גדי טנא פיזיותרפיסט במרכז מדיקס ת"א
כאב הוא באופן כללי תוצאה של החלטה של המוח, שהמידע שמגיע אליו מעיד על איום ממשי או פוטנציאלי הדורש תגובה כמו טיפול, בריחה או התקפה.
הכאב אותו אנו חווים אחרי פציעה הוא בד"כ רב בהרבה מהנזק האמיתי לרקמות שנפצעו.
הסבר:
בזמן פציעה נוצר בשריר / מפרק / רצועה נזק רקמתי שמשמעו מוות של תאים ושחרור של חומרים מתוך התא המת אל הסביבה. חומרים אלו יוצרים המולה רבה במספר מישורים:
· הם נוגעים בקצות העצבים התחושתיים באזור ויוצרים פולסים עצביים אשר מטרתם להיות סימן אזהרה למניעת נזק נוסף לרקמה.
· הם מייצרים חומרים אשר במישרין גורמים לתחילתו של תהליך דלקתי במקום. חלק מחומרי הדלקת כמו קוקס1 או 2, ברדיקינין, "חומר פי" או היסטמין מגרים גם הם את העצבים ויוצרים פולסים עצביים "מזהירים".
· הם מגרים את הדי.אן.איי, הנמצא בתוך הכרומוזומים ליצור חלבונים המשמשים לייצור משאבות יונים – אלו מקלות על יצירת פולסים עצביים במידה רבה. כמות המשאבות אחרי פציעה יכול להגיע עד לפי מאה ממספרן ברגיעה.
אלו באים בנוסף לנזק הישיר לקולטנים אשר נפצעו יחד עם הרקמה שניזוקה.
שדרי הסכנה המוגברים נכנסים דרך עמוד השדרה לחוט השדרה, עולים למעלה אל המוח ומעובדים שם. אם המוח מסיק ששדר הסכנה מעיד על איום אשר צריך להגיב אליו בדרך כלשהי, הוא מסמן לתודעה בסימן מוסכם = כאב!!
בחלקים שונים של המוח קיימים מרכזים אשר מטרתם להזרים חומרים מרגיעים אל אתר כניסת הפולסים לחוט השדרה (הסינפסה). פעולה שלהם תפחית את עוצמת שדר הסכנה המגיע למוח.
בזמן פחד, חשש מפגיעה קשה או סתם פינוק – המוח מפחית את פעולתם של המרגיעים האלו וכך שדר הסכנה יהיה חזק יותר.
כתוצאה מכל אלו כמות הכאב הנתפסת על ידנו אחרי פציעה יכולה להגיע לעשרות מונים יותר מהכאב שהיה נגרם מהנזק הישיר עצמו, ללא ה"מגברים" שהוזכרו.
יש לציין כי בסמוך לזמן הפציעה קורה ורמת הכאב המורגש תהיה נמוכה בהרבה מהנזק הרקמתי. זה קורה בגלל נוכחות מוגברת של חומרים מפחיתי כאב ומסיחי דעת. נוכחות זו קשורה להתרגשות בשל הפעילות הספורטיבית או אפילו הפציעה. הפחתת כאב זו תעלם בהדרגה והכאב ה"מתאים" יגיע באיחור קל.
איך פותרים בעיות אלו?
התרופה הטובה ביותר לבעיות אלו היא טיפול פיזיותראפי מיידי. בטיפול משולבים מספר אלמנטים:
· הפחתת תופעות הלוואי של התהליך הדלקתי:
1. טכניקות להפחתת כאב (טכניקות ידניות, טיפול חשמלי, גלי קול, קרח ועוד),
2. טכניקות להפחתת נפיחות (עיסוי, עיסוי לימפטי, חבישה, טיפול חשמלי ועוד).
3. טכניקות לקירור הרקמה (קרח, עיסוי בקרח ועוד).
4. טכניקות טיפול מוכרות כמו הנעת מפרקים, מתיחת שרירים, מניפולציות, מסאז', טיפולים חשמליים, חום / קור וכדומה לשחרור תגובות הגוף מסביב למקום הפגוע.
· חינוך הפציינט להבנת המקורות לסבל שלו כרגע – אלו מנגנוני הגברת כאב נוצרו אצלו מאז רגע הפציעה או תחילת הבעיה ואיך ניתן למגר אותם.
. חלק ממנגנונים אלו עשויים להיות פסיכולוגיים, התנהגותיים וקשורים לפחדים, אמונות, מסורת, מידע מזיק שנמסר על ידי מטפלים אחרים ועוד.
· הפחתה של עומס מהרקמה על ידי עזרי הליכה כגון מקל וקביים, חבישות וסדים, הנחיה להתנהגות נכונה עם האיבר הפגוע וכדומה.
· בהדרגה עם מעבר השלב האקוטי עובר הטיפול להעמסה הדרגתית והחזרה לספורט.
כאב כרוני- הרבה יותר מורכב ממה שחשבת
להבנת סעיף זה כדאי לקרוא גם את הקודם, הנוגע בכאב אקוטי.
כאב כרוני הוא כאב שקיים בגוף כבר מספר שבועות או חודשים ועשוי להיות קבוע כלומר מלווה כל פעילות או משתנה כלומר עולה כשמנסים להעמיס על האזור הפגוע (בזמן / בתחילת או אחרי הפעילות).
הגברת תחושת הכאב
העברת שדרי הסכנה לאורך מערכת העצבים היא משימה חשובה מאוד בעיני המוח. 70% ממשקל מערכת העצבים משמשים למטרה זו. ביצוע טוב שלה יכול להציל את חיינו. לכן כאשר יש שדר קבוע ממקום מסוים המערכת כולה מתגייסת לעזור לו לעבור – העצבים עוברים שינויים מבניים אשר מאפשרים ליותר פולסים להגיע למוח. שינויים אלו קורים באתרים שונים בחוט השדרה ובמערכת העצבים.
אם המוח סבור שאנחנו לא מטפלים מספיק טוב בבעיה, הוא יכול לדאוג לכך שהשדר יעבור עוד יותר טוב וגם יתפשט לאתרים נוספים. זה נעשה על ידי טשטוש של אזורי ייצוג של האתר הכואב במוח, כך שכאב שהחל במרפק מורגש גם באמה, בזרוע, בכתף ובחזה – ללא כל התקדמות של הבעיה עצמה.
מדוע הכאב נמשך?
השינויים המבניים שקורים באתרים השונים בשל הולכת שדרי סכנה, אמורים להעלם כשהאיום מוסר. פעמים רבות זה לא קורה. השינוי נשאר ומהווה מקור להמשך הכאבים. במקרה והכאב חולף זה בגלל שהגוף מתמודד עם זה בדרך אחרת – למשל על ידי הפעלת מערכת חסימת שדרי כאב. זו מזרימה חומרים מרגיעים מהמוח אל צמתי העצבים שעברו שינוי ומפחיתה את השדרים ה"כואבים" שנוצרים או מוגברים שם.
אם יש שיבוש בפעולת מערכת זו – חשש לא מבוסס מפציעה חוזרת, מתח נפשי מוגבר, הישנות של הנסיבות שהביאו לפציעה הראשונית – פעולת הכיבוי תפסיק והמוח שוב יחשוב שהמקום בסכנה ושיש צורך לשדר כאב.
תנועה נתפסת ככאב
בגוף קיימים קולטנים בשם WDR אשר מסוגלים לשדר אינפורמציה לגבי תנועה או תחושה. בסביבה של גירוי כאב משמעותי תפקוד הקולטנים משתנה ובמקום שידור מידע על תנועה, משודר כאב. זה גורם לכך שכל תנועה נתפסת במוח ככואבת, למרות שבמציאות אינה יוצרת שום איום או נזק.
חוסר סבילות לפעילות
הבעיה המרכזית של רוב המטופלים עם כאב כרוני הפונים לפיזיותרפיה היא חוסר יכולת לבצע פעולה מסוימת כמו ישיבה ממושכת, כיפוף לרצפה, קימה משכיבה, קליעה לסל ועוד...
כאשר סובלים ממגבלה כזו זמן רב, סביר להניח שרוב הסבל הנגרם מהביצוע אינו נובע כבר מרקמה שמאיימת להיפצע אלא מפעילות עצבית "מכאיבה" שנוצרת בתגובה לתנועה או לפעולה. תנועה שכאבה בעבר נתפסת על ידי המוח כאיום ולכן כשהיא מופיעה הוא שולח לתודעה כאב, שמטרתו להגן על האדם. העובדה שאין איום אמיתי או פוטנציאלי אינה רלוונטית לעוצמת הכאב או למשכו. הכאב יכול להיות חזק מאוד ולהימשך זמן רב למרות שאינו נובע מרקמה פצועה באמת.
איך פותרים בעיות אלו?
התרופה הטובה ביותר לבעיות אלו היא טיפול שיקומי פיזיותרפי. בטיפול משולבים מספר אלמנטים:
· נטרול מקורות לסימני סכנה על ידי טכניקות טיפול מוכרות כמו הנעת מפרקים, מתיחת שרירים, מניפולציות, מסאז', טיפולים חשמליים, חום / קור ועוד.
· חינוך הפציינט להבנת המקורות לסבל שלו כרגע – אלו מנגנוני הגברת ו"שמירת" כאב נוצרו אצלו מאז הפציעה או תחילת הבעיה ואיך ניתן למגר אותם.
· חלק ממנגנונים אלו עשויים להיות פסיכולוגיים, התנהגותיים וקשורים לפחדים, אמונות, מסורת, מידע מזיק שנמסר על ידי מטפלים אחרים ועוד.
· העמסה הדרגתית של הרקמה כדי להקנות לה עמידות.
· החדרה הדרגתית של שימוש נכון באזור הפגוע ובכל הגוף לפעולות היומיומיות של המטופל.
· חינוך המטופל להבנת תהליכי שיקום עם עליות וירידות.
הכותב הוא גדי טנא פיזיותרפיסט במרכז מדיקס ת"א