"האם אני צריך להיהרג כדי שאימי לא תגורש מהארץ ותקבל אזרחות ישראלית?".
טענה נוקבת זו של סרן גרמן רוז'קוב ז"ל הופיעה במכתב שתכנן לשלוח לראש הממשלה מספר שבועות טרם נפילתו מירי מחבלים ליד קיבוץ מצובה במרס 2002 (בארוע נהרגו 5 אזרחים נוספים). טענתו מסמלת את הבעייתיות והמורכבות של סוגיית הזהות בחברה הישראלית.
מנקודת מבט דתית-אורתודוקסית, מי שאינו יהודי לפי ההלכה לא יוכל להיחשב כחלק מהחברה, גם אם התערותו בחברה מושלמת ומתבטאת בתחושת שייכות, בשפה, בתרבות ובשרות צבאי. אלמנטים אלו יכולים להיות מרכזיים בגישה האזרחית-ישראלית, שכן עבור רבים השרות בצה"ל הוא סוג של כרטיס כניסה לחברה הישראלית.
מקרה מותו של חייל אשר בני משפחתו אינם יהודים, או מקרה של פיגוע שבו נפגעים עולים רבים, יכולים להיות פתח לדיון באשר לאופייה של המדינה ולדפוסי הכניסה לחברה הישראלית.
עקב המלחמות הרבות, פעולות האיבה ופיגועי הטרור לאורך שנות קיומה של המדינה, ניתן לראות כי השכול נבנה כמיתוס מכונן בחברה ובמשך השנים נוצרה בארץ תרבות שכול המתגלמת במושג "משפחת השכול". המיתוס טוען כי הקורבנות, ללא הבדל ביניהם, הם חלק מהמארג שמאפשר את קיומה של המדינה.
לדעתי, המקרים שבהם מעורבים עולים מציבים אתגר למיתוס השכול, אתגר שהחברה והמדינה צריכים ויצטרכו להתמודד עמו.
במקרים בהם חיילים נהרגו, יש נטייה לבוא לקראת המשפחות, גם אם אינן יהודיות ולהכיל אותן כחלק מהחברה. באשר לפיגועים, ניתן לראות שככל שהפיגוע נתפס כטראגי יותר, כך קיימת נטייה לבוא לקראת הנפגעים בו ומשפחותיהם.
למרות שחלק מקורבנות הפיגוע בדולפינריום (יוני 2001) היו לא יהודים, הרי שבעיתונות נעשה מאמץ למזער את המחלוקת שהתעוררה סביב קבורתם. הפיגוע נצרב היטב בתודעה הציבורית, אבל הרוגי ופצועי פיגוע זה לא נתפסו כפרטים אלא רק כקולקטיב של "אסון הדולפינריום".
חלק ממוסדות המדינה וגורמים שונים בחברה הביעו נכונות לבוא לקראת העולים עקב האסון האישי שפקד אותם. אימו של גרמן רוז'קוב קיבלה לבסוף אזרחות ישראלית ונעשו ניסיונות למזער את המחלוקות סביב קבורת חלק מחללי הדולפינריום ופיגועים אחרים.
בנוסף לטרגדיה האישית, רבים רואים בכניסת העולים למשפחת השכול מרכיב נוסף בכניסתם ובהשתלבותם בחברה הישראלית.
קשה להעריך האם יהפכו מקרים אלו לנקודות ציון חשובות בתרבות הישראלית שיובילו לתמורות חברתיות, אבל ייתכן שמעורבותם של העולים בפיגועי הטרור בכלל ומקרים כמו המקרה של סרן רוז'קוב ואחרים, הם שיובילו להכרה בחשיבות חיפוש דרכי כניסה נוספות לחברה הישראלית.
מאמר זה מהווה תקציר של עבודת סמינר "השכול כמנגנון קליטה: החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת דרך מנגנוני הכניסה אליה". אסף זילברברג.