תסמונת קפגרא הינה תסמונת פסיכיאטרית אשר הלוקה בה מאמין במחשבת שווא שיש לו או למישהו אחר כפיל. ד"ר ז'וזף קפגרא (Joseph Capgras) וד"ר ז'אן רֵבּוּל-לָאשוֹ (Jean Reboul-Lachaux) הם אלו שתיארו לראשונה את הסינדרום ב- 1923. ב-DSM, המדריך הדיאגנוסטי למחלות נפש, הסינדרום נחשב כהפרעה של זיהוי. נקבע כי מחלה זו נדירה, אך כיום מאמינים שהיא נפוצה יותר מכפי המדווח, במיוחד בקרב נשים, ואחראית לפעמים למעשי אלימות בין בני משפחה לאחר התמוטטות פסיכוטית. תסמונת זו מכונה גם 'אשליית הכפיל' לאור תוכן מחשבת השווא שמועלית בה. ברוב המקרים המחלה פורצת מגיל 30 ואילך, כאשר תועדו רק שני מקרים של מתבגרים שלקו בתסמונת זו. מעניין לציין שאחד הגורמים לה יכול להיות גם חבלת ראש או ניתוח, ככל הנראה על רקע שיבוש בעצב הראייה. עלתה מחשבה כי לאנשים הלוקים בתסמונת קפגרא יש קושי בשיוך של מאפיינים רגשיים לזיהוי פנים- דבר היוצר אמביוולנציה לגבי היחסים בינהם עבור האדם עם התסמונת, ומייצר בתורו תחושה שמשהו השתנה בבנאדם שמולו. בנוסף, רבים מהלוקים בתסמונת מאובחנים כפסיכוטיים, וניכר כי טיפול פסיכיאטרי כמו חוסמי רצפטורים פוסט סינפטים של אדרנלין או תת קולטנים של סרוטנין מעלים לחלוטין את הסימפטומים.
התסמונת לא קיבלה את ההתייחסות הראויה לה מבחינת המדע והרפואה, אם כי עברה מיתוג רב בספרות ובתרבות הפופלרית. בסרטי פלישת חוטפי הגופות אנשים מתחילים להעלות תהיות כלפי קרוביהם- הם מרגישים כי הם זה לא הם. בהתחלה הפסיכיאטרים חושבים שזהו ביטוי לתסמונת קפגרא, אך בהמשך מתברר כי אכן חוצנים השתלטו על גופם של האנשים בשנתם, והשטיחו אצלם כל ביטוי רגשי. הסרטים קיבלו יחסי ציבור רבים מאחר והם מבטאים איזשהו חשש קולקטיבי תרבותי של מחיקת העצמיות והכנעות לקולקטיב. הסרטים עוררו פוביות רבות בינהם חשש מלהשתגע, פחד מחוצנים, פחד מאיבוד הרגשות, פחד משינה ועוד. כל פעם שיוצאת גרסה נוספת של סרט זה (עד כה יצאו ארבעה) נוצר גל חדש של חששות, שאנשי מקצוע נאלצים לעשות לו ניהול משברים .