כאשר למדתי בבית הספר בכיתה ח, שנקרא בית הספר היסודי הכרמל הקרוב להיכל התרבות בתל אביב, הכרתי את חברי עמיקם, ילד הזואולוגיה.
אפשר לשבח אותו על כך שהסביר לי הרבה דברים על חיי הטבע חיי זוחלים ובעיקר הנחשים, החיה המאוסה ביותר על האדם מאז שפיתה את אדם וחווה לאכול מהתפוח. פרט לכך הנחש הוא חיה מסוכנת, כי רוב בני האדם אינם יודעים איך להמנע מפגיעתו של הנחש.
עמיקם החבר שלי החזיק בביתו בתוך אקווריום מיוחד נחש מטבעות, לפי הסברו נחש זה איננו מסוכן לבני אדם, יותר נכון הכשתו איננה מסוגלת להרוג בן אדם מבוגר כי הרעל שלו חלש, אך אם יכיש נחש זה ילד שמערכת החיסון שלו חלשה , אזי יש אפשרות שהילד ימות.
את הנחש היה מאכיל עמיקם בלטאות שהיה תופש בעצמו וכאן מגיע החלק שאני הייתי שותף אליו, וזה מהלך תפישת הלטאות ולאחר מכן האכלת הנחש.
אנחנו היינו נוסעים על האופניים שלנו לכול מיני מעברי מים כאשר מתחתם בתוך הגשרים היו מסתתרות לטאות הנקראות שממיות וכמו כן חרדונים קטנים, בעלי כושר ריצה קטן משלנו וככה הייתי רץ אחרי לטאות תופש אותן בגרונן ומכניס אותן לתוך שקיות בד, חס וחלילה לא פלסטיק, כי ישנה אפשרות שהלטאה תיצור חור בשקית ותברח. הנחש ברעבונו הגדול כי לא אכל חודש ימים, היה מתנפל על הלטאה הקטנה השממית או החרדון הקטן ותוך חמש דקות היה בולע אותו.
וככה פעם בשבועיים היינו יוצאים למסע לכידת הלטאה עבור נחש המטבעות של עמיקם, החבר שלי שהיה גר ברחוב נצח ישראל בתל אביב ונעלם מחיי.
