אני מניחה שרבים מכם מכירים או משתמשים ב"אצבע המאשימה" באמצעות כף ידינו. הפירוש החביב עלי הוא כי כאשר אנו מפנים אצבע מאשימה (מצב בו היד דומה לרובה) כלפי מישהו אז האצבע מופנית אליו, האגודל למעלה, אבל שלוש הצבעות האחרות מופנות...אלינו. כן, גם לנו יש לעיתים חלק בעניין. גם לנו יש חלק "באשמה" שאנחנו מטילים על מישהו אחר. נכון, זה גם לא נעים ונוח להודות בזה.
רבות נכתב על עסקים משפחתיים ועל הקשרים בין בני המשפחה בתוך העסק. כאשר העסק מצליח ומשגשג, כאשר היחסים טובים ויש הרמוניה אזי אפשר לומר שמדובר בסיפור הצלחה. אבל מה קורה אם לא כך הדבר. מה קורה אם יש ויכוחים, והאשמות, וטריקות דלת. האם תמיד "הקשוח" או "לא מודרני" הוא האחראי למצב? ומהו חלקו של "הנפגע" בכל הסיפור הזה? האם יש שני צדדים מנוגדים או שבעצם יש צד אחד – העסק – שצריך ללמוד לנהל אותו יחד.
בחרתי להציג בפניכם את ראייתו בדיעבד של בן משפחה אשר עזב עסק משפחתי ועם הזמן הבין שיכל להסתכל על כל המתרחש בעיניים בוגרות יותר וגם לפעול אחרת ולהשיג תוצאות בהתאם.
· טענת הבן מול ההורים: ההורים מתנגדים להכניס חידושים טכנולוגים בעסק, העבודה עדיין מתנהלת בשיטות ישנות ופרימטיביות שלא מתאימות לעידן החדש שבו כולנו חיים.
מדוע זו הייתה בעצם האחריות שלי: טבעי הוא שהאדם ירגיש בנוח בסביבה המוכרת לו, בסביבה שהוא רגיל אליה, בסביבה שהוא יצר. הרצון להכניס חידושים לעסק נולד מצורך. צורך עסקי. צורך יכול להתבטא לדוגמא ברצון לחסוך בהוצאות העסק (כח אדם, אדמיניסטרציה וכו'), או בהגדלת תפוקה מעבר לקיים כדי לעמוד בהזמנות שנכנסות או בהוצאות גבוהות שמוציאים עבור ציוד ישן.
הכנסת טכנולוגיה חדשה בדמות מכונה חדשה, הטמעת תוכנות חדשות או הוספת עמדות מחשב אכן יכולה לעזור ולענות על הצורך שקיים בעסק. המענה יהיה כך שההשקעה תחזיר את עצמה.
השאלה הנשאלת: האם הצורך אכן קיים? האם הוא מוסכם על כולם?
כדי שיקבלו את ההצעה להכנסת שינויים טכנולוגיים לא מספיק לקוות, לרצות, ולהאמין. לידיעתך, תקווה היא לא צורך אסטרטגי. צריך להוכיח שזה אכן כדאי, צריך להוכיח שזה אכן משתלם. אחריות ההוכחה חלה על מי שמאמין בכך, על מי שמזהה את המקומות שבהם הטכנולוגיה יכולה לשפר.
אם ההורים מתנגדים מסיבה כלשהי, אז אחת מהשניים: או שבאמת זה מיותר, או שלא הסברת מספיק טוב ונדרשת עבודה מאומצת מצידך להסביר את מה שאתה מאמין וצופה לעתיד.
· הטענה נגד ההורים: לא מקבלים את ההצעות שלי ודוחים אותן על הסף. אני חושב שההצעות טובות ומעניינות והן לטובת העסק בלבד אבל ההורים חושבים אחרת.
מדוע זו הייתה בעצם האחריות שלי: כדי שהחלטות תתקבלנה בברכה הן צריכות ליפול על כר של צוות שמוכן לקבל אותן, צוות שבשל לכך. החלטה "מונחתת" בדרך כלל לא עובדת לאורך זמן.
כשמגישים הצעה כלשהי, צריך להיות קשובים למצב בעסק, לבדוק האם הוא מסוגל לקבל את ההצעה שאני רוצה להציע.
לפעמים נדרש תהליך שאורך זמן רב, תהליך שבו יבשילו התנאים לקבלת ההחלטה. די דומה לתהליך הצמיחה והגדילה של ילד עד שהוא מתחיל ללכת. ילדים זקוקים לתהליך של שנה ואף יותר עד אשר הם מתחילים ללכת. בכל תהליך הצמיחה הם נעזרים בהורים עד ההליכה בביטחה. בצורה זו ההורים מלמדים את הילד לאזן את הליכתו ולפתח שרירי הליכה בהתאם.
כך גם בעסק, כאשר באים עם מוצר מוגמר / תהליך סופי / החלטה סופית והעסק לא בשל להחלטה, נוצרת התנגדות. צריך סבלנות, וראיית עתידית, ואמונה בדרך, שאכן הצעתך נכונה, וללכת יד ביד עם מקבלי ההחלטות כדי לשכנעם שזה אכן דרוש לעסק.
· הטענה נגד ההורים: לא נתנו לי מעוף, לא נתנו לי לזוז, קיצצו את הכנפיים שלי, רצו דיווחים על הצעדים שעשיתי.
מדוע זו הייתה בעצם האחריות שלי: לא היה לי ניסיון בניהול והפוקוס שלי התברר כשגוי. במהלך עבודתי סיכנתי יחסים בין העסק לבין הלקוחות מתוך חוסר הבנה כיצד מנהלים עסקים. הביטחון שלי שאני מבין בתחום העלה חשש אצל הוריי כי המשך התנהגות זו תביא לכך שלקוחות ותיקים יעזבו ולא יעבדו יותר עם העסק. עצם העובדה שאני "בן של" לא הופך אותי באופן אוטומטי להיות דומה לאבא שלי ולא הופך אותי למומחה בתפקיד שלי.
התנהלות מול לקוחות דורשת זמן ומיומנות ובנויה על אמון הדדי, ולי לא היה זמן לכך, חשבתי שאני יודע הכל ולקוחות התחילו להצביע ברגלים.
התנהגות ההורים בסופו של דבר התבררה כנכונה. מחד, הם שמרו על העסק, ומאידך, למדתי שהדרך להצלחה ארוכה ודורשת מיומנות בפועל.
· הטענה נגד ההורים: הגנו על עובדים בינוניים, במקומם אפשר היה להשיג עובדים טובים יותר.
מדוע זו הייתה בעצם האחריות שלי: במקום בהתמקד בנושא אחד ולאגד סביבי אנשים אשר יכולים לשרת נאמנה את המטרה הזו, החלטתי שצריך לנקות את העסק מכל מיני אנשים לא "רלוונטים" ולהביא במקומם דם צעיר וטוב יותר. אבי שמר על העובדים שעבדו די טוב בסביבת העבודה הקיימת. הוא הגן עליהם ולא הסכים לפטרם.
רק לאחר זמן הבנתי כי ברגע שהצגתי את ביצועיהם "החלשים", שאיפיינו שנים רבות של פעילות כזו, לא רק פגעתי בהם אלא גם בתרבות הניהול שלו ובו באופן אישי. בעצם אמרתי כי הניהול שלו ב 20 שנים האחרונות היה די חלש.
לא השגתי את מה שרציתי וטוב שכך. עסק שעובד כבר שנים רבות לא יכול להתכחש לתרומה של העובדים הותיקים. אין זה אומר שאין מקום להתייעלות ולהכנסת רוח צעירה לעסק, אבל זה לא חייב להיות במקום הותיקים, זה יכול בשילובם.
עסק משפחתי הוא לעיתים שילוב של דורות שלא תמיד מדברים באותה השפה. היכולת לפתח שפה משותפת טמונה ביכולת להבין את הצד השני. להכיר כי לכל אחד מאיתנו יש ראיית עולם שלא בהכרח דומה לשני אבל עם סבלנות התמדה והכוונה ניתן לגשר על הפערים.
כותבת המאמר:
חדוה יוסף יעוץ לעסקים משפחתיים
נייד 054-9039990
אתר www.fbusiness-consulting.co.il
בלוג hedvayosef.blogspot.com
E-mail:hedvajosef@gmail.com
חונכת מטעם מט"י