אימון אישי לבחירת קריירה חדשה 'באמצע החיים' – מה זה אומר?

"כבר די הרבה זמן אני מרגיש שאני לא נמצא במקום הנכון. שמיציתי. אני קם בבוקר לעבודה ומחכה שייגמר לי היום ואוכל כבר לצאת הביתה. אני לא נהנה, לא מתרגש, לא לומד, לא מרגיש את הסיפוק ההוא שחלמתי עליו. עובד כמו רובוט, רוב היום משועמם, מתוסכל או עצבני. ומרגיש תקוע. אני חייב שינוי. אני יודע שבמקום אחר אוכל לפרוח ולפרוץ קדימה. יש לי אפילו כמה רעיונות. אבל איך עושים את הצעד הראשון?"

נשמע מוכר? רובנו, בשלב זה או אחר, מתמודדים עם הדילמה הזו:

האם להישאר במקום העבודה הנוח, המוכר, השגרתי והיציב שלנו כי "התנאים שלי טובים", "העבודה לא דורשת ממני מאמץ" ו"יש לי שם כבר מעמד וחברים" או: להעיז ולשאול את עצמנו את השאלות החשובות באמת. אותן אנו שואלים בתחילת האימון:

• מה הכי חשוב לי לתת ולקבל מהעבודה שלי?
• באיזה סוג של עבודה אני רוצה להיות עוד שנתיים – שלוש?
• מה צריך להיות בעבודה שלי בכדי שאקום אליה בהתרגשות, בכדי שבסוף יום העבודה ארגיש את תחושת הסיפוק שאני חולם עליה?

שינוי הוא תהליך שדורש ניהול. הוא לא יקרה מעצמו ואף אחד אחר לא יעשה את העבודה הזו בשבילנו. בכדי לייצר את השינוי המיוחל ולפתוח לעצמנו 'חלון הזדמנויות' כזה, שיהווה נקודת מוצא לקריירה חדשה, אנו זקוקים למספר תנאים מקדימים עליהם אנו עובדים באימון.

התנאים הללו, אגב, נדרשים לנו לכל התחלה חדשה. בכל פעם שאנחנו רוצים לזוז ממקום למקום, לייצר שינוי, להתחיל מהתחלה – זה יכול להיות בזוגיות, בעבודה, במשפחה או בכל תחום אחר בו מתעורר הצורך להתפתח או לצמוח.

אם נכלול אותם תחת כותרת-גג אחת נדבר על "חופש" ובמלים מדויקות יותר – חופש הבחירה. מושג מרכזי בתהליך האימון. שהרי בלעדיו כל פרשת דרכים שנחלוף על פניה תהיה תיאורטית בלבד. אז איך מגיעים למצב של חופש בחירה אמיתי?

חופש כזה יתאפשר כשנתאמן על שלוש יכולות מרכזיות:

1. היכולת להיות מודע לאלטרנטיבות הקיימות – כאן אנו נדרשים להיות מסוגלים 'להרים את העיניים ולהרחיב את המבט'. מה זה אומר?

אם אני אדריכל ואני מחפש עבודה חדשה – מהו המרחב הרלבנטי עבורי: משרדי אדריכלות? משרדים שיש בהם תקן לאדריכל? מקומות שאדריכלות היא חלק חשוב מהעשייה שלהם?

ואולי בעצם, נקודת המוצא שלי צריכה להיות אחרת לגמרי: אולי המרחב שלי צריך להתחיל בשאלה – איזה סוג של עבודה אני אוהב לעשות? איזה אופי של תפקיד הכי 'מדבר' אליי? מה אני רוצה לעשות ביום עבודה שלי ואיך אני רוצה להרגיש בו? דרך שאלות אלו נוכל בתהליך האימון להגדיר את 'המרחב הרלבנטי' עבורי היום. זו נקודת מוצא שונה אחרת לגמרי. והיא תבנה לנו מרחב שונה של סוגי מקומות רלבנטיים עבורנו.

כלומר, אנחנו צריכים לפתוח את 'מרחב ההתבוננות האישי' שלנו ולהרחיב את 'סל האפשרויות' הרלבנטי – זהו המרחב שיאפשר לנו ליצור מחדש את חיינו, לקחת עליהם 'בעלות'. כאן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות שמזמן, או מעולם, לא שאלנו כי "זה לא היה רלבנטי/אקטואלי..." אנחנו יכולים כעת להסיט את המבט – מ"אני כמו שאני" ל"אני כמו שאני יכול להיות או כמו שאני רוצה להיות". כאן באה לידי ביטוי עוצמתו של האימון.

2. היכולת להתמודד עם 'אובדן קטן', או: היכולת לוותר – כל אחד מאיתנו, בתחילת דרכו הבוגרת, ניגש בפעם הראשונה למשימה של עיצוב הזהות העצמית שלו: בחירת תחום לימודים, מקצוע, כיוון קריירה או סגנון חיים. אז, כשעשינו זאת פעם ראשונה, הוויתור על האלטרנטיבות שלא נבחרו היה תיאורטי בלבד. אם בחרתי ללכת וללמוד משפטים ולהפוך לעורך דין, הוויתור על ללמוד פסיכולוגיה ולהיות פסיכולוג הוא רק 'על הנייר'. אבל, כשאנחנו באמצע החיים, אחרי שלמדנו מקצוע, עסקנו בו, צברנו סטטוס וידע וניסיון ואימצנו לעצמנו את הזהות הזו ("אני עורך דין כבר 15 שנה, תיקח ממני את זה, אז אני כבר לא יודע מי אני...") לא פשוט לוותר על כל זה. לאבד את זה.

זהו האתגר של הוויתור על ההיצמדות למוכר, היכולת להכיר בך שמשהו 'בעצמי' מיצה את עצמו, לא מתאים יותר, דורש סיום, מבקש שינוי.

וזה לא מובן מאליו.

בעיקר לאור העובדה שהאלטרנטיבה החדשה היא לרוב לא מיידית. ישנה תקופת זמן מסוימת בה ניאלץ להיות שם, בוויתור הזה, ועוד לא לדעת עד הסוף לקראת מה אנחנו הולכים. נהיה קצת באי וודאות, בערפל, בחיפוש. נצא מ'אזורי הנוחות' שלנו.

וזה מפחיד. כמו כל דבר לא ידוע. גם על ההתמודדות הזו אנו מתאמנים.

3. היכולת לאמץ כיוון חדש – זהו האתגר היצירתי. שהרי עד עכשיו נדרשנו להרפות מהעבר ולהרים את המבט. עתה, נבחנת היכולת שלנו להיות אקטיביים ולגייס כוחות כדי ליצור משהו חדש. בשלב הזה אנחנו נדרשים לחזור להיות קצת ילדים, לחוות תחושות ראשוניות מול העולם, להסיר את כבלי הנורמות, התרבות, התפיסות המוקדמות שלנו ושל 'מה צריך' ו'מה נכון' ו'מה כדאי' ולפרוח מחדש. זאת משימה עצומה. עולם ומלואו הדורש דיון נפרד ובאימון אנו מקדישים לו פרק זמן משמעותי.

מהו המכנה המשותף הקושר בין שלושת הכישורים הללו? מהו אותו גורם המבהיר מה דרוש לו לאדם, בבסיסו, בכדי שיוכל לעבור את תהליך השינוי הזה באמצע החיים באופן אופטימאלי? אני מגדירה אותו כוויתור על כל ההגנות הלוחמניות שלנו. תחושה שנוצרת כשאנו מוותרים על התלות בחברה כגורם המעניק לנו זכות קיומית. חוויה שצומחת במקום בו הפחד מפסיק לשלוט בנו. אז נולדת תחושת השחרור ואנו זוכים ב'פטור' מהצורך להוכיח. זו בעצם קבלה עצמית מלאה ללא תלות באחר.

מרכז הכובד עובר עתה מהצורך להוכיח, להשיג 'קבלות', לנצח אחרים, לצבור כוח ומשאבים - אל הצורך להגיע להנאה, למשמעות, לנינוחות, לסיפוק.

אז מגיע האושר, אבל זה כבר נושא לאימון אחר... 

ד"ר ענת רוזן ליב, פסיכולוגית (Ph.D)

מאמנת אישית, עסקית, זוגית וקבוצתית

www.anat-rosenliv.com