סוגיות נבחרות בנושא העדים במשפט הישראלי - מאת עו"ד אלון וניני

עד עוין

עד עוין הוא עֵד אשר אופן עדותו בבית המשפט שונה באופן מהותי מעדות קודמת שמסר, והשינוי גורם נזק לבעל הדין שהביא אותו להעיד. מרגע שבית המשפט הכריז עליו כ"עוין" ניתן להטיל דופי במהימנותו, עד כדי קביעה כי עדותו הקודמת היא הנכונה. בישראל, הליכי עד עוין מעוגנים בסדר הדין הפלילי^[  ובדיני הראיות,  וקיימים בהליך פלילי ובהליך אזרחי.

עדות שהפכה להיות עוינת לבעל הדין ומסייעת לצד שכנגד, שכיחה בהליכים פליליים: כאשר עד מסר עדות מוקדמת בחקירתו במשטרה או בכל אמרת חוץ אחרת. בהגיעו להעיד בבית המשפט הוא מוסר עדות שונה במהותה הגורמת נזק לתביעה, או שהוא מרבה לשכוח פרטים באופן שנראה כמו שכחה מכוונת, או שהוא בוחר לשתוק מעל דוכן העדים

ישנן סיבות שונות לעדות עוינת, בין השכיחות שבהן:

• העד מאוים על ידי הנאשם או על ידי גורמים מטעמו.
• העד טוען כי עדותו המוקדמת ניתנה תחת לחץ או הפעלה של השפעה בלתי הוגנת.
• חשש להפללה עצמית מעל דוכן העדים.
• במקרים של גילוי עריות, לפעמים בוחרים המתלוננים לחזור בהם מעדותם מתוך רצון לשמור על שלמות המשפחה.

גם בתביעה אזרחית יכול עד לסתור עדות קודמת שנתן, בדיון קודם או באימרת חוץ אחרת כמו תצהיר משפטי, באופן שתחשב לעוינת.

עד מדינה

החלטת אדם להפוך לעד מדינה עשויה להיות כתוצאה מרגש אשמה או חרטה., אך לעתים קרובות יותר החלטה כזו מתקבלת בתגובה להצעה נדיבה של התביעה, כגון: הגשת כתב אישום רק על עבירה פחותה, הסדר טעיון נדיב, הסכמה על מאסר בתנאים נוחים מהרגיל, וכדומה. בתביעות פליליות שבהן נידונות עבירות קשות, שסכנתן לציבור רבה, ומנגד קיים קושי באיתור עדים, כגון משפטי חשודים בפשע מאורגן, יש וההצעה להפוך לעד מדינה מלווה בהסכם חסינות מפני תביעה והצטרפות לתכנית להגנת עדים אף אם עד המדינה מודה בביצוע מעשי עבירה .

תביעה נגד עד מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, האמנם?

במסגרת הליכים משפטיים בבית המשפט, עולים פעמים רבות עדים הנחקרים על ידי עורכי הדין מטעם הצדדים. לעיתים, מדובר בעדים אשר מתמנים על ידי בית המשפט לצורך מתן חוות דעת מקצועית בעניין מסוים. דוגמא מפורסמת לכך היא מומחה רפואי אשר מתמנה בתביעות בגין רשלנות רפואית. האם צד אשר חש כי הוא נפגע בגין עדות רשלנית מצד העד המומחה, רשאי להגיש תביעה נפרדת כנגד העד המדובר?

בדין הישראלי לא תתאפשרנה תביעה ופסיקת פיצויי בגין נזק אשר נגרם לבעל דין בעקבות רשלנות מקצועית של עד מומחה מטעם בית המשפט. המומחה מטעם בית המשפט הינו כ"עד" לכל דבר ועניין וחוות דעתו היא ראיה בכתב.  בעל הדין הסבור כי מדובר ברשלנות רשאי לחקור את העד בבית המשפט והאחרון צריך להשיב לשאלותיו כאשר הוא תחת שבועה.

בע"א 572/74, מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פד"י כט' (2) 53, 74, קבע בית המשפט כי אין לתבוע עדים בנזיקין. בפסק דין זה נכתב כי אין שום הוראה בחוק אשר מאפשרת לתבוע בנזיקין עד בגין עדותו. כמו כן, אין מקום לסטות בעניין זה מהפסיקה האנגלית. טובתו של הציבור היאשלא לתת בידי בעל דין כלי אשר יאפשר לו לרדוף את העדים ולהטרידם על ידי הגשת משפטים. 

עדות יחידה של בעל דין - אי הבאת עד

 עדות יחידה של בעל דין
סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי במידה ופסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ואלה המקרים: העדות היא של קטין למטה מגיל 14, העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין, העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד, התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר, נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור.

 אי הבאת עד לעדות
ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. בפסיקת בית המשפט נקבע כי שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה בה דוגלת התביעה, כמו כן נפסק כי שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן, ההימנעות מחזקת את ראיותיה התביעה.

הכרעה על פי עדות יחידה במשפט פלילי
סעיף 54א לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה, אולם אם היה השותף עד מדינה, (שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה) טעונה עדותו סיוע.

עדות כבושה – מאת עו"ד אלון וניני

עדות כבושה או גרסה כבושה הינה עדות/גרסה שהעד "כבש" אותה בליבו וגילה אתה רק בשלב מאוחר יותר.
הפסיקה קבעה כי משקלה של עדות כבושה וערכה הינם מועטים ביותר וזאת משום החשש שיש לאמיתותה ומהימנותה של עדות זו (ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מ"י , פד"י מא (4) 33).
המקרה "הקלאסי" של כבישת עדות הינה כאשר עד טוען כי היה עם הנאשם "במקום אחר" אולם מגלה זאת לראשונה רק במהלך הדיון בבית משפט כאשר, למעשה, עמדה בפניו ההזמנות לעשות כן מוקדם יותר. מדוגמה זו ניתן להבין על נקלה מדוע ייטה בית המשפט ליתן לעדות מעין זו משקל מועט, שהרי גילוייה של העדות בשלב מאוחר הינו מגמתי ו"שקוף".
החריג לכלל בעניין משקלה הראייתי של עדות כבושה הינו מקרה בו נתן העד הסבר משכנע ומתקבל על הדעת לכבישת העדות על ידו. במקרה כזה רשאי בית המשפט (אך לא חייב) לתת בעדותו של העד אמון וליתן לה את המשקל הראייתי כמתחייב בנסיבות ובהתאם לכללי הראיות הרגילים (ע"פ 355/88 לוי נ' מ"י , פד"י מג (3) 221).
יישומו של חריג זה נפוץ עיקר בתיקים בהן מעורבות מתלוננות בעבירות מין אשר חוששות להתלונן במשטרה עקב הפרסום, החשיפה, החדירה לפרטיות והרתיעה מלחזור ולחוות שנית את המאורע הטראומטי.
לאחרונה נדחה ערעורו של נאשם אשר הורשע באינוס ובאיומים. על הנאשם הוטלו 7 שנות מאסר בפועל ורישיון הנהיגה שלו ברכב ציבורי נשלל למשך 9 שנים (ע"פ 28.8.03 פלוני נ' מ"י).
המדובר במקרה בו מתלוננת אשר הדריכה טיול בית ספר הותקפה ע"י מי ששימש כנהג אוטובוס בטיול. התלוננת התלוננה על המעשה רק לאחר כשנה וחצי מיום האירוע ולא סיפרה עליו לאיש במשך 4 חודשים מהתרחשותו. המתלוננת הסבירה את משך הזמן בו כבשה את עדותה ולא סיפרה והתלוננה על המקרה בכך שפחדה מן המערער , מהליך החקירה ומחשיפת סיפורה ברבים. בית המשפט קיבל את הסברה זה ביחס לכבישת עדותה וייחס משקל מכריע לעדותה בהרשעתו של הנאשם. ערעורו של הנאשם לבית המשפט העליון הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש נדחה , כאמור.יצויין במאמר מוסגר כי הכלל בדבר עדות כבושה ישים גם בדיון אזרחי אולם מטבע הדברים עיקר השימוש בכלל זה וחריגיו נעשה, על פי רוב, במסגרת הליכים פליליים.

האבחנה בין עסקת טיעון, הסדר טיעון ועד מדינה – מאת עו"ד אלון וניני

הסדר טיעון המכונה גם עסקת טיעון, הינו הסכם שנערך במסגרת ההליך הפלילי, בין התביעה לנאשם. במסגרת הסדר הטיעון מסכים הנאשם להודות באשמה מסוימת בתמורה למחיקת האשמות חמורות יותר. הסדר הטיעון יכול לכלול הסדר לגבי העבירות בהן יודה הנאשם בביצוען ויכול לכלול גם הסדר לעניין העונש שייגזר עליו. עסקת הטיעון יכולה להתגבש לפני תחילת המשפט ואף במהלכו. ההסדר חוסך לשני הצדדים משאבים רבים וסיכון להפסד במשפט. מבחינת הנאשם אחד השיקולים המרכזיים בהגעה לעסקת טיעון הינה העובדה כי העונש הצפוי לו היה וינהל את ההליך עד תומו ויורשע הינו חמור יותר.

נפגע עבירת מין או אלימות חמורה אשר קבל הודעה על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם או על פרטיו של הסדר הטיעון המתגבש עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו לפני התובע, לפני קבלת החלטה בעניין.

בית המשפט אינו כפוף להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים וההסדר צריך לקבל את אישורו של בית המשפט כדי שייכנס לתוקף. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון לעניין כיבוד הסדרי טיעון, למעט מקרים חריגים ונדירים, יכבד בית המשפט את הסדר הטיעון שהושג בין רשויות התביעה לנאשם. להסדר הטיעון יתרונות רבים ובישראל תיקים רבים מסתיימים בעסקת טיעון בין רשויות התביעה לנאשם.

עד מדינה

החוק מגדיר עד מדינה כשותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה.

הפיכתו של שותף לעבירה לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף את האינטרס הציבורי של הבאתו של עבריין אחר לדין- פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה.

בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בבוא רשויות אכיפת החוק לשקול אם יש מקום להעניק לחשוד / נאשם מעמד של עד מדינה, עליהן לשקול, בין היתר את השיקולים הבאים: מיצוי אפיקי חקירה אלטרנטיביים טרם חתימת ההסכם עם עד המדינה, דיות הראיות הקיימות, אישיותו של עד המדינה ובחינת אמינותו, מעמד העד ומרכזיותו, פוטנציאל הראיות שבידי העד לספק, חומרת העבירות והאינטרס הציבורי בהוכחתה ובחתימת ההסכם, אבטחת עד המדינה ועוד.

באופן עקרוני, לא ייחתם הסכם עד מדינה עם העבריין העיקרי בפרשה, או עם ראש הכנופיה העבריינית, קרי מי שמוגדר כ"מנהיג מובהק".

ככלל הסכם עד מדינה ייערך בכתב ובאישור פרקליט מחוז.

ההסכם עם עד המדינה מחייב את הצדדים ועל המדינה לעמוד בהסכם כבכל הבטחה מנהלית. היה ועד המדינה לא הפר את ההסכם רשאית התביעה לבטלו רק בנסיבות בהן האינטרס הציבורי מחייב זאת. ככל שהעד שינה מצבו לרעה בפעלו על פי ההסכם, לא תוכל המדינה לחזור בה באופן חד צדדי מההסכם.

במקרה המתאים עשויה הפרת ההסכם ע"י עד המדינה להצדיק את ביטולו או דרישה לשינוי ההסכם מטעם המדינה.

החוק קובע כי עדותו של עד מדינה טעונה סיוע ומשכך לא ייחתם הסכם עם אדם אם אין בצד עדותו ראיה שיהא בה כדי לשמש סיוע.

מאת: אלון וניני, עו"ד

מה ההבדל בין ראיה מפריכה לבין עדות הזמה ? לפי פסיקת בית המשפט, עדות הזמה מטרתה להביא ראיות מפריכות אשר עשויות להוכיח כי עדי בעל הדין שכנגד לא היו דוברי אמת. עדות שכזו, מטבעה, מקומה יהיה לאחר שבעל הדין שכנגד סיים את הבאת הראיות, ומטרתה היא לאפשר לתובע לנסות ולהפריך ראיות אותן הביא הנתבע בדרך זו או אחרת במידת הצורך. עדות כזו הינה חריגה וביהמ"ש רשאי לאשרה בעקבות בקשה בהתאם.

תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי: "התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות".


תקנה זו מעניקה, אפוא, בידי בית המשפט שיקול דעת להתיר הבאת ראיות הזמה. בע"א 73/49 ויסרברג נ' חברת מיסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד 776, 780 (1950), נקבע מפי כב' השופט זילברג:

"...כלל גדול הוא בדין: המתחיל בראיות אומרים לו: גמור, והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן (to exhaust his evidence), כלומר: להגישן 'חבילה אחת' תוך פרשת העדויות שלו, ואינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן עד לאחר סיום פרשת יריבו... [וזאת] כאשר בעל הראיות חייב להוכיח את טענתו הוא...".
כלומר, שכאשר נטל ההוכחה מוטל על תובע אין מתירים לו לפלג ולשייר את מקצת ראיותיו עד לסיום הבאת הראיות על ידי הנתבע, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד [ראה למשל, ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו(2) 1089, 1100 (1952)].


בבש"א (ירושלים) 195/98 מאטמה נ' אלכסנדר תק-מח 98(2), 2022]. נפסק כי אין ממתינים עד להגשת ראיות הנתבע ורואים מה יש באמתחתו, ואז מגישים את הראיה הנוספת וקוראים לה 'ראיה מפריכה'. לפיכך, אין כאן שום הפרכה. תקנה 158(א) הנ"ל לא נועדה לשפר עמדות לאחר סיום שלב הבאת ראיותיו של התובע.
בהקשר זה, נפסקו מפי כב' השופט זוסמן בהמ' 23/57 פלונטיק נ' מדינה, פ"ד יא(2) 643 (1957), הדברים הבאים: "אנו ערים לסכנה עליה הצביע בא-כוח המבקשים שאם יתברר בשלב מאוחר כי לא הוכחה אחת השאלות השנויות במחלוקת ובעל-דין יורשה לפתוח מחדש בהבאת ראיות, לא יהא סוף להתדיינות והדיון עלול להתנהל בשיעורין. ואולם, מקום שבעל-דין מתוך שכחה לא הגיש לבית -המשפט ראיה שהיתה ברשותו, מסור הדבר לשיקול דעתו של השופט שדן בעניין אם יתיר את הגשתה בשלב מאוחר זה לשם עשיית צדק, אם לאו" (שם, בעמ' 644).


בתיק שהגיע לשלב הגשת הסיכומים יתיר בית המשפט הבאת ראיות נוספות רק במקרים נדירים. בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738 נקבע:

"כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב'חבילה אחת' – כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם... אכן 'כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו'... אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל. לעניין זה ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת, כגון אם הייתה ראיה 'טכנית' ופשוטה... גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט, וככל שיקדם כן ייטב... כן יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם לא הובאו הראיות בזמן הראוי" (עמ' 742-743).