגרפיות המתאימות לכול טעם בכול דוכן עיתונים. אך אין לבלבל בין היחס היפני למיניות שתמיד היה פתוח לגברים לבין שיפור מעמד האישה. כיום אסור לבעל להתחתן עם יותר מאישה אחת אך אין זה מונע מגברים אמידים להחזיק פילגשות באופן מוצהר.
בעבר היה חזק ביפן דמות השדכנית שהסתובבה בין הכפרים והציעה בני זוג מתאימים למשפחות ששכרו את שירותיה. הרבה משפחות חיו באיזורים מרחוקים ולא הכירו את הכפרים באיזור בכדי למצוא שידוך לילדיהם. השדכנים היו מסתובבים בכפרים ומוצאים בן זוג מתאים ממשפחה בעלת מעמד ורכוש זהה.