תוכנית הטלוויזיה "היפה והחנון", שמקורה אמריקאי אך הגיעה לאחרונה לישראל, הינה תוכנית ריאלטי שמנגדת ומשחקת על המתח בין שני סטריאוטיפים תרבותיים מרכזיים- האישה היפה והטיפשה, והגבר החכם אך חסר היכולות החברתיות ("חנון"). תוכנית זו הכתה הדים בביקורות חיוביות ושליליות עוצמתיות מאוד, ואכן ניתן לראות בה תופעה תרבותית ראוי לציון. אנסה לבחון את "היפה והחנון" משתי זוויות ראיה סוציולוגיות שונות: תאורית האינטרקציה הסימבולית ותאוריות הקונפליקט.
גישת האינטרקציה הסימבולית מסתכלת על החברה ברמת המיקרו, משמע האינטרקציות החברתיות הספציפיות בין פרטים. כל אינטרקציה היא משא ומתן על הגדרת מצב משותפת, וכוללת תמרון בין הצגת רושם מסוים ונתינת סמלים מסוימים שתואמים לדרך בה הפרט רוצה להציג את עצמו, לבין פענוח האמת מאחורי הרושם והסמלים שהפרטים האחרים נותנים על ידי הסתכלות על סמלים שהאחרים מפיצים שלא בכוונה ועל סמלי סטטוס שונים שהאחרים נושאים איתם.
גופמן, ההוגה המרכזי של גישה זו, מציע את "המודל הדרמטורגי"- הסתכלות על האדם כשחקן על במה, שעוסק בהצגה של עצמו בפני הקהל (בני החברה האחרים). "היפה והחנון", בהיותה תוכנית טלוויזיה, מתאימה מאוד למודל הדרמטורגי. למרות היותה תוכנית ריאלטי שאמורה להציג מצב מציאותי, המשתתפים יודעים שהם נמצאים במצב של הצגה ושיש אנשים הצופים בהם- קהל, פשוט כמשמעו. כתוצאה מכך המשתתפים יהיו עסוקים אפילו יותר מאנשים רגילים ב"משחק".
גופמן אומר ש"מידע על הפרט עוזר להגדרת המצב ומאפשר לאחרים לדעת מראש מה מצפה הוא מהם ומה יכולים הם לצפות ממנו. [...] אם אין הם מכירים אותו, יכולים הם להשוותו עם פרטים דומים שקדמו לו, או חשוב יותר, לישם לגביו סטריאוטיפים בלתי-בדוקים"(1). ואכן, בתוכנית ישנו יישום קיצוני במיוחד של סטריאוטיפים- אותם "יפה טיפשה" ו"חנון מגושם". על כל אחד מהפרטים מוצג מידע שמשייך אותם באופן ברור לקטגרויות דיכוטומיות אלו ומעצים את הסטריאוטיפים. הגדרת המצב עוברת מניפולציה על ידי העורכים של התוכנית כדי שתיצור רושם ברור ומבדר של אופי המשתתפים. ה"אינטרקציה" המדומיינת בין המשתתפים לצופים ובין המשתתפים לבין עצמם, אם כך, מושתתת על הגדרת מצב משותפת שנקבעת על ידי עורכי התוכנית שמוצאים קטעים שעלולים לפגוע ברושם הסטריוטיפי של המשתתפים.
בהיותה של "היפה והחנון" תוכנית טלוויזיה פופולרית, היא מהווה בו זמנית ביטוי וגורם בתהליכי סוציאליזציה, שהופכים את האדם לחלק מהחברה ומשייכים אותו לקטגוריות חברתיות מסוימות.
לפי גישת האינטרקציה הסימבולית, הסוציאליזציה היא תהליך תמידי של הבניית הזהות והמקום של האדם לפי הסיטואציות השונות בהן הוא נמצא. קולי טבע את מונח "האני במראה" שמתאר את הייצור של הזהות החברתית אל מול הצורה שבה אנו חושבים שאחרים תופסים אותנו. התוכנית משפיעה על אותו "אני במראה" של הצופים בה על ידי כך שהיא מראה כיצד החברה רואה את הנשים היפות- כטיפשות, ואת הגברים החכמים- כמאותגרים חברתית. דימויים אלו הם למעשה מרכיבים בסוציאליזציה לתפקידי מגדר, שמשפיעים על מחשבותינו לגבי גבריות ונשיות. ששון-לוי מזכירה את מחשבתה של באטלר ש"זהויות מגדריות הן סדרה אינסופית של פרקטיקות, שהנן חיקוי החוזר ונשנה של זהות מגדרית אידיאלית, מדומיינת, בלתי ניתנת למימוש"(2). התוכנית, אם כן, מראה לצופיה צורות אינטרקציה מגדריות מסוימת שנתפסות כברורות מאליהן, וכך הצופים מניחים שכך החברה תופסת את תפקידי המגדר, ומשתמשים בהן כנקודות ייחוס.
הגישה הקונפליקטואלית, בשוני מוחלט מגישת האינטרקציה הסימבולית, מתייחסת לחברה ברמת המאקרו. מרקס ראה בחברה כזירת מאבקים בין שתי קבוצות- בעלי אמצעי הייצור וחסרי אמצעי הייצור. בכך מרקס מציג דיאלקטיקה מטריאליסטית שלפיה הכלכלה קובעת את שאר תחומי החיים- "הוויה קובעת תודעה". כל הדברים שאינם יחסי הייצור מיוחסים ל"מבנה העל האידיאולוגי", שהוא חלק מתודעה כוזבת שמטרתה להסיט את בני החברה מראיית אי-השיוויון הכלכלי הבסיסי.
מרקס מצהיר באמירתו "תחת הניצול המועטף באשליות דתיות ופוליטיות כוננה [הבורגנות] את הניצול הגלוי, המחוצף, הישיר, הנוקשה"(3) שהניצול הבורגני מסווה בענן של תחומי אידיאולוגיה שונים. התרבות היא אחת מהם, וניתן למצוא ב"היפה והחנון" ביטויים לאותו ניצול וקונפליקט.
אם נמשיך מהניתוח האינטרקציוני של הסוציאליזציה שאותה יוצרת התוכנית, הגישה הקונפליקטואלית תראה בה כמשעתקת את אי השוויון המגדרי הקיים. התוכנית מעמעמת את המסרים האי שיוויוניים שבה תחת מעטה בידורי- אותה תרבות שבמבנה העל המרקסיסטי. הייצוג של האישה היפה והטיפשה (כמו שמשתקף בביטוי "תהיי יפה ותשתקי") אוגד בתוכו את תפקיד המגדר האי שיוויוני והמשעבד של הנשים על ידי הגברים שהופך אותן לאובייקטים של יופי ומין חסרות תוכן ועומק.
התוכנית, אם כן, יכולה להתפרש כנותנת לגיטימציה ומשעתקת את אותו אי שוויון מגדרי. וולסטונקרפט מכריזה ש"גברים העמיקו את נחיתותן של נשים עד כדי כך שהן כמעט חדלו להיות יצורים בעלי תבונה"(4), ואכן הנשים המוצגת בתוכנית מוצגות כחסרות תובנה לחלוטין. על ידי הטמעה של ייצוגים נשיים מבזים בתרבות דרך תוכניות כגון "היפה והחנון", הנשים הצעירות עוברת תהליך של סוציאלזיצה מגדרית שמחדירה אותן לאי השוויון והופכות אותן, בהווייתן הממשית, לנחותות.
שני ניתוחים אלו יחדיו עוזרים לגבש צורת הסתכלות סוציולוגית לגבי "היפה והחנון" ותוכניות הדומות לה. הגישה האינטרקציונית מראה את צורת ההשפעה של תוכנית הטלוויזיה על היחיד, וגישת הקונפליקט מעבירה אותו למישור של הכלל ומראה מגמות ניצול חברתיות גדולות. בעידן שבו הטלוויזיה בפרט ואמצעי התקשורת בכלל חודרים לחיינו בצורה של ניתן להתעלם ממנה, חייבים לתהות על ההשפעה החברתית העצומה שיש לה על החברה שלנו. אין ספק שהתרבות שלנו מוצגת אלינו חזרה, בצורה מוקצנת ומגוחכת, כמו ב"היפה והחנון", אך עלינו לתהות על ההשפעות של ייצוגים כאלה על חיינו ועל חשיבתנו.
(1)גופמן, אירוינג. (1993). "הצגת העצמו בחיי יום-יום". בתוך: רוט-הלר, דניאלה ונוה, ניסן (עורכים), היחיד והסדר החברתי. תל אביב: הוצאת עם עובד. ע"מ 28.
(2)ששון-לוי, אורנה. (2006). זהויות במדים- גבריות ונשיות בצבא הישראלי. ירושלים: הוצאת מאגנס. ע"מ11.
(3)מרקס, קרל ואנגלס, פרדריך. (1950). "המאניפסט הקומוניסטי- בורגנים ופרולטרים". בתוך: רוט-הלר, דניאלה ונוה, ניסן (עורכים), היחיד והסדר החברתי. תל אביב: הוצאת עם עובד. ע"מ 297.
(4)וולסטונקרפט, מרי. (2006). "הגנה על זכויות האישה, 1792". בתוך: באום, דלית, אמיר, דלילה, ברייר-גארב, רונה ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. ע"מ 26.