על הכוחות הקוטביים באדם ועל דרך ההתמודדות – התנסות חוויתית מאת: ד"ר צדוק קראוס Dr. Zadok Krouz

תורת הגשטלט (מגרמנית GESTALT פרושו: תבנית או שלם מאורגן) הינה אסכולה פסיכולוגית והשקפת חיים הרואה באדם וסביבתו שלמות אחת המורכבת מיסודות שונים ומכוחות קוטביים המתקיימים בינהם יחסי גומלין. ההתנסויות המתוארת כאן*), מציגים הלכה למעשה את הכוחות הקוטביים המתקיימים ב-א. וב-נ. ודרך ההתמודדות עמם.

תאור המסגרת

א. הציגה שני כוחות קוטביים השולטים באישיותה. כוח אחד הוגדר "הגורם הרע", שלשם הדיון כאן יוגדר "המנצח" והכוח השני הוגדר "הגורם הטוב", ולשם הדיון כאן יוגדר "המנוצח".

א. ציינה את הכוח "המנצח" בחמישה חברי הקבוצה ואת "המנוצח" במספר חברים אחרים מאותה קבוצה. העבודה מתרחשת במסגרת מגינה ושאין א. צריכה לברוח ממצב החירום אלא להישאר עם זה כדי להתחיל להתנסות ברגשות שמהם היא בדרך כלל אולי נמנעת.

פרשנות

מתוך מהלך עבודתה הובן שהמנצח הוא האישיות )מערכת של מגעים המתרחשים בגבול שבין האורגניזם והסביבה ההכרחית להסתגלות לסביבה, המבנה של כל התובנה Gestalt Therapy 373)( האחראית המתנהגת בדרך תמימה, סמכותית או שתלטנית. היא יודעת הכי טוב ותמיד צודקת. היא יודעת כיצד על א. לנהוג. למרות תכונות אלה, יש למנצח מעט מאוד כלים שבאמצעותם הוא יכול לכפות את דרישותיו על המנוצח. כתוצאה מכך א. מפתחת מתח בין שתי כוחות קוטביים ודומיננטים שבאישיותה שבאים לידי ביטוי בהרבה כעס. פעמים הוכח במהלך העבודה, שהמנצח יכול להיות מניפולטיבי, מנסה להשיג את רצונו על ידי דרישות )ואולי אף איומים(, כגון "אם לא תעשי כך וכך אזי... לא אוהב אותך או לא נבקר אותך".

המנוצח באישיותה של א. הוכח שאינו תמים. א. נלחמת נגד המנצח באמצעים מתוחכמים. א. משתמשת בדרך התגוננותי, כמו למשל שאני אמרתי לה )המנצח( "נפגעתי שלא רצית לשמוע את רחשי לבי," א. השיבה )המנוצח( "הכוונה הייתה באמת טובה... לא הייתה לי כוונה לא לשמוע לך....". המנוצח הוא ערמומי ובדרך כלל הוא משיג את רצונו יותר מאשר המנצח, מפני שהוא מתוחכם יותר ממנו.

ניכר מאוד המהלך האקטיבי באישיותה של א. של נסיון ללא סוף, של המנצח והמנוצח להכשיל זה את זה.
מצב זה קורע את א. לשני קוטביות ומותירה חסרת אונים בפני מאבק בלתי פוסק בין שתי כוחות אלה. זהו אפיון של עינוי וריטון עצמי וכמו כן, הוכחה עצמית שא. הפגינה בהבעות פניה, צורת דיבורה ובשפת גופה. יש להדגיש שא. הוכיחה לעצמה שדרכים אלה, של דחיית המנצח או המנוצח, אף פעם לא עובדות. אם תנסה א. למלא אחר דרישות המנצח לשלמות או לקבלה מוחלטת, התוצאה היא "התמוטטות עצבים" או "בריחה לשיגעון". אלה כלים שמשתמש המנוצח כדי לחמוק מדרישות המנצח.

א. בחרה כמובן לא למלא את דרישות המנצח בעבודתה. היא בחרה בשלבים כמו שפרלס מגדירם, כ"מוכנות לפיצוץ" ול"פיצוץ" Implosive, Explosive . א. ראשית נמצאת בשלב "התקיעות". היא מרחיקה את המנצח לקצה השני של החדר ומנתקת מגע עמו. זהו תחושת השיתוק ע"י כוחות מנוגדים המחדד חוסר אונים וחוסר חיות. בשלב מתקדם עוברת א. לפיצוץ. האנרגיה העצורה הופכת לפיצוץ רגשי. א. מרשה לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה. היא מקרבת את המנצח למנוצח, דוחפת, מנדנדת, מושיבה, ומכופפת את המנצח עד לרצפת החדר ומביטה עליו מלמעלה ואף נותנת לכך ביטוי מילולי: משהו כמו, "אתה חלש אני שולטת בך". מצב זה מביא את א. לשחרר ולפרוץ אנרגיה חסומה. היא משחררת הרגש שלא בא לידי ביטוי. תהליך זה מתבצע תוך שיתוף והשלמה בעצם העובדה שא. מקרבת את שני הכוחות מדברת עמם, נוגעת בהם וממתנת את כעסה.

בתהליך הפיצוץ, א. נתנה למצב להשאר עם ההרגשה, שמה לב למה שקורה סביבה באותו רגע, ונתנה לעצמה להרגיש זאת באופן מלא, נתנה לדברים לקרות ולזרום ולא עצרה בעדה. כל חלק מהכוחות נחווה זה מול זה וכשותף כאשר המגע מתחזק ומתחדש. החלקים המנוגדים הפכו להיות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר, במקום להיות יריבים ועוינים המחזיקים בקיטוב.

לאחר הפיצוץ הרגשי, מתנסה א. בתחושה של רכוז הנובע מהפיוס שחל בין הניגודים של רע וטוב שבחייה. א. מפתחת תחושת שליטה פנימית משלה שתסייע לה לקבל החלטות בעצמה ביתר נכונות בעומדה בפני קונפליקט חדש בעתיד.

המנחה השתמשה בתכניקת "התיסכול והתמיכה". תסכול ההפרעות של א. בתהליך התקיעות, נעשה על-ידי שהמנחה עמדה כנגד נסיון של א. להמנע. המנחה תמכה בהתקדמותה של א. על ידי שהיא עוררה את א. לתת ביטוי לרגשותיה. כאילו נאמר לא. מה את פוחדת שיקרה כרגע?... השארי עם ההרגשה הזו, שימי לב למה שקורה לך כרגע, תני לעצמך להרגיש זאת באופן מלא, את לא צריכה לעצור בעד עצמך.
התיסכול והתמיכה עודדו את א. להכיר באחריות שלה למחשבותיה, לרגשותיה, ולהתנהגותה ותבעו ממנה לפתח תמיכה עצמית מתוך הכוחות והאמצעים העומדים לרשותה.

כאשר א. משלימה עם כוחותיה, היא מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם היא מגלה חוסר אמון יש תכונות גואלות וחייה מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות. בריאות הנפש של א. תלויה בפשרה בין שני כוחות אלה ולא קבלת כוח אחד על האחר. שכן, התנסות זו של א. תביא לאיזון ברגשותיה ותספק לא. תמיכה עצמית חיונית לקיום יעיל וטוב בינה לבין עצמה ולבין סביבת א..

תאור המסגרת

"נ" מתחילה "לעבוד" תוך התמודדות עם תקיעות. המנחות מיד מכוח אינטואיציה מדהימה, מסייעות ל"נ" להתקדם מעבר לתקיעות. הן בסיוע "נ" מסדרות מיד את מבנה הקבוצה בשני כוחות קוטביים השולטים באישיותה של "נ". כוח אחד יוגדר "כמנצח" והכוח השני יוגדר "כמנוצח".

הכוח "המנצח" צוין בכלל משתתפי הקבוצה שמוקמו במרכז החדר. ואילו הכוח "המנוצח" צוין ב"ח", שמוקמה מחוץ למרכז החדר.

פרשנות
בניגוד ל"עבודתה" של "א" מיום 27/2/97, ששם הדגש היה על שפת הגוף של "א", כאן "המנצח" הוא הדומיננטי בביטוי שפת הגוף. לפיכך תהליך "הפיצוץ" היה כאן פחות דרמטי ופורה מאשר אצל "א". שם, ב"א", ניכר היה לראות איך החלקים המנוגדים הפכו להיות אז לבעלי ברית בחיפוש משותף אחר חיים טובים יותר, במקום להיות עוינים המחזיקים בקיטוב. "א" דוחפת, מנדנדת, מושיבה, ומכופפת את ה"מנצח" עד לרצפה ומביטה עליו מלמעלה בליווי ביטוי מילולי חד: "אתה חלש אני שולטת בך". ולכן עוצמת ה"פיצוץ" היה חזק. "א" מקרבת ממש את המנצח למנוצח ומיוזמתה מבקשת לשלוט ביד רמה ב"מנצח" בכל אופני שפת הגוף, ואף מצליחה ללא ספק. סיפוקה בא על מקומו. בתום ה"עבודה", "א" ממש זרחה מאושר תוך חיוך של רווחה גדולה. "א" מגלה שלאותם חלקים שכלפיהם היא מגלה חוסר אמון יש תכונות גואלות וחייה מתעשרים כאשר תכונות אלה משתקמות.

כאן, בשפה ש "המנצח" השתמש היה השפעה חוויתית דלה, על "נ", כי בה היה הדגש על ה"מה" ו"האיך" כלפי התנהגותה של "נ" ולא על הצד המילולי-פרשני-רציונאלי - על ה"מדוע. "המנצח" החזיק בזרועותיו זה בזה בתחושה של חיבה ועידוד, שיצק בכך חיים לחושים והחזיר אמון ברגשות. "המנצח" התחבק קבוצתית, שהמסר שלו היה חד משמעי: בעניין הזה כולנו משפחה אחת. אחד בשביל כולנו וכולנו בשביל אחד. באו נחלוק כולנו בהרגשה הטובה הזו. בין זרועותי ישנו מקום בו תוכל להרגיש בטוח. כתוצאה מכך טולטלה מודעותה של "נ" בצורה קשה מאוד.

מודעות זו היא הפוטנציאל שטבוע בה מלידה המסייעת לה לפתח את המרכזיות שלה, לדעת שיש לה אמצע, שיש לה מרכז ושייכות המהווה את הבסיס ליציאה שלה לעולם. תחושת הערך שלנו מתרחבת וגדלה כאשר אנו מרגישים שאנו שייכים - תחילה לקבוצות מקורבות של בני-משפחה וחברים, ואחרי כן למשפחה המופלאה של כל היצורים החיים באשר הם. "נ" עומדת מול "המנצח" ומתייפחת חרישית, אולם לא מנצלת את שפת הגוף העשיר לביטוי רגשותיה ומסתפקת באופן מילולי ומודגש: "אני רוצה לגעת בכולם... אני רוצה להכנס... לעלות להרי עמליה זה כלום מאשר להכנס לקבוצה... אני לא שייכת... קשה לי להציע את עצמי... כמה חשוב לבדוק להכנס לכל מקום... רוצה לאהוב קצת אחרת... מרכז זה צריך להחליף את דרך החיים החד צדדית או הלא סימטרית שמאפיינת את "נ" והגורמת לה לתחושת התסכול ואי-שביעות הרצון מחייה העכשוויים. תחושת התסכול של "נ" גדל ככל ש"המנצח" מחדד את שפת הגוף ומוסיף לו אופן מילולי: "לא רוצים אותך... אין לך חלק כאן... תנסי לפתוח ולהיכנס... זה היה הקש ששבר את גב הגמל; כתוצאה מכך "נ" הגבירה את התייפחותה, אך מלבד זאת עדיין לא עשתה מעשה. "המנצח" עזר למעשה לחדד את דרך חייה החד צדדית של "נ" ולעמוד מקרוב על אופי מודעותה של "נ".

"המנצח" הביא את "נ" למצב הכרתי באופן ספונטני כאשר תשומת הלב של האורגניזם מתמקדת על תחום מסוים בגבולות המגע של האורגניזם והסביבה, ושבו מתרחשות פעולות הדדיות חשובות ומורכבות. כדי להביע את יכולתה של "נ" למקד תשומת לב ולהקשיב, להיות במגע, לדעת שהיא חשה, מרגישה וחושבת עם הסביבה, שאלה "נ" אם "המנצח" אוהב את "נ". במילים אחרות, השתדלה מאוד "נ" להגיע לויסות-עצמי self-regulation שטמונה בטבעה האנושי. "נ" הרגישה ששינוי אינו מתרחש דרך נסיון כפוי. לכן "נ" השתדלה להתאמץ להישאר ולחוות את המצב כפי שהוא. ולשם כך אף חידדה חוויתה בפנייתה באופן אישי לכל חבר בשאלה אם הוא אוהב את "נ".

שינוי יכול להתרחש ב"נ" אם תתמסר באופן מלא למצב העכשוי שלה ותתן את מודעותה לכוח שפת הגוף שלה. לפיכך היה לנכון הדגשותיהם של קולות החברים בקבוצה שדיברו מתוך גרונה של "נ". בתכני הקולות אמרו את האמת וגרמו ל"נ" להיות ערה למה שהיא באמת. כאשר קל ל"נ" לקבל יותר ויותר את עצמה כפי שהיא, אז מתאפשרים שינויים. הקולות הרחיבו את מודעותה של "נ" לאיך היא מתקיימת בהווה ולא השתדלו להשיג יעדים טיפוליים. כשהרגישה "נ" שהיא בשלה לשינוי, או בלשון פרליס כ"מוכנות לפיצוץ" ולקראת "הפיצוץ", היא מרשה לעצמה להתנסות ולתת ביטוי אמיתי לרגשותיה. "נ" מפלסת דרך ל"מנצח", ואף בוחרת במספר אפשרויות כדי להיות ממש בטוחה שהיא הכן מקרבת את המנצח למנוצח בצורה אמיתית, בטוחה ואולי אף ייחודית, מה שמבטיח את היסוד האמיתי שבקרבה.

שפת גוף זה של הרגשה משחרר ופורץ אנרגיה חסומה. "נ" משחררת הרגש שלא בא לידי ביטוי. תהליך זה מתבצע תוך שיתוף והשלמה בעצם העובדה ש"נ" מקרבת את הכוחות שבה מדברת עמם תחילה, נוגעת בהם וממתנת את מצוקתה. אף בשלב "הפיצוץ" לא חוסכת "נ" את הביטוי המילולי: "מרוצה שעשיתי את זה"... עברתי מסוכה גבוה... קצה הקרחון... למדתי משהו שלא ידעתי... אני אוהבת אותך... לא מרגישה לבד... החלמתי ממחלה...היה לי עצוב... . מלבד חיבוק עצמי, אחיזה בבטן וכניסה מהוססת מאוד לקבוצה, לא השתמשה "נ" בקשת העשירה של שפת הגוף ברגעים היקרים שהיו לרשותה, בכך הייתה החמצה גדולה.
"נ" תטיב עם מודעותה, אם תפתח גישה לקוטביות במישור הפעלתני יותר. שפת הגוף והקול שלה לא היה ישיר וגלוי אל המנצח. "נ" לא מנעה מעצמה לדבר בדרכה "אחד על השני" ולא הדגישה מספיק את ביטוי הגוף. אם הייתה "נ" בוחרת לכוון את שפת הגוף והקול אל המנצח, הייתה יכולה לפתח רגישות ומודעות להשפעה שיש לה על "המנצח", וכיצד כל אחד מהם, "המנצח והמנוצח", מגיב למה שהתרחש.

אך מאידך, זכתה "נ" ללמוד משהו שלא ידעה על המגע, שהוא יותר מסך כל התפקודים האפשריים הנוטלים חלק בכך. לראות או לשמוע אינה ערובה למגע טוב. מה שחשוב הוא לשים לב ל"איך" האדם רואה או שומע. למעשה, קבעה הקבוצה את "האיך" אם המגע שנוצר טוב או גרוע. יותר מזה, "נ" יצרה את המגע בתחום שבו נשמרת תחושת של הפרדה, כך שאיחוד אינו מאיים להציף את האדם. התמיכה ליצירת מגע צריכה לבוא מהחלק הנמוך שבגוף. "נ" בקשה הזדהות ושייכות קבוצתית, לפיכך "נ" החזיקה בבטן, שהוא צ'קראת הטבור, )מאניפורא בהודית( המתייחסת לרגשות הגולמיים, לדחפים כוחניים ולשייכות ולהזדהות חברתית והוא המקור לרגשות הצצים סביב הרצון שלי/השליטה שלי: תסכול, זעם, תחרותיות, הגנה עצמית, דאגה, דיכאון ואף שנאה. חלק זה מחזיק את האדם על הקרקע ומעניק לו את המרכז שלו, בעוד החלק העליון, הפנים, יוצר את הקשר, את המגע עם העולם החיצוני.

עבודת של "נ" ונסיון שלי להתייחס לכך, שימשו לי מקור ללמידה וגדילה. יתר על כן, המספר הגדול של האנשים בקבוצה יצר אפשרויות רבות לאינטראקציה מסוגים שונים. בדרך זו ניתנה לי ההזדמנות ליצור סביבה עשירה