בעשור האחרון, ההתייחסות להפרעת אכילה נהייתה מאוד פופלארית בתרבות שלנו, עד כדי כך שהיא ממש הפכה להיות כמעט כינוי נרדף למישהי שעושה דיאטה . אם אנחנו רואים מישהי רזה או מישהי שמנסה לא לאכול מתוק בהפסקות אוכל עם יתר האנשים, או רואים אשה שמנה- מיד אומרים כלאחר יד "יש לה הפרעת אכילה".
הקלות הבלתי נסבלת בה מעורבת האבחנה הפרעת אכילה בכל שיחה חברית או חברתית יכולה להיות מקוממת ממש. לא כל אשה שעושה דיאטה או משגיחה על ה תזונה שלה היא אשה עם הפרעות אכילה. למעשה, רוב הנשים שעושות דיאטה אינן נכנסות לקטגוריה של הפרעת אכילה לפי הקריטריונים הפסיכיאטריים.
מדוע כל כך קל לנו להתייחס לשמירה על תזונה ושימת לב למזון שאנו מכניסים לגופנו כמשהו שהוא בעל סממנים של הפרעה? האם כל אדם שהוא טבעוני למשל או דואג לאכול אוכל אורגני הוא אדם בעל הפרעת אכילה? האם המחשבה על מה שאנו אוכלים, ותשומת לב לגופינו ולצרכיו מעוררים בנו עד כדי כך בהלה שאנו נאלצים להכתיר שהפרעה מעורבת בעניין?
אני סבורה שיש משהו סכסכני בתרבות שלנו- מצד אחד אנחנו מונעות על ידי התקשורת והחברה להיות רזות ומושלמות, ומצד שני מונעות להשמע לתרבות הצריכה והמסעדנות. אנו נקלעות לפרדוקס פנימי, ודווקא מי שמצליחה לפתור את אותו פרדוקס- על ידי שימת לב לתזונה שלה, שמירה על הבריאות והפעלת שיקול דעת- עלולה להיות מוקעת ושתוצמד לה תווית של מישהי עם הפרעה.