איסור לשון הרע

לשון הרע – הוצאת דיבה-הבהרות של החוק

חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע עוולה נזיקית ספציפית של פרסום לשון הרע, הוצאת דיבה.

כן קובע החוק, כי הפרת הוראותיו מהווה גם עבירה פלילית.

הדרישות להתקיימות עבירה פלילית חמורות יותר מהדרישות לקיום עוולה אזרחית בשני נושאים:

א. לצורך גיבוש עוולה אזרחית, די בפרסום לאדם אחד, לצורך גיבוש עבירה פלילית, נדרש פרסום לשני אנשים.

ב. לצורך גיבוש עוולה אזרחית, לא נדרשת הוכחת כוונה לפגוע בניזוק, לצורך גיבוש  עבירה פלילית, נדרשת הוכחת כוונה לפגוע .

מסקנה: רצוי לפנות להליך האזרחי שבו ניתן ביתר קלות להוכיח את ההשמצה או הוצאת הדיבה.חשוב מכך וברור מכאן שמספיק שיהיה אדם אחד בלבד כדי שהעוולה הזו תבוא לידי ביטוי משפטי.

לשון הרע:

לשון הרע (הוצאת דיבה) היא דבר שפרסומו עלול:

1.להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2.לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו

3.לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו

4.לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית

בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד

מסקנה: הרבה מאוד אמירות או כתבים או אפילות תנועת יד יכולים להיכנס לתוך התחום הרחב הזה של לשון הרע.בית המשפט יתייחס לדברים בוטים וברורים.

פרסום:

הגדרת הפרסום הנה רחבה ביותר:

פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע 

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

מסקנה: מוטיב הפרסום  הוא קריטי ותנאי יסוד.מחשבות החולפות בראשנו שאינן באות לידי ביטוי מוחשי ופיזי הניתן למדידה באחד מהחושים לא יביאו לכדי אסור לשון הרע. כל פעולה מדידה הניתנת לאימות מוחשי תוכל להיכנס להגדרת הפרסום. כך גם דבורים, דואר אלקטרוני, תנועות גוף וכד'.

סמכות בית המשפט לפרשנות

רק  בית המשפט הוא שיפרש אם ביטוי או אמירה עולים להוות לשון הרע:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...".

"ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה הייתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר...".

(ע"א 740/86 תומרקין נ’ העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ’ 334, בעמ’ 337 – 338)

מסקנה: מבחן האדם הסביר הוא הקובע לעניין זה. כל ביטוי שיש בו משום השמצה ייכנס לקטגוריה זו באם האם הסביר היה חושב כך. כפי שיש פרשנות של בית נשפט העליון של מבחן האדם הסביר או האדם מהישוב בקשר לעבירות פליליות.

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."

מסקנה: התייחסות ליסוד אובייקטיבי היא החשובה והמהותית.

"עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה הייתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..."

(ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ’ חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ’ 281, בעמ’ 293).

מסקנה:בעת שהעדות המוחשית ( כתיב ,אומר ,תמונה) מונחת בפני בית המשפט לא נדרשת עדות כיצד יש להבין את הנאמר/נכתב.בית המשפט יסתכל על כך מבעד ל"עיניו של האדם הסביר" ובכך יקבע באם יש בכך הוצאת דיבה או השמצה.

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו,

לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."

(ע"א 466/86 שאהנ’ דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ’ 734)

מסקנה: בדרך כלל לא יטה בית המשפט להוביל מתירנות או יקדם רפורמות חברתיות בישראל. אין ספק שבכל הקשור לתחום המין ודעות קיצוניות יהיה בית המשפט שמרן יותר מהמקובל כיום במדינת ישראל. החברה בכללותה מפגרת תמיד אחר התקדמות חשיבתית של פרטים בתוכה.

 פיצוי ללא הוכחת נזק: 

א.הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 63,000 שקלים חדשים(כפי שהוצמד למדד מאז חקיקת הנושא בשנת 1998 שאז נקבע הסכום של 50,000 שקלים חדשים), ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו

ב.במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק

ג.במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע.רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.במלים אחרות של 126,000 שקלים חדשים כמרכיבים של הרשעה ללא הוכחת נזק בתוספת של אותו סכום באותו ערך על כוונת זדון.

מסקנה: ניתן לתבוע על כל סכום. קיימים פסקי דין שקבעו מאות רבות של אלפי שקלים חדשים לתובע בלשון הרע.הקל ביותר ,במקרה של אדם פרטי זו תביעה ללא הוכחת נזק.באם הוצאת הדיבה נעשתה בזדון ובהקשר למקרה  אחר שאינו קשור לתביעת לשון הרע ניתן להוסיף את כוונת הזדון לתביעה.ההוכחה אינה קשה במיוחד.לדוגמא :לקרוא לאדם רוצח כאשר הוא אינו כזה הוכחת כוונת הזדון היא קלה.

צווים נוספים (סע’ 9 לחוק)

ביהמ"ש רשאי לצוות, בנוסף לקביעת פיצוי כספי:

א.על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם

ב.על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו.

מסקנה: יש למלא אחר פסק השופטים.אם הקדמת זו במסגרת "מקדים רפואה למכה" יש סיכוי טוב שבית המשפט יסתכל בעין טובה על פעילותך.

פרסומים מותרים (סע’ 13 לחוק)

אלו הם פרסומים מותרים אשר לא יהוו לשון הרע על פי החוק:

1.    פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת

2.    פרסום בישיבת הממשלה

3.    פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו

4.    פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו

5.    פרסום על ידי שופט, דיין או בורר, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.

6.    פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי נחקר בא כוחו או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור

7.    דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית,

8.    דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל

9.    פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור

10.                       העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש

11.                       פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (9) ,(8) ,(7) ,(4) ,(3) ,(1) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו.

  מסקנה: ניתן לפרסם כל דבר בתחום זה כאשר היה דיון או תוך כדי דיון.הוצאת דיבה במסמכים לפני קרות הדיון המשפטי אינה נכללת במסגרת הסעיף הזה.

ד"ר אבי זלבה

הגנות בפרסום לשון הרע

הגנת "אמת בפרסום"

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי

היינו, רק כאשר יש בפרסום עניין ציבורי, נהנה פרסום האמת מהגנה, פרסום אמת ללא עניין ציבורי, לא נהנה מכל הגנה.

מסקנה: אם הדיון הוא על עניין פרטי בין שני בני אדם, הרי שהגנה זו אינה תופסת. במלים אחרות אם התביעה היא בין שני אנשים ויסתבר תוך כדי הדיון שהדברים שנאמרו או נכתבו על ידי הנתבע אינם קשורים לסכסוך שביניהם או לכל אינטראקציה שבניהם הרי שאין הגנה נאותה.

הגנת "תום לב"

תום לב או כוונה טובה (בלטינית : bona fide) הוא מצב רוחני ומוסרי של הגינות  ויושר. אדם הפועל בתום לב מאמין כי אין בפעולותיו משום פגיעה באדם אחר או גוף אחר.

קשה למצוא, לעניות דעתי, בעיקר במשפטים של איסור לשון הרע מצבים מעין אלו של תום לב.בדרך כלל נראה ונמצא ברוב המקרים את "חוסר טוב לב" בהגדרתו המקלה ביותר.במקרים של סכסוך בין בני אדם קרובים למדי  ( זוגות ,שכנים וכד') הסיכוי למציאת תום לב יהיה נמוך עד כמעט אפסי. 

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

1.    הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3

2.    היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.

3.    הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר.

4.    הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות

5.    הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע

א. כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד

ב. כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה

6.    הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים , או על פעולה שעשה בפומבי,

7.    הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור

8.    הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה

9.    הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליה, והיה בפרסומו עניין ציבורי

10.                       הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן

11.                       הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת

12.                       הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.

חזקת "תום הלב"

הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

חזקת היעדר  "תום הלב"

חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

א.הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו

ב.הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא

ג.הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15

מסקנה: יש לשים לב שהחוק מתייחס ל"אחת מאלה" כלומר לא כל שלושת הסעיפים.מספיק להוכיח סעיף אחד מהשלושה כדי לסתור את טענת תום הלב.

נסיבות מקילות (סע’ 19 לחוק)

ביהמ"ש פוסק תחילה אם הנתבע או הנאשם, פרסם לשון הרע. במידה וביהמ"ש פוסק לחובת הנאשם או הנתבע עליו לגזרו את הדין או לקבוע את גובה הפיצויים לנפגע. באשר לגזר הדין או לפיצויים, קיימים שיקולים לא מעטים אותם על ביהמ"ש לשקול על מנת לקבוע את העונש המגיע לנתבע או הפיצוי המגיע לתובע.

בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

א. לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך

ב. הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע

ג. הוא לא נתכוון לנפגע

ד. הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים

מסקנה: התנצלות מלאה ולא מסויגת.בהתנצלות מסויגת נוטה בית המשפט להתייחס בחומרה בהתנצלות מעין זו.

שמירת דינים:

חוק לשון הרע אינו בא להתיר פרסום האסור על פי דין אחר ואינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי דין אחר.

סייג לפרסום ההליכים (סע’ 21 לחוק)

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות וכתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט; ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות.

ראיות על אפיו וכו’ של הנפגע

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים , אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור -

(1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם - להמתקת דינו;

(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים;

(3) במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;

(4) אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת.

מסקנה: שוב בית המשפט נדרש למבחן האדם הסביר.ההתייחסות להוצאת הדיבה היא לדיבה עצמה ולא לגבי אופיו של התובע.

 לתובע  קיימות הקלות רבות במשפט מעין ז

ה.נטל ההוכחה על הנתבע  ולא על התובע.הנתבע יצטרך להוכיח כי דבריו אמת וגם אז מדוע הם נאמרו או נכתבו והאם יש קשר ביניהם לאירועים אחרים שבגינם הוצאה הדיבה.

ד"ר אבי זלבה