מן המפורסמות הוא כי בתהליכי כינוס נכסים הנפגעים האמתיים הם ספקי החברה (ועל כך כתבה לא פעם נסיכת הכינוסים כבוד השופטת ו. אלשיך).
בהליך כינוס נכסים יוצרים קופה לנושים ואליה מזרמים את כל החובות כלפי החברה. ומנגד נמצאות התחייבויות החברה. פירעון התחייבויות החברה הוא כדלהלן :
פירעון התחייבויות כלפי בעלי שעבוד על נכסי החברה (בד"כ בנקים) ואח"כ הבאים :
עובדים, משכירי נכסים, רשויות ובנקים. רק משנפרעו ההתחייבויות כלפיהם, נפרעות ההתחייבויות כלפי הספקים (ולהם נשארים בד"כ 0-20 אחוז).
מדוע נקלעים הספקים של החברה פעם אחר פעם למצב זה והאם ניתן לצמצם את הנזק?
ראשית אנו מוצאים כי הספקים בעת המכירה אינם יוצרים מסגרות הגנה ראויות, על כך במאמר נפרד.
אבל קיים שלב נוסף בהליך בו ספקים יכולים להגן על עצמם, וזהו שלב טרם כניסה להליך הכינוס עצמו.
בשלב זה החברה נקלעת למצוקה תזרימית והיא מנסה להגיע להסדר עם הספקים. בשלב הזה מחוסר אמונה בחברה, הספקים החוששים כי מנסים לגנוב את דעתם, מפנים כתף קרה לחברה ואינם מנסים כלל לבדוק את מצבה הכלכלי האמיתי של החברה ואת יכולותיה לעמוד בהסדר חובות.
ברור כי קיימים מצבים רבים בהם מחילה על 30-50 אחוז מהחוב ופריסה מחודשת של יתרת החוב יכולה לאפשר לחברה להמשיך ולהתנהל ולהחזיר את חובותיה המופחתים.
ומה אם ימנה בית המשפט בהליך "אחר" נאמן לחברה אשר תפקידו לבחון את מצבה הכלכלי ולהגיע בחסות ובהגנת בית המשפט להסדר נושים ללא הליך פירוק !
נראה לכותב כי הליך כזה ישרת מטרות חברתיות וכלכליות הרבה מעבר לתהליכים הקיימים היום במסגרת סעיף 350 לחוק החברות.
אשמח לתגובותיכם
אפי