שיחה ברכבת
הרכבת התחילה בנסיעתה ומר לידור, רופא במקצועו, מצא עצמו מתיישב ליד בחור צעיר שהיה תפוס בתנוחת חשיבה.
הרופא: אני רואה שאתה מנסה לסגור מעגל?
הבחור: ...מה כוונתך? התעורר הבחור בבהלה קלה מהלך חשיבתו.
הרופא: אינני יודע... אך חשבתי על זה עכשיו, שכאשר אנשים מנסים לחשוב הם נוגעים בראשם כאילו לסגור איזה מעגל חשמלי.
הבחור: חחח... מי יודע, אולי באמת קצת גירוי אלקטרוסטאטי יכול לעזור לנו בעניין החשיבה.
הרופא: נדמה שהיית שקוע במחשבות על גורלו של העולם?
הבחור: האמת... מתחבט אני בשאלה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
הרופא: ממ... נושא מאד מעניין. אגב מצטער שלא הצגתי את עצמי, שמי ד"ר לידור – רופא במקצועי.
הבחור: וואו! פשוט לא להאמין איזה צירוף של מקרים. נעים מאד, שמי שחר. אתה הוא בהחלט האדם שציפיתי לפגוש בו.
הרופא: ומדוע?
הבחור: ראה! התחבטותי באותה השאלה החלה לאחר שקראתי איזה מאמר ושם נחשפתי לענף חדש בתחום הרפואה הנקרא "פסיכוסומטיקה". לבטח מכיר אתה את התחום?
הרופא: אכן לא מעט. הלא זהו תחום המשלב בין פסיכולוגיה וביולוגיה וממצאיו מוכיחים קשר ישיר בין הרגשות למצבו הביולוגי של האדם.
הבחור: קראתי שם שכך לדוגמא אלו שסבלו ממחלת אוטם שריר הלב נחשבו לאנשים עוינים, תוקפניים וחסרי סבלנות ואלו שסבלו מכיבי קיבה התגלו כאנשים שאינם מסוגלים לבטא את כעסם. היו עוד דוגמאות כמובן.
הרופא: מסקרן אותי עתה לשאול אותך כיצד קישרת זאת לשאלה "הצדיק ורע לו רשע וטוב לו?" אותה שאל כמדומני איוב בספר התנ"ך:
הבחור: נכון, איוב! תראה... הפסקתי לפתע לקרוא את המאמר והתחלתי להרהר בעקבות הדוגמא השנייה שקראתי, על זה האחד שאינו מוציא את כעסו ומקבל כיבי כיבה. את הדוגמא קישרתי מיידית למשפט התנ"כי שלנו והמסקנה שהגעתי אליה לדאבוני הכירה אכן בצדקת המשפט. מסקנתי נשענה על העובדה שהרשע הוא אדם המוציא את כעסו ללא חת וללא רסן בעוד שהצדיק הוא האחד הבולם את כעסו ומבליגו והנה מה שכרם? ועוד על פי המדע הרפואי המדוייק של ימינו: הרשע זוכה לבריאות שלמה בעוד שהצדיק לוקה בכיבי כיבה. היש בכך צדק?
הרופא: מעניינים מאד הדברים שאתה מעלה. אני עצמי תמיד ראיתי באותו משפט תנכי ידוע מעין שאלה אירונית לאלוהים ולא עובדה קיימת בעולם. שאלה שבאה לבטא כעס ותסכול יותר מאשר אמת צרופה. אבל עתה אהיה חייב להודות שערערת במעט את השקפתי ויש טעם מסויים בדבריך. הנה הצדיק שלנו נוטה רבות לבלום את כעסיו והטבע מזמן לו על כך ב"מתנה" כיבי כיבה.
הבחור: אני תמה כיצד יתכנו הדברים ומדוע אלוהים יצר כך את הטבע? מדוע הצדיק, אשר אחת ממידותיו היא להבליג את כעסיו צריך לשלם בבריאותו ולהסתכן בהיווצרותן של כיבי קיבה?
הרופא: (לאחר הרהור ממושך ו"סגירת מעגל" אך הפעם עם שפשוף הסנטר...) תראה... נראה לי שאולי זה נועד לסמן לנו משהו. אולי דווקא אלוהים מראה לנו בזאת שאינו חפץ ב"צדיקים גמורים". חושב אני אפוא שארכיטיפ "הצדיק הגמור" שאנו מדמים לעצמנו הוא יצירה או המצאה שלנו בני האדם כיצורים המנסים להיות לעיתים יפי נפש בצורה מופרזת בעיני האלוהים. נדמה לי שאין האלוהים מעוניין בצדיק המוקצן משום שהנה אנו רואים כיצד צדיק זה הלא הופך להיות רשע - לגופו. כנראה שכיבי הקיבה נוצרו על ידי האלוהים בכדי להתריע "לצדיק" כי צדיק מופרז הוא ולכוונו למסלול הראוי והנכון. הרי כל אדם בר שפיות מעוניין בבריאות גופו. לעניות דעתי כאשר על הצדיק לזעום עליו לעשות זאת גם במחיר של להיות לכמה רגעים מאין ה"איש הרע". הלא מכיר אתה את המשפט "כל המרחם על האכזריים סופו להתאכזר לרחמניים". הנה הצדיק מרחם על אלו שעליהם הוא אמור להוציא את כעסיו אך לבסוף מתאכזר לגופו.
הבחור: הנני חש וחושב שצודק אתה. הנה גילינו את המושג "רשע בצדיקותו". אם הצדיקות עוברת את גבול הטעם הטוב, הלא בינה נשגבה טמן אלוהים בטבע שידליק עבורנו איזו נורה אדומה. יפה מאד! אך אתה יודע ממה אני חושש עדיין? אם הרשע יקרא את אותו המאמר שקראתי, יקבל הוא את כל הלגיטימציה להמשיך ולהוציא את קיטור כעסיו בטוענה שכך יבטיח את בריאות כיבתו הרכה.
הרופא: מצויין! (חייך הרופא) אם לאור המחקרים הרפואיים העדכניים החשש מכיבי כיבה יקנה לרשע חיזוק לנהוג כהרגלו הכעסני, מי יודע... אולי כך הוא יפתח דפוסי התנהגות עוינת, תוקפנית וחסרת סבלנות, מה שמכנים מומחי הפסיכוסומטיה, אישיות שרבים סיכוייה ללקות במחלת אוטם שריר הלב!!!
(חחח... צחקו השניים)
גברת נחמה: סליחה, לא יכולתי שלא להאזין לשיחתכם המושכלת ואף ליהנות ממנה ומהמסקנה שהגעתם אליה. האם אוכל להוסיף משהו?
הרופא והבחור: אכן אכן ובשמחה (ענו השניים)
גברת נחמה: גם החכם מכל אדם, שלמה המלך בספרו קהלת אמר "אל תהי צדיק הרבה..." (פרק ז' פסוק טז') ואם בשלמה המלך עסקינן אז יש לי שאלה עבורכם. צדיקות יתר כפי שלמדנו זה עתה יכולה לעיתים לפצוע כיבה, אך האם היא יכולה לגרום לנו גם לקושי במציאת אהבה? הלא לשלמה המלך היו אלף נשים... נעים מאד, שמי נחמה ואני מאמנת למציאת זוגיות.
המבחן לצדיקות יתר
הרופא: זאת בהחלט שאלה למחשבה. הייתכן שמידה מסוימת ואולי מופרזת של טוב לב עלולה להקשות עלינו למצוא זוגיות?
גב' נחמה: יש לי חידה שיכולה לבחון עבורכם האם מידת צדיקותכם היא מאוזנת או חלילה עוברת את גבולה. אספר לכם אותה: נניח ונוסעים אתם במכונית הספורט החדשה והמפוארת שלכם ואתם עוברים ליד תחנת נוסעים בה עומדות שלושת הדמויות הבאות: הדמות הראשונה הינה אישה בהריון שקיבלה זה עתה צירים ושכובה היא על המדרכה צורחת מכאבים שתקחו אותה לבית החולים. הדמות השנייה היא רופא המאחר לניתוח קל שמחכה לו אחר הצהריים בבית החולים והדמות השלישית, היא אשת חלומותיכם, האישה שאותה חיפשתם כל חייכם. בהנחה שיש לכם רק מקום אחד נוסף ברכב ובהנחה שכולם רוצים להגיע ליעדם, מה הייתם עושים וכיצד הייתם פועלים?
הבחור: מה יש כאן לחשוב בכלל, ענה מייד, בטח שאקח את האישה שבצירים!!!
הרופא: רגע, בוא נחשוב כמה רגעים.
הבחור: תגידו, מה אתם אתם נורמלים? מה יש לחשוב?! אני לוקח את האישה בצירים לבית החולים. לא מעניינת אותי הבחורה במצב הזה והרופא יתחיל את הניתוח שלו באיחור, לא יקרה אסון!
הרופא: נחמה, אני חושב שהייתי פועל בצורה הבאה: הייתי יורד מן הרכב, אומר לרופא שייקח את האישה בצירים לבית החולים ונשאר עם האישה שחיפשתי כל חיי.
הבחור: אוייש!!! אתה צודק (הניח הבחור את ידו על פיו והתעשת). איך לא חשבתי על זה כלל?
גב' נחמה: אתם מבינים... "הצדיקים" הגדולים מבינינו זונחים כמובן באופן הראשוני והמיידי את אשת (או גבר) חלומותיהם ובוחרים לקחת את האישה בצירים לבית החולים! זאת בטוענה כי זהו הדבר המוסרי ביותר לעשות. אבל כעת אנו מבינים שזהו הפתרון הכי פחות מוסרי והכי פחות טוב. על פניו נדמה אכן שזוהי הפעולה הנכונה והמוסרית ביותר אך לאמיתו של דבר זוהי ההחלטה הגרועה ביותר. ההחלטה הנבונה ביותר היא אכן לרדת מן הרכב, לתת למנתח לקחת את האישה ההרה לבית החולים, אשר בלאו הכי יעדו היה לשם, ובחיוך זורח על הפנים, ללכת בזרועות פתוחות אל משאת חלומותינו. נשים לב שבהחלטה שכזו הרי שכולם יוצאים נשכרים והיא זאת שהכי מוסרית. כאשר קיימת דרך כזאת של פעולה הרי שעדיפה היא על כולם.
אני חושבת שאותה החידה נועדה לגלות לנו אם אנו חושבים מוסרי מידיי ולהבהיר לנו שלפעמים להיות אדם טוב מידיי או מוסרי מידיי, זה בעצם להיות לפעמים אדם לא בהכרח מוסרי או טיפש למדיי. "מוסריות יתר" איננה דבר טוב בהכרח כפי שנוטים לחשוב וזו יכולה להיות, כך אני חושבת, לעוד אחת מן הסיבות המביאות עלינו קושי למצוא אהבה וזוגיות. אני סבורה שאנו עלולים להחמיץ אהבות בחיינו משום שאנו נוטים להיות לעיתים אנשים טובים מידיי הפועלים יותר מן המצפון ומהלב מאשר מן השכל.
הבחור: אממ... תאמרי לי נחמה, מדוע לפי דעתך אנשים מחליטים לוותר כל כך בקלות על אהבת ליבם למען עזרה לזולת מבלי לחשוב פעמיים ומה מוביל אותם לכך?
גב ' נחמה: מה שמוביל אנשים רבים לבחור באישה בצירים הוא למעשה זינוק מצפוני גולמי שקופץ מקרבי בטנם. שיקול מצפוני לא מעובד אשר דוחק ללא שהיה ואפילו בגאוות מה את אשת החלומות לקרן פינה. אני חושבת שבחירת בת הזוג החלומית שלך נזנחה ראשונה וכל כך מהר משום שביחס לנזקקים האחרים, היא העלתה במוחך קונוטציות של מותרות ואנוכיות. מציאת אהבה ובני זוג מתקשרים לנו בראש בדרך כלל לאנוכיות בעוד שעזרה לזולת לאלטרואיזם טהור. יתרה על זאת, כאשר העזרה לזולת באה על חשבון הקרבה על מציאת זוגיות העומדת בדרך, הדבר החשוב לנו מכל, אז העוזר חש עוד יותר גיבור שהרי הקריב למען הזולת את הדבר היקר לו מכל, את ההזדמנות למצוא אהבה. החדירו לנו למוח שעזרה לזולת תמיד דורשת הקרבה של משהו אחר ואין נעלה יותר מלוותר על משהו שהוא הכי חשוב לנו. זהו חינוך לקוי בהחלט!
הרווק/ה המצפוניים
גב' נחמה: אתם יודעים מה הדבר המעניין והאירוני ביותר בחידה הזאת? הלא זוהי חידה שעסקו בה פסיכולוגים רבים והתגלה מתוך מחקרים שככל שהנשאלים לאותה החידה נמצאו נואשים יותר לאהבה וזוגיות, כך הבחירה לוותר על אשת החלומות למען עזרה לאישה ההרה הייתה לרוב מהירה ונחרצת יותר. באופן אבסורדי, נמצא שככל שאנשים היו נואשים יותר לאהבה, כך הם דחו בחרוף נפש יותר הזדמנויות למצוא אהבה למען הקרבה ועזרה לזולת.
הרופא: זו תופעה ממש מעניינת! האם העלו החוקרים בדבר השערות או מסקנות מהי הסיבה לכך?
גב' נחמה: אכן כן. ברמה הפסיכולוגית-נפשית, התשובה טמונה בהשערה כי כאשר האדם הרווק והבודד הופך לנזקק ואומלל מידיי, גוברת חמלתו ומוסריותו למען הזולת כדי להעביר את מוקד הנזקקות מן העצמי אל האחרים. כך אותם אנשים אומללים שלא מוצאים אהבה מצליחים להרגיש פחות אומללים על ידי מציאת אנשים אומללים יותר מהם וטיפול בהם. התעסקות בבעיות הזולת מקנה להם תחושה של עליונות וחיוניות.
הרופא: מעניינים מאד הם דברייך, אבל אני רואה סיבה נוספת. נדמה לי שלעיתים... עמוק יותר בשורשי הנפש, ברמה הפסיכולוגית-תיאולוגית, הדבר נובע מהצורך להרשים ולמצוא חן בעיני אלוהים. רושם שבאמצעותו אלוהים יעניק לנו כמתנה על כך את בקשתנו הגדולה – למצוא אהבה, במקום אחר ובהזדמנות אחרת.
גב נחמה: אני בהחלט יכולה להסכים איתך. בכדי לזכות בזיווג שלנו אנו לעיתים חושבים לעצמנו שאם נהיה אנשים טובים מהממוצע אז אלוהים יצ'פר אותו ויעניק לנו את זיווגו המיוחל. רק באופן אירוני לעיתים אנו רומסים הזדמנויות למציאת אהבה בדרכנו לעזור לזולת. אנו דורכים על המתנה שלשמה אנו למעשה עמלים. מה שפותר את האבסורד ומנחם את "הרווק הצדיק" היא כנראה אמונתו החזקה שאם הקריב את אהבתו למען עזרה לזולת היום, לבטח יזכה בה בגדול בפעם אחרת. אנשים כאלה נוטים להאמין שבשל אותה ההקרבה הם יזכו לפגוש את משאת נפשם בסיבוב החוזר. אלה מאמינים שאלוהים רק בוחן אותם והוא לבטח כבר יגמול להם בפעם אחרת ובגדול יותר.
הרופא: רק חבל שאנו מנסים למצוא חן בעיני האל או החברה מן הבחינה המוסרית ולא בהכרח מן הבחינה השכלית. גם האמת היא שהחיים האמיתיים לא תמיד מספקים הזדמנות שנייה. טוב חברייה, הרכבת הגיעה לתחנה שלי ועליי להיפרד מכם לשלום. אגב, תזכיר לי את שמך שוב בחור יקר והאם אתה רווק פנוי.
הבחור: שמי שחר ואכן כן... אני מחפש זוגיות.
הרופא: הייתה לנו שיחה משכילה ומרתקת, אני חושב שכל אחד מאיתנו למד ולקח איתו משהו מהשיחה הזאת. להתראות לכם!
קוראים יקרים, מעוניינים לקרוא את חלק ב של המאמר, רדו לתחתית הדף.