"אני פרח שאני לא אוהבת לקבל", את המשפט הזה שמעתי מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד התפלאתי מהשבריריות שלהם מצד אחד ומהחיוניות שלהם מצד שני. אם חושבים על זה לעומק, זה ממש לא קל להיות פרח – אם מישהו רוצה לקטוף אותך או לאכול אותך, אין לך אפשרות לברוח, החיים שלך בדרך כלל די קצרים, אתה תלוי בשמש ובמזג האוויר על מנת שיהיו לך מספיק מים לשתייה ומקור מזון והכי גרוע זה שכל היום הולכים עלייך חרקים.
מול כל הצרות האלו, פרחים מצליחים להיות חזקים מספיק כדי לשרוד בעולמנו, לנבוט ולפרוח במקומות שקשה ליצורים אחרים להתקיים בהם, מתהדרים בצבעים ועיטורים שיש מעט מאוד מקבילות להם בעולם החי, מצליחים לקמול ולהתחדש בכל פעם מחדש וגם כשהם עומדים כל היום בשמש בלי אפשרות להתקלח, הריח שלהם נשאר נעים ומרענן.
פרחים בילדות
כשהייתי קטנה הלכתי ביחד עם משפחתי לטיול בבורסת הפרחים באמסטרדם, שם נחשפתי לראשונה לעוצמה ולמגוון האדיר של כמויות הפרחים העצומות שעוברות מסוחר לסוחר והבנתי שאת החיבה שלי אליהם חולקים עוד מיליארדי בני אדם ברחבי העולם (אם כי אז לא ממש ידעתי מה זה מיליארד או אפילו כמה גדול העולם). מאז בכל פעם שאני מטיילת בארץ או בחו"ל אני תמיד עוצרת כדי להביט על הפריחה האופיינית לאותו איזור ולעונה ומתפעלת מהפשטות בה הם מקשטים את הנוף והופכים אותו למרשים יותר.
כשקצת גדלתי והתחלתי לצאת עם בנים, תמיד קפץ לי קצת הלב כשהבחור שהגיע לפגישה איתי החליט להגיע עם ורד, או עם זר פרחים כדי לקבל את פני. אני יודעת שזו מחווה רומנטית כמעט קלישאתית, אבל מה אני יכולה לעשות, זה תמיד מחזיר אותי לתחושת הנפעמות שחשתי אז בתור ילדה קטנה כשהבנתי שהקישוטים האלו הם יצורים בעלי כוח חיות משל עצמם וחוץ מזה יש סיבה שזרי פרחים הפכו לקלישאה – זה פשוט מרגיש נכון בכל שפה, בכל תקופה ועבור רוב האנשים שאני מכירה.
עכשיו כשאני קצת יותר גדולה, אני עובדת בתור מעצבת גרפית במשרד בשרון ולא פעם אנשים שואלים אותי "למה לא פתחת חנות פרחים?" אני מסבירה להם שאני לא רוצה להפוך את התחביב שלי למקצוע ושאני רוצה גם בגיל 60 להתרגש מכל פרח שאראה ולא להתייחס אליהם בטריוויאליות.