אלה הם ימים נוסטלגיים והתצלומים מגבירים את הנוסטלגייה.הצילום הרי זו אומנות אלגית,אומנות של דימדומים...כל התצלומים הם בבחינת memento mori.לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר,בפגיעותו,באי יציבותו.דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה.התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן.(סוזן סונטאז,הצילום כראי התקופה)
החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים....
זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטןהתצלום משמש לנו אמת מידה לעולם.
"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו...
המשותף לזכרון ולאומנות ....(ציור,פיסול ,פרוזה)הוא המיומנות שבבחירה -החוש לפרטים."ברודצקי
הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "-פורפ' אליזבט לופטוס
אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק)
"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי)
"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל)(ציור רחובות)