"זן הינה שיטת מעשית להבנתו של בודהא ולהגשמת מהותו". במילים אלו נפתח ספרו של דיוויד בקוט וטוני דאבלדיי "תורת הזן". הספר נפרש על פני מספר פרקים שמנסים להבהיר מהו זון, מהם המקורות וההיסטוריה של זן, מהי דרכו של זל וכיצד מתבע תרגול של הזמן. המחברים התעכבו על הסברים בנושא של התירגול, כאשר הם סוקרים תיאורטית את הספרות המזרחית בדבר התרגול, כמו כן נותנים כללים בסיסיים לתרגול זה-זן: היכן לשבת? מהם זמני התרגול?אילו תנוחות יש? מהם הבגדים והציוד הנדרשים? איך סופרים נשימות? מה עושים עם מחשבות שצצות בזמן התרגול, ומהו קינהין.בהמשך הספר המחברים מדגימים מהו זן בחיי היום יום, איך הוא מתקשר לנפש, לזוגיות, לאוכל ולאומנויות לחימה.
קריאה בספר נתנה לי מושג מהו זן ואיך לבצעו, אך יש בו בזן מעין מהות חמקמקה, שלא מאפשרת הבנה עד הסוף. בתור אשה שעוסקת בהבנת נפש האדם, אני חושבת שההתעניינות בזן הקנתה לי איזשהי אפשרות להתמודד עם חוסר הוודאות בחיי דרך חוסר ההתמודדות איתה. ממה שאני מבינה מהזן, לא הכל צריך לדעת ולגלות, עדיף להיות נוכח ולא לחשוב על העבר והעתיד. המשמעות נמצאת בהווה, בתוך התחושות והגוף, ולא מחוצה לו בין הזמנים השונים.
תירגול זן יכול לסייע למטפלים בתחילת דרכם במטרה להשיג יכולת הקשבה טובה יותר לעצמם ולמטופליהם, כמו כן, ניכר כי אנשים החולים במחלות גופניות יכולים להיעזר בזן על מנת להתקרב לעצמם, ולהפחית חרדות. לדוגמא: אדם שעבר בדיקות איידס ונמצא כי הוא נשא של איידס צריך זמן לעכל את הבשורה המרה, אך אם ישקע בתוך מרה שחורה, יצטער על העבר, ויחשוש מהעתיד, הוא יתרחק מעצמו ולא יוכל לעבד באמת את היותו נשא של מחלת מין זו. הוא עלול לפתח סימפטומים כמו חרדה ודיכאון. תירגול זן לא יעלים את היותו בן תמותה, אך הוא יוכל לסייע בעדו להשלים עם היות כל אדם בן מוות- להיות עם עצמו וגופו בהווה, ולהפיח מהות ומשמעות בחייו ובמעשיו.