פסקי הדין של ועדות הערעור לפי חוק הנכים, שנפסקו נגד נכי צה"ל, אינם מתיישבים עם תכלית החוק, חורגים ממתחם הסבירות ושגויים בלשון המעטה. הם מתנהלים על-פי הלכות בית המשפט העליון בלבד, ובניגוד גמור להוראות החוק, ועל כן הם בגדר עורבא פרח.
הלכות של בית המשפט העליון, מהוות את המוטיב העיקרי, שעל פיהם נפסקים פסקי הדין של ועדות הערעור לפי חוק הנכים. וכתוצאה מכך, הלכות בית המשפט העליון, חלחלו גם לפסקי הדין של ביתי המשפט המחוזי והעליון. מה שמראה, שכלל שופטי ישראל הפוסקים בענף המשפטי של נכי צה"ל, אינם יודעים את החוק. דבר המוליך לפסקי דין שגויים, בכל הערכאות.
סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה גורס:
(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.
ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
ואילו סעיף 1 לחוק יסוד השפיטה, מפרט בסעיף קטן (א) מי הם בתי המשפט:
(א) אלה בתי המשפט שסמכות שפיטה נתונה בידיהם
בית המשפט העליון בית המשפט המחוזי בית משפט השלום בית משפט אחר שנקבע בחוק כבית משפט
ובהמשך, החוק מפרט בסעיף קטן (ב) את כל האחרים, שאינם בתי משפט, אבל עם סמכות שפיטה, ובית דין הוא אחד מהם:
(ב) סמכות שפיטה נתונה גם בידי אלה :
בית דין דתי בית דין אחר רשות אחרת, והכל כפי שנקבע בחוק
היות וועדות הערעור לפי חוק הנכים, פועלות במסגרת בית דין ולא בית משפט, אזי, על-פי חוק יסוד השפיטה, הלכות של בית המשפט העליון, אינן חלות על בתי הדין, אלה אך ורק על בתי המשפט. ולכן כל הפסיקות, בועדות הערעור לפי חוק הנכים, שנפסקו על-פי הלכות בית המשפט העליון, הן שגויות, ואין להן כל בסיס חוקי וערכם כקליפת השום. (ראה נספחים א'-ט', דוגמאות לפסקי דין המושתתים על הלכות בית המשפט העליון) ובמקום שועדות הערעור יכריעו במחלוקת שבין הנכה לבין קצין התגמולים במשרד הביטחון, השופטים הפכו להיות צד בפלוגתא, והויכוח הניטש הוא בין הנכה לבין בית המשפט, הפוסק על-פי הלכות, שאינן כאמור הלך חוקי בועדות הערעור לפי חוק הנכים.
וגם בית המשפט העליון בפסיקותיו אבל בעניין אחר, הגיע למסקנה דומה, שבית דין מנהלי אינו נחשב לבית משפט, כפי שאומר השופט א' גרוניס ב"הלכת ממן" המאושרת בנוסף, על-ידי הנשיאה ביניש והשופטת א' חיות :
" 'בית המשפט' מוגדר בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, על דרך הפניה לחוק בתי המשפט(נוסח משולב), התשמ"ד-1984. לפי הגדרה זו לכאורה בית דין מנהלי אינו נחשב לבית משפט ועל כן תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות עליו..." (רע"א 4990/05 ממן יעקב ואח' נ' עירית הרצליה)
ואכן הלכה זו מעוגנת בחוק, כפי שאומרת תקנה 4 לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי דין בערעור), התשמ"ז – 1987 :
תחולת תקנות סדר הדין האזרחי
(א) בכפוף לאמור בתקנות אלה, יחולו על ערעור ההוראות הנוגעות לערעורים שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ..."
הבא לומר שתקנות סדר הדין האזרחי, אינן חלות על בתי הדין לפי חוק הנכים, ותחולתן רק החל מן הערעור לפני ערכאה של מעלה, קרי, בתי המשפט המחוזי והעליון.
שופטי בתי המשפט חובשים למעשה שני כובעים, בראשון – הם שופטים בבית המשפט, ובשני – הם יושבי ראש ועדה בבית דין. כתוצאה מכך הם לו השכילו להפריד בין השנים, והם מתפקדים בבית דין כאילו היה בית משפט. למרות שהחוק מבהיר להם ולנו, שהחוקים החלים על בית משפט אינם חלים על בית דין. דבר זה עיוות את המושג בית דין, וגרר בעקבותיו מצבים אבסורדיים, היוצאים מגדר חוקי מדינת ישראל - יושב ראש ועדה המתמנה לאב בית דין, לא ברור על-ידי מי המינוי, אבל מינוי זה עומד בניגוד לחוק הנכים שעל פיו מתנהל ההליך. ולא נראה עדיין בארצנו שיושב ראש ועדת חקירה יקרא – אב בית דין, אמנם קיימים חוקים שבהם יושב ראש המותב מתמנה לאב בית דין, כדוגמת חוק בתי המשפט, בית דין לעבודה, חוק הדיינים ועוד. אבל היות וחוק הנכים הוא הקובע, ושעל-פיו יקום דבר, יושב ראש הועדה איננו יכול להיות אב בית דין. ועם כל הכרוך בכך לא ניתן לשפר את כבודו של השופט, מעל ומעבר לחוק והוא יהיה אך רק יושב ראש ועדה.
מצב נוסף שבו שופט עובר על החוק, קורה בעת קיום "קדם דיון" על-ידי ועדה כביכול, ואני אומר ועדה כביכול, היות ומדובר למעשה בבית דין בדן יחיד. כאשר שופט יושב ראש ועדה, מקים את הועדה לבדו ללא המותב ובניגוד לחוק. אמנם תקנות 18 ו-29 לתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), התשנ"ב-1992 מאפשרות לשופט להורות על קיום "קדם דיון", אבל, על ידי בית הדין במלואו. וגם חוק הנכים איננו מאפשר לשופט להקים בית דין בדן יחיד.
מעבר לכך שהלכות בתי המשפט המחוזי והעליון, אינן חלות על ועדות הערעור לפי חוק הנכים, גם החוק היבש טוען, שהלכות אלו עומדות בניגוד ללשון החוק, לרוח החוק, ולדעתו של המחוקק אשר ראה לנגד עיניו, את ועדת הערעור פועלת כועדת חקירה לכל דבר, ועל כן הוא העניק לועדת הערעור סמכויות של ועדת חקירה, (ראה סעיף 27 לחוק הנכים) על מנת לאפשר לועדת הערעור לתפקד באי-תלות בסדרי דין ובדיני ראיות, והרשאה לקבל כל ראיה שהיא כפי שגורסים:
סעיף 28 לחוק הנכים –
שועדות ערעור לא יהיו קשורים בדקדוקיי דיון ובדיני ראיה.
וסעיף 21 לחוק בתי דין מנהליים, –
בית דין לא יהיה קשור בדיני ראיות.
וסעיף 8 לחוק ועדות חקירה, (הנגזר מסעיף 27 לחוק הנכים) --
"ועדת חקירה אינה חייבת לנהוג לפי סדרי דין של בית משפט, והיא רשאית לקבל כל ראיה..."...ועדת חקירה אינה כפופה לדיני ראיות...".
כך שסעיפים אלה גוברים ומבטלים את כל הסעיפים והתקנות העוסקים בדיני ראיות- בפקודת הראיות ובתקסד"א, באמצעות סעיף 60 לפקודת הראיות:
הוראות פקודה זו יחולו בהליכים לפני כל בית משפט כמשמעותו בחוק בתי המשפט, תשי"ז–1957, והוא כשאין הוראה אחרת לענין זה.
ותקנה 2 לתקסד"א,
סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט, וכן בדיון בבית הדין המיוחד לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה על א"י, 1947-1922 7 , או בדיון בבקשות לפי אותו סעיף -יהיה לפי תקנות אלה;אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר -לא ינהגו לפי תקנות אלה.
שני סעיפים אלה מקנים את זכות הבכורה - לחוק הנכים, חוק ועדות חקירה וחוק בתי דין מנהליים. ומכל האמור עד כה ברור, שתקנות סדר הדין האזרחי ופקודת הראיות, אינם חלים על ועדות הערעור לפי חוק הנכים. אבל כל זאת רק אנחנו יודעים, ולא שופטי ישראל – כפי שכותב נשיא בית המשפט העליון לשעבר בפסק דין נגד נכה צה"ל –
"...חוות דעת רפואית, ככל ראיה אחרת, יש להגיש לפי ההסדרי שנקבעו לכך בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 ובתקנות הרלבנטיות, והגשתה של ראיה על ידי צירופה לתיק המוצגים בערכאת הערעור ללא נטילת רשות, לא היתה כדין." ( העליון ע"א 472/89 )
פסק דין זה הפך ל"הלכת רוט", ונעשה בו שימוש רב בועדות הערעור נגד נכי צה"ל, למרות שאין לו כל אחיזה בחוק. ולמעשה לפנינו חוק שחוקק על-ידי שופט, המבטל את החוקים שנחקקו על-ידי המחוקק.
נספחים
נספח א'
בית משפט השלום בראשון לציון - וע 000287/04 - 05/08/2008
"...אותו דחק נפשי סובייקטיבי שחווה המערער בשגרת יומו ואשר על פי עדותו מקורו באחריות הכבדה הנלווית לתפקידו אינו עונה על ה"תנאי האובייקטיבי" כפי שנקבע בהלכת אביאן, קרי; נעדר הוא את אותה " ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי ככזה-"
(דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן אורית, פד"י נו (5) 732)
נספח ב'
בית משפט השלום בראשון לציון - וע 000493/04 - 01/02/2008
"...עם זאת נוכח התרשמותנו הבלתי אמצעית מעדותו שוכנענו כי חש, באופן סובייקטיבי, כמי שהביקורת מוטחת בו, דבר שגרם לו ל"תחושה כבדה של עלבון, מועקה, חוסר נוחות וחוסר שקט" ("הפן הסובייקטיבי" על פי הלכת אביאן - דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732)," לפיכך אין, לדידנו, באותו אירוע המתואר על ידי המערער כ"אירוע חריג" כדי למלא אחר ה"פן האובייקטיבי", כפי שנקבע בהלכת אביאן, זאת משחסר הוא את אותה "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי..."
נספח ג'
בית משפט השלום בראשון לציון - ענ 000198/05 - 27/05/2008
"במצב דברים זה השאלה העומדת להכרעתנו הינה אפוא האם, בנסיבות המקרה שבפנינו, היה המערער נתון, עובר לפרוץ מחלתו, בדחק נפשי "יוצא דופן וחריג", הן בהיבט הסובייקטיבי והן בהיבט האובייקטיבי, על פי הלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן אורית, פ"ד נו (5) 732).
אותו דחק נפשי סובייקטיבי שחווה המערער אינו עונה על ה"תנאי האובייקטיבי" כפי שנקבע בהלכת אביאן, קרי; נעדר הוא את אותה " ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי ככזה-
נספח ד'
בבית משפט השלום בראשון לציון - ענ 000074/06 - 03/04/2008
"...במצב דברים זה השאלה העומדת להכרעתנו היא אפוא האם, בנסיבות המקרה שבפנינו, היתה המערערת נתונה לדחק נפשי "יוצא דופן וחריג", הן בהיבט הסובייקטיבי והן בהיבט האובייקטיבי, על פי הלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן אורית, פ"ד נו (5) 732
נספח ה'
בית משפט השלום בראשון לציון - וע 000172/05 - 16/06/2008
על פי ההלכה השולטת בכיפה "על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו
לפריצתה של המחלה. וכך, למשל, כאשר מדברת ההלכה במתח או בפחדים היוצרים קשר סיבתי- משפטי בין פגיעה בחייל לבין שירותו בצבא, מכוונים הדברים לא למתח או פחדים על דרך הסתם אלא ל"מתח צבאי" ול"פחדים צבאיים"
(דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן אורית, פד"י נו (5) 732)
נספח ו'
בית משפט השלום בראשון לציון - ענ 000062/06 - 17/12/2007
נוכח התשתית העובדתית שהונחה בפנינו והתרשמותנו הבלתי אמצעית מעדות המערער, שוכנענו כי המערער חווה את אותו עימות מול פקודו כאירוע דחק חריג ("הפן הסובייקטיבי" על פי הלכת אביאן - דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732), אך עם זאת דומה עלינו כי אין לראותו ככזה ב"פן האובייקטיבי", באשר חסר הוא את אותה "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי.
נספח ז'
בית משפט השלום בראשון לציון - וע 000229/04 - 31/07/2006
נוכח התשתית העובדתית שהונחה בפנינו והתרשמותנו הבלתי אמצעית מעדות המערער, שוכנענו כי המערער חווה את אירועי יום ה- 28.3.96 כאירועי דחק חריגים ("הפן הסובייקטיבי" על פי הלכת אביאן - דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732), אך עם זאת דומה עלינו כי אין לראותם ככאלה ב"פן האובייקטיבי", באשר חסרים הם את אותה "ייחודיות ומיוחדות" של השירות במשטרה.
נספח ח'
בית המשפט העליון - רע"א 11049/04 - 15.06.2005
"...המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי לא הוכח קשר סיבתי במישור העובדתי, ... לא הוכחו נסיבות הקושרות מבחינה אובייקטיבית בין שירותו של המבקש לבין היווצרות הדחק הנפשי, כנדרש בהלכת דנ"א 5343/00 קצין תגמולים נ' אביאן, פד"י נו(5) 732. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר סיבתי בין נסיבות השירות לבין פרוץ המחלה, ולפיכך נדחה הערעור.
נספח ט'
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו - ע"א 002607/03 – 25 בדצמבר 2005
הוועדה הפנתה להלכה שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732 (להלן:- "הלכת אביאן"), וקבעה כדלקמן:
"ברור כי אין די בקשר סיבתי סובייקטיבי אלא שיש גם להראות אובייקטיבית כי תנאי השירות המיוחדים – מעבר לטריוויאלי והמקובל בחיים האזרחיים – הם שהובילו לנזק. כזאת לא הוכח בנסיבות המקרה"
וניתן לסכם ולומר, שכל הפסיקות בענף המשפטי של נכי צה"ל לאורך של כ- 19 השנים האחרונות לפחות, נפסקו על-פי חוקי בית המשפט העליון, ואין כל קשר בינם לבין חוקי מדינת ישראל. וראוי לציין שענף משפטי זה כולל את כל אנשי הביטחון בישראל - צה"ל, משטרה, שב"ס ,משמר הכנסת, כל אזרח המשרת במילואים, מוסד, שב"כ ואם שכחתי מישהו איתו הסליחה.