כמה זיכרונות ילדות מעלים חיוך מלא ויטמינים על פניי: לינה באוהלים על שפת הכינרת, שירים ומשחקים בעל פה עם כל המשפחה אחרי סעודת ליל שבת; שק קמח על הגב, יצירת בובות אצבע מנייר וסתם להתנדנד בנדנדה האדומה בגן השעשועים הסמוך לבית שבו גדלתי או לשבת על הספסל ולספר מה קרה היום.
כשאני מסתכלת על ההווה – על החיים שלי עם הילדים המקסימים שלי, אני מבינה שאלו בדיוק הדברים שאני אוהבת לעשות עם ילדיי. ויותר מכך – אני מתפלאת כמה החוויות היומיומיות מרגשות בהסתכלות לאחור! תמיד נחמד לגלות שלא תמיד צריך יותר מדי בשביל לספק ילדים.
יש לי בראש תמונה ברורה של הדרך מהגן הביתה מדי יום, הדרך הכי יפה של ילדותי. התחנות הקבועות ("היום צריך לקנות חלב במכולת"), העצירות לפטפוטים עם הורים אחרים, הנדנדה המיתולוגית בגן השעשועים - כמה אהבתי שאמי היתה דוחפת את הנדנדה בעוצמה ואומרת "לכי מפה", לקול הצחוק הגדול שלי והישיבה על "ספסל הסיפורים", שבו שיתפתי את אמי מה עבר עליי באותו יום (נגה לא באה היום, שרונה ואני האכלנו את כל הבובות..). מי יודע, אולי שם התחיל הקשר האמיתי בינינו.
בעידן שלנו הילדים מוקפים בגירויים רבים מסביב, ובתוך כל אלו כדאי להשאיר מקום לחוויות הפשוטות שהן לא פחות חשובות: ללכת ברגל מהגן ולספר מה היה היום, לבחון יחד את "התינוק של הפלפל האדום", לקרוא שטוזים או בדיחות על פילים, להפיק הצגה קטנה ליום ההולדת של סבא, סתם להתנדנד בגן השעשועים או לשבת על ספסל, שלימים ייקרא "ספסל הסיפורים".
כדאי לכל הורה לערוך ניסיון: פשוט לשאול כל אחד מן הילדים מה משמח אותו ולהשתדל להיענות לבקשות החשובות. אני מזמינה אתכם לקרוא את חוויות הילדות של כל אחד מאנשי הצוות הנפלא של פורטל הפעלות לילדים "את זה", האנשים שעושים את זה – עכשיו אתם מבינים את הסיבה לשאלה החוזרת "זיכרון ילדות מתוק".
יש לי רק תיקון אחד קטן לכותרת – אין צורך במילה "סתם", כי להתנדנד בגן השעשועים זה לא סתם, זו חוויית ילדות מרגשת עבורי, ומי יודע, אולי עבור ילדיי ועבור ילדים רבים נוספים.
הבלוג התפרסם בפורטל הפעלות לילדים "את זה"