במאמר בעיתון "הארץ" משנת 2008 "חוטפי המבטים", הירשפלד מעלה את הבעייתיות הרבה הקיימת בדיגטיליזציה של הדור החדש, והוא מבקר בחריפות את תרבות האינטרנט הנפוצה בקרב הנוער הישראלי (והנוער המערבי בכלל). פוסטמן היטיב להבחין בדרך בה הטכנולוגיה המודרנית "הרגה" את הילדות, על ידי כך שהיא נתנה לילדים גישה לחומרים שהיו שייכים עד אז לעולם המבוגרים- מין, אלימות, סמים, וכו'- ובכך מטשטשת את ההבדל בין הילדות לבגרות (Postman, 1994:120). זוהי בדיוק הנקודה שאליה מתייחס הירשפלד במאמרו. לפי נקודת מבטו, המדיה הפופולרית המודרנית מרוקנת את הילדים מתוכן אותנטי ומשעבדת אותם לתכניה הנבובים וחסרי המשמעות והמוסר. טענה זו מהדהדת את רעיונותיו של מרקוזה על הניכור של החברה המודרנית. אותו ניכור שהירשפלד רואה בעיני הילדים מבטא את העולם הקפיטליסטי המודרני שבו הניכור הופך למצב אובייקטיבי כשהאנשים מקבלים את המצב הקיומי המנוכר כנתון ובלתי ניתן לשינוי (מרקוזה 1971:27). מרקוזה מראה כיצד החברה המודרנית מחדירה בנו צרכים כוזבים ומנכרים שרק מדכאים אותנו ומונעים מאיתנו להיות סובייקטים עצמאיים וחופשיים (שם, 22).
פרירה היטב להבחין בצורה שבה ההמונים המדוכאים נגועים בפחד מחירות, שכן חירות תחייב אותם להיות פעילים ואחראים לחייהם (פרירה, 1981:35), ולפי תפיסתו של הירשפלד ניתן לומר שהתרבות הדיגיטלית מטמטמת את הילדים ומדכאת אותם בצורה שמקלה עליהם להיות יצורים פסיביים ולא חושבים (אותה תודעה חד-מימדית שהציג מרקוזה). "המסך הקטן אינו משיב מבט" אומר הירשפלד- מצב זה שולל את החירות הדיאלקטית מהילד, שכן הוא מוטמע אך ורק בעולם הדיגיטלי שהמדיה מאכילה לו בכפית. הילד נהיה חלק מעולם האובייקטים הדיגיטלי.
אכן, טורקל מסכמת ואומרת ש"Today's children are growing up in the computer culture; all the rest of us are at best it's naturalized citizens" (Turkle, 1995:77), ובכך מדגישה את הפער הבין דורי. אך האם התרבות הדיגיטלית כולה רעה כפי שניתן לחוש ממאמרו של הירשפלד? הירשפלד רואה בילדים כקורבנות פסיביים של תרבות האינטרנט והטלוויזיה, אך הוא מתעלם מהיתרונות הרבים שיכולים להיות לגישה לאינטרנט- היכולת ליצור תוכן, להשפיע, להחליף רעיונות ולהיחשף לעולמות חדשים (עידן, 2008:306-7). לדור הצעיר שנולד לתרבות הדיגיטלית יש את ההזדמנות להיות "חלוצי תרבות" מחדשים ויוצרים, שבניגוד לתפיסה של הירשפלד דווקא כן נמצאים במהלך דיאלקטי עם הסביבה הדיגיטלית החדשה שלהם דרך עריכה, חיפוש, יצירה, ותגובה (Livingstone,2011:352).
לכן התגובה הנכונה לשינויים הטכנולוגיים לא צריכה להיות הכחשה ודמוניזציה של המדיה, אלא להפך- אימוץ של כללי המשחק החדשים ועיבודם לתוך תכני הלימוד. פרירה הראה כיצד הוא מתמיד להכניס את ענייני היומיום של תלמידיו לתוך הכיתה, בצורה שהופכת את החומר לרלוונטי ומשמעותי לחייהם, ובכך מפתחת בהם חשיבה ביקורתית (פרירה ושור, 1990:20-1).
"Young people's Internet literacy does not yet match the headline image of the intrepid pioneer not because young people lack imagination or intitative but because the institutions that manage their Internet access and use are constraining or unsupportive" (Livingstone, 2011:363). לא צריך לשנות את המדיה עצמה, אלא את הגישה החינוכית לכזאת שתשקף ותתמודד עם השינויים הטכנולוגיים שעוברים על החברה שלנו. אם אכן הילדים נמצאים בצורת מחשבה שונה בעקבות המעורבות בעולם הדיגיטלי, צריך להתאים את תנאי הלמידה שיוכלו לשקף את החיים שלהם ואת צורת המחשבה האופיינית לעולם הדיגיטלי (עידן, 2008:310-12).
אך מעבר להתאמה של צורת החשיבה החינוכית, צריך להוסיף פן של "אוריינות דיגיטלית" (Kellner, 2000). העולם הדיגיטלי, למרות כל נפלאותיו והפוטנציאל החיובי שבו, טומן בחובו סכנות רבות- ממידע שגוי או מעוות עד רמאויות ואף סכנות חיים ממשיות. לכן יש צורך בלתי ניתן להכחשה בלימוד של חשיבה ביקורתית בעולם הדיגיטלי. בכדי שהילדים אכן יוכלו לנצל את המדיה בצורה הטובה ביותר, צריך ללמד אותם כיצד להבדיל בין חומר אמין ללא-אמין, לזהות סכנות פוטנציאליות, ולהיות בתהליך ביקורתי-דיאלקטי עם כמות החומר הבלתי-נגמרת שהם נחשפים אליה כל יום בחייהם.
פוסטמן ווייטגרטנר מתמצתים את אחד העקרונות החשובים ביותר בפדגוגיה הביקורתית: "Once you have learned how ot ask questions- relevant and appropriate and substantial questions- you have learned how to learn and no one can keep you from learning whatever you want or need to know" (Postman and Weingartner, 1969:23). זו בדיוק צריכה להיות המטרה של החינוך בעולם המדיה החדשה- ללמד את התלמידים לבחון את העולם הדיגיטלי בו הם מוטמעים בצורה אקטיבית, ביקורתית, ועצמאית. כך, בניגוד לתיאורו של הירשפלד ובהשראת ליווינגסטון, נוכל ליצור דור שעיניו לא כבויות, אלא מוארות בפוטנציאל להיות "חלוצי תרבות" חופשיים.
ביביליוגרפיה
מרקוזה, הרברט. 1971. האדם החד מימדי, תל אביב: ספריית פועלים.
עידן, אשר. 2008. "הדיאלוג הדיגיטלי: חינוך בעידן האינטרנט, הפוסט-מודרניזם והגלובליזציה". בתוך: אלוני, נמרוד (עורך). דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
פרירה, פאולו. 1981. פדגוגיה של מדוכאים, תל אביב: ספריית מפרש.
פרירה, פאולו ושור, איירה. 1990. פדגוגיה של שחרור, דיאלוגים על שינוי בחינוך, תל אביב: ספריית מפרש.
Kellner, Douglas. 2000. "Multiple Literacies and Critical Pedagogies: New Paradigms". In: Trifonas, Peter P. (ed.). Revolutionary Pedagogies: Cultural Politics, Instituting Education, and the Discourse of Theory. New York: Routledge.
Livingstone, Sonia. 2011. "Internet, Children, and Youth". In: Consalvo, Mia and Ess, Charles. The Handbook of Internet Studies. Oxford, Malden: Wiley-Blackwell.
Postman, Neil. 1994. The Disappearance of Childhood. New York: Vintage Books.
Postman, Neil and Weingartner, Charls. 1969. Teaching as a Subversive Activity, New-York: Dell Pub, Corp, A Delta Book.
Turkle, Sherry. 1995. Life on the Screen: Identity in the Age of the Internet. London: Secker & Warburg.