הומאופתיה ומצוקות נפשיות

מהי הפרעה נפשית לפי הגדרתה בפסיכיאטריה?

הפרעה נפשית, (או הפרעה פסיכיאטרית) הוא מונח בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, המשמש בסיווג התנהגויות על ציר הנורמליות - אבנורמליות.
הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים בבריאות הנפש בארצות-הברית הוא  ה DSM של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.  DSM(באנגלית: Diagnostic andStatistical Manual of Mental Disorders) הוא ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני, בו מרוכזים כל ההפרעות הנפשיות, תסמיניהן ואופן הטיפול בהן.

מהי פסיכיאטריה?

התאחדות הפסיכיאטרים העולמית מגדירה כי:

'פסיכיאטריה היא דיסיפלינה רפואית שעניינה במתן טיפול רפואי טוב ביותר בהפרעות נפשיות , בשיקום בני אדם הסובלים ממחלת נפש ובקידום בריאות הנפש. פסיכיאטרים משרתים חולים על ידי מתן הריפוי הטוב ביותר האפשרי התואם לידיעה המדעית המקובלת ועקרונות אתיים. על הפסיכיאטרים לנקוט פעולות ריפוי שהן ככל הפחות מגבילות את חירותו של החולה.                                                       'הצהרת מדריד משנת 1996.

הפסיכיאטריה מנסה להציע דרכי מניעה, הערכה, איבחון, טיפול ושיקום המבוססים בדרך כלל על שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה. ע"פ הגישה הפסיכיאטרית רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים והקלת מצוקת החולה.

ההתייחסות להפרעות נפשיות  - קצת היסטוריה

בעת העתיקה מרפאים במצרים ויוון חקרו הפרעות נפשיות כדיכאון והיסטריה, והיו הראשונים שניסו להגדירן כבעיות רפואיות ולא כתופעות על טבעיות. באירופה הנוצרית של ימי הביניים חלה חזרה לתפישה הדתית התולה את ההפרעה בהשפעת שדים וישויות על טבעיות או דיבוק. הטיפול היה בד"כ גירוש שדים שהיה מתבצע ע"י איש הדת. בימי הביניים המאוחרים החלו להיפתח מוסדות לסובלים מהפרעות נפשיות, הם לא הציעו כל סוג של טיפול ומטרתם הייתה הרחקתו של החולה מהחברה וריסונו. מוסדות אלו נודעו כמקומות אכזריים והתנאים בהם גרמו להחרפת סבלם של החולים.
במאה ה-16 קמו כמה מהמלומדים הראשונים של הרנסאנס האירופי שטענו שחלק מהתופעות המשויכות לכישוף או דיבוק הם למעשה תסמינים של מחלות. ויליס (Willis), אבי הנוירולוגיה, חיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות. במאה ה-18 ניתן לפסיכיאטריה מעמד רשמי ברפואה.
התפיסה הליברליסטית שצמחה בעידן הנאורות השפיעה על תפיסת זכויות האדם. ההצלחות בשיפור מצבם של חולים נבעו כתוצאה מיחס יותר אנושי לחולה. הם נמנעו מכבילת החולים ועשו את הנסיונות הראשונים בריפוי בעיסוק וטיפול קבוצתי. לאורך המאה ה-19 הפסיכיאטריה הלכה והתמסדה. נוסדו אגודות לפסיכיאטריה, החל לימוד מסודר של התחום כהתמחות רפואית.
בראשית המאה ה-20 החל הנוירולוג זיגמונד פרויד להניח את היסודות לתורת הפסיכולוגיה וממשיכיו פיתחו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הקלינית. מוסדות פסיכיאטריים החלו לעשות שימוש בשיטת הפסיכואנליזה כחלק מהטיפול בחולים.
משנות ה-30 ואילך החלו להיכנס לשימוש תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הברביטורטים והאמפטמינים וטיפול נזעי החשמל שמנגנוני פעולתם לא היו ברורים לחלוטין והם גרמו לתופעות לוואי קשות. באותן שנים החל גם להתפתח ענף הפסיכוכירורגיה  שזכור במיוחד עקב הליך הלובוטומיה, ניתוח שבו מתבצע ניתוק של אזורים באונות הקדמיות במוח כהליך רפואי לטיפול בפסיכוזה וסכיזופרניה. למרות יעילותו כביכול של הטיפול, רבים סבלו מתופעות לוואי קשות, בחלק מהמקרים הוא גרם לשינוי אופי ניכר ולעתים גרם לפיגור שכלי ואף למוות.

הפסיכיאטריה המודרנית

התפתחויות נוספות במחקר הנוירולוגי והביוכימי הובילו לפיתוח של תרופות יותר ממוקדות ויעילות. הפשטות והנגישות של טיפול תרופתי פסיכיאטרי היום דרך מערכת הרפואה הכללית מעוררים מחלוקות וביקורת וזאת עקב התלות ותופעות הלוואי שנוצרות בעקבות השימוש.
חשוב לציין שמבחינת הגישה הפסיכיאטרית הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות 'אותרו' סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, הבחינו שלמחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה- DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.

פסיכולוגיה

תחום במדעי החברה העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות. ההגדרה המקובלת היום לפסיכולוגיה - מדע החוקר את התנהגות האדם. באופן בסיסי מטרת הפסיכולוגיה היא לנסות ולהכניס חוקיות בהתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת לטעון שהתנהגות איננה מתרחשת באופן מקרי, אלא מתוך מערכת של חוקים. הפסיכולוגיה מחולקת למספר תת תחומים: פסיכולוגיה קלינית,  רפואית,חברתית, פסיכולוגיה חינוכית,ארגונית ועוד... עד לשלהי המאה ה-19 פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. בשנות התשעים של המאה ה-19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפויטית, שנקראה פסיכואנליזה. מאז עוסקת הפסיכולוגיה בעיקר בהתנהגות (למשל במסגרת הביהביוריזם), ובנפש (למשל בפסיכולוגיה קוגניטיבית) ובשילוב ביניהם.

הגישה ההומאופתית

סמואל האנמן, רופא וכימאי, שגילה והתחיל לטפל בשיטה ההומאופתית בגרמניה של סוף המאה ה-18, כתב והתייחס בין היתר למצוקות נפשיות מגוונות בספרו 'האורגנון של הרפואה'. הוא הקדים את זמנו בראייה הומנית לעילא, בתבונה וברגישות בכל הנוגע לבעיות מסוג זה. מעבר להנחיות הטיפוליות, הוא נתן הנחיות כיצד יש להתנהג במהלך הטיפול עם חולי נפש בעלי אפיונים שונים.

הוא  התווה ב'אורגנון של הרפואה' את קוויה של הרפואה האידיאלית, עליה רבים יהיו מוכנים להסכים.

בסעיף 2 הוא כותב (תרגום חופשי):

'האידיאל הנעלה של ריפוי הוא שיקום מהיר, עדין וקבוע של הבריאות והרחקה או השמדה של המחלה במלואה, בדרך הקצרה ביותר, המהימנה ביותר והלא מזיקה ביותר, המתבססת על עקרונות קלים לתפיסה'.

אמנם, רבים יסכימו על כך שזה נשמע אידיאלי, אבל לא יסכימו לקבל את העובדה שאפשרות כזו קיימת בטיפול הומאופתי (ובכלל..). על אחת כמה וכמה רבים לא יסכימו עם קיום האפשרות הזו בכל הנוגע לבעיות נפשיות.

ההומאופתיה מאמינה שבריאות היא חופש, חופש מכאבים, מגבלות – גופניות ונפשיות. המטרה של הטיפול היא להוציא לחופשי. גישה זו היא שונה מהפסיכיאטרית הטוענת ש'צריך לעזור לחולה ע"י פעולות ריפוי שהן ככל הפחות מגבילות את חירותו של החולה'. זאת משום שהפסיכיאטריה לא חותרת באמת, באופן רדיקלי לשינוי הזה שאנו קוראים לו בריאות. הכלי שהיא מפעילה (התרופות, הפסיכואנליזה וכו') לא יכול באמת לרפא – הוא יכול להביא לריסון התסמינים ולהקלה כל עוד משתמשים בתרופות, אבל פעמים רבות הבעיה לא נפתרת ולכן היא צריכה להיזהר ולשמור על חירותו של החולה (המסגרת הטיפולית, תופעות לוואי וכו').

להומאופתיה אין ספק בעובדה שריפוי אמיתי, ולא משנה של איזה 'חלק' באדם, חייב להתרחש במכלול, וחייב להגיע דרכו. ההומאופתיה לא מקבלת את האפשרות שאת הנפש ניתן לרפא רק באמצעות מגע-כביכול איתה בלבד (שיחות למשל, כמו בפסיכותרפיה או אנליזה, או תרופות נקודתיות לבעיה, בפסיכיאטריה).

האנמן כתב: 'כמו שהרגל אינה האדם כולו, כך גם ביטוי מחלה ספציפי אינו המחלה כולה'. זאת אומרת שכשהאדם חולה – קשה להפריד בין החלק החולה לשאר האדם.

היום הרפואה הקונוונציונלית הפכה לקיצונית בתחום ההפרדה והחלוקה של הגוף והנפש. הגישה הזו היתה יכולה כמעט להעדיף שיטה שבה ניתן לשלוח את הרגל הכואבת לאורטופד ללא שאר חלקי הגוף הנותרים.

העקרון היסודי שמבדיל את ההומאופתיה מהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הוא אותו הבדל שקיים בין הגישה ההומאופתית לזו של הרפואה הקונוונציונלית בכלל. העקרון שמפעיל את הרפואה הרגילה הוא הנסיון התמידי ל'תיקון' של בעיה ספציפית כלשהיא, שיש קודם לאתרה ולפענחה. למשל: בבעיית עיכול מסויימת צריך להבין מה גרם לה ו'לתקן' את הבעיה בתוך המערכת. ז"א שהרפואה הקונוונציונלית זקוקה ל'מבנה' מסויים על מנת שתוכל להתייחס אליו. הגישה היא מקומית וחומרית, מנותקת מהקשר רחב יותר. הפסיכיאטריה, דרך אותה גישה, מבססת את כל הבנותיה לגבי הפרעות הנפש דרך 'מבנה המוח', היא מנסה להבין מה הבעיה במוח, מאיזה חומר במוח יש לנו יותר מדי ומאיזה פחות מדי. – וכך היא רוצה לרפא בעיה ספציפית, כגון דיכאון.

הפסיכולוגיה, בניסיונותיה להכפיף את אותו העקרון על הנפש, משתמשת ב'מבנה הנפש' (לפי פרויד למשל) כדי ליישם את הבנותיה ולרפא אותה.

כלומר, שגם הפסיכיאטריה וגם הפסיכולוגיה כמו הרפואה הקונוונציונלית, מתייחסת בסופו של דבר ל'נפש' כאל מבנה מכני/ספציפי שניתן לטפל בו בנפרד מן השאר.

יש אנשים וגישות שטוענות שניתן ורצוי לרפא מחלות גופניות דרך טיפול נפשי, אולם כמעט אף אחת מהן לא תקרא לעצמה 'רפואה' ותיקח על עצמה את האתגר. שיטות טיפוליות אלו לא יקבלו חולים כרוניים מסוגים שונים ויטפלו בהם דרך הנפש (או המוח), ובטח שלא יקבלו אליהם חולים במחלות חריפות (דלקות וכו').

את כל אלו, ההומאופתיה עושה, כרפואה. לפי ההומאופתיה האדם הוא תופעה שלמה, הכל מתרחש בו באופן סימולטני, ובבריאות - גם באופן הרמוני. הגוף והנפש הם אחד ולא ניתן לרפא חלק אחת ללא נגיעה והתייחסות לחלק האחר. האם כאב בנפש לא מורגש בגוף? וההפך? האם בכלל ניתן להפריד ביניהם? ההומאופתיה טוענת שלא.

מכיוון שההומאופתיה היא רפואה הוליסטית (שלמה), אנחנו רואים כל יום מקרים שבהם הריפוי התרחש במכלול ע"י אותו אמצעי טיפולי (רמדי הומאופתית). זאת אומרת שלא צריך ללכת לכמה הומאופתים מתמחים שונים בכדי לטפל בכמה בעיות, אלא שמראש הטיפול ההומאופתי מתייחס לכלל הבעיות ולוקח את כולן בחשבון. הטיפול מתייחס ל'סיפור' המיוחד שכל אדם מייצר באופן אינדיווידואלי, ע"י תחושות, מאפיינים ותפקודים המיוחדים לו בכל מישורי הקיום - הפיזי, הרגשי והמנטלי. לכן, גם הפרמטרים הנבדקים ביחס לשיפור הם רבים, והם נבדקים מכמה זוויות: משיפור התלונות הגופניות, משיפור בעיות נוספות שמפריעות למטופל, משיפור ברמת האנרגיות הכלליות וכמובן שמהמצב הנפשי. אנחנו לא נתייחס לעצמנו ברצינות כמטפלים אם מטופל שהגיע עם בעיה רגשית אמיתית יצא מהטיפול רק עם שיפור ברמה הגופנית.

אין עוד רפואה בעולם שנותנת מקום כה גדול ומצליחה להיעזר בתחושות המיוחדות של כל אינדיווידואל. ככל שתחושה מסויימת היא מיוחדת יותר, כך היא מצליחה לכוון בהצלחה גדולה יותר לטיפול הנכון (הרמדי). זה תקף לגבי כל המישורים: הפיזי, הרגשי והמנטלי.

זאת אומרת שאם מישהו מרגיש שיש לו גוש בגרון (למרות שאין שם גוש), יש לכך משמעות, ואם כאבי המיגרנה של מישהי מרגישים כמו אלפי מחטים דוקרות, יש לנו כהומאופתים איך להשתמש במידע הזה לטובת החולה. ואם מישהי מרגישה שחי לה משהו בבטן או שכולם צוחקים עליה או שמנסים להרעיל אותה (אלו כבר דלוזיות או מחשבות שווא) גם לזה אנחנו יודעים ויכולים להתייחס. מבחינתנו אין משמעות לעובדה אם התחושה המוזרה והבלתי רציונלית הזו נמצאת בתחום הגוף או הנפש...מבחינתנו זה היינו הך מבחינת בחירת הטיפול,  אבל לא מבחינת הבנתנו את מצב הבריאות הכולל.

ההומאופתיה מאמינה שככל שהאדם חולה יותר במישורים הרגשיים והמנטליים הבעיה היא עמוקה יותר ורמת הבריאות שלו נמוכה יותר. לכן, עדיף לטפל בבעיות האלו בעזרתה, היא מעודדת את כוחות הריפוי של האדם ומצליחה לגרום לאיזון. הגישה הפסיכיאטרית לא צריכה להישאר האידיאל הטיפולי הרווח, ההפך, זו צריכה להיות ברירת המחדל, זו שפונים אליה לאחר נסיונות לעזרה מסוג אחר, פחות מזיק ומקבע. לטיפולים מהסוג הזה ההומאופת חייב להיות מיומן וזמין ביותר, בכדי לא לסכן חלילה את המטופל.

באילו מצוקות נפשיות ניתן לטפל בהומאופתיה?

מה שמיוחד בהומאופתיה זו העובדה שגם מצוקות שלא נכללות בתחום 'הפרעות הנפש', יכולות להיות מטופלות בהצלחה גדולה...וזה כחלק מאיזון כולל שמתרחש בו-זמנית באדם לאחר קבלתה של רמדי הומאופתית מתאימה.

למשל: ילד מאוד ביישן וחולמני שיש לו בעיות תקשורת עם החברים וקושי להתרכז, שלאחר טיפול טוב מצליח להתמודד עם הלימודים טוב יותר וגם החולמנות והביישנות מתמתנים.

או ילד היפראקטיבי שחוץ מקשיי למידה הוא מתנהג באופן אימפולסיבי ואלים ומקנא מאוד באחותו הקטנה, ולאחר טיפול מוצלח – נראה שיפור בכל הרמות , מבחינת ההיפראקטיביות, האלימות והקנאה.

יכול להיות מקרה של אשה שמגיעה לטיפול בגלל מיגרנות והיא סובלת מעובדת היותה מאופקת וסגורה, חשה עצב פנימי חסר ביטוי, שלאחר טיפול טוב, חולף במקביל למיגרנות והיא נפתחת לסביבה, נעשית תקשורתית יותר ומשתפת.

כל זה קורה גם אם המטופלים הגיעו לטיפול רק בגלל החלק הגופני של בעיותיהם, אולם כחלק מהאיזון הכללי שמתרחש לאחר הטיפול גם המצוקות הרגשיות משתפרות.

מעבר לאיפיונים כלליים שתארתי כמו: ביישנות, סגירות, עצבים, אלימות, חוסר מנוחה, אימפולסיביות, חוסר סבלנות, קנאה וכו', שהן תכונות שהרבה אנשים חולקים (ואם תכונות אלו קיצוניות, הם גם בד"כ סובלים מהן), ההומאופתיה היא רפואה יעילה גם לתחום 'הפרעות הנפש הקלאסיות': דיכאון, חרדות, פוביות, מחשבות שווא, הפרעות אובססיביות קומפולסיביות, הפרעות אכילה, מצבי פוסט-טראומה ומצבים פסיכוטים..

רב האנשים שמגיעים לטיפול הומאופתי בגלל סיבה גופנית, לא יודעים שהם עלולים להרוויח 'אגב' הטיפול הקלה משמעותית בתחומים אלו. לפעמים אנשים מגיעים בגלל מיחושים גופניים כלשהם כשלמעשה הבעיה היותר עמוקה שלהם היא למשל: חרדות. ההומאופת יטפל במצב השלם הזה ויצפה לשינויים משמעותיים בשני התחומים במקביל. הציפיות שלנו כהומאופתים הן הרבה פעמים גבוהות מאלו של המטופלים שלנו, וזה הודות להבנה שלנו את תהליכי ההבראה, והודות לניסיון הקליני המוצלח.

למה לצפות מהטיפול ההומאופתי?

אנחנו מצפים לריפוי....מהיר, עדין וקבוע, כפי שסמואל האנמן רצה שהוא יהיה. המציאות הטיפולית היא  יותר מורכבת. יש מקרים שבהם התיאור הזה מתממש ויש כאלו שבהם מתעוררים יותר קשיים, בגלל עומק הבעיה, הנסיבות הקשות שהמטופל מצוי בהן או ותק התלונות וכמות התרופות שהוא לוקח.

רצוי שהמטופל לא יגיע כשהוא כבר לוקח הרבה שנים תרופות פסיכיאטריות חזקות, במצב כזה קשה לראות מה באמת הבעיה ואיך היא מקבלת ביטוי (על סמך אלו בד"כ מצליחים להתאים 'רמדי' הומאופתית). אלו תרופות חזקות מאוד וקשה לטפל איתן במקביל. במקרים פחות קשים וותיקים יש אפשרות טובה יותר להצלחה.

ההומאופתים מטפלים במצבים רגישים אלו בזהירות רבה ולרב בשיתוף עם המשפחה וגורמים טיפוליים נוספים.

2 מקרים לדוגמא:

מקרה 1): ט' הוא בחור שהגיע לטפל בכאבי גב קשים. מעבר לכאבים אלו הוא מספר על חוסר יכולת מוחלטת לתקשר עם הסביבה. ז"א, שכל פעם שהוא מנסה לשוחח עם מישהו, הוא משתתק ולא מסוגל להמשיך. קולו חסום וקשה לו לדבר. המצב הזה התחיל לאחר שחבריו הטובים בתיכון ניתקו איתו את הקשר באופן פתאומי. הוא נשאר במצב הזה מאז, כבר 9 שנים. הוא אומר שנמאס לו לחיות ושהוא בודד ומיואש. הפסיכולוג שלו הפנה אותו לפסיכיאטר בכדי לקחת כדורים, והגדיר את הבעיה כפוביה חברתית.

לאחר טיפול הומאופתי, ט' כבר לא סובל מכאבי גב, הוא מרגיש שהוא נפתח והרבה יותר פשוט לו להתבטא בחברה, לשוחח ולצחוק. הוא יצר קשרים במקום עבודתו בפעם הראשונה. עניין הטיפול התרופתי הרגיל ירד מהפרק.

מקרה 2): נ' היא בחורה בת 24. היא סובלת מהרפס באיבר המין. מאז שאביה האהוב נפטר היא משתמשת בסמים ואלכוהול כדי לא לחוש צער. היא בדיכאון עמוק, לא מוצאת משמעות ועניין לחייה. נ' היא מאוד רומנטית בתפישותיה אבל חוותה הרבה אכזבות הקשורות במערכות יחסים.

לאחר טיפול הומאופתי, ההרפס עבר, היא הצליחה לצאת מהדיכאון ולהיגמל מהשימוש בסמים ואלכוהול.

דוגמאות אלו מראות לנו שכאשר מתרחש ריפוי הוא חייב להיות עמוק ואמיתי. כשאדם נרפא באמת, הוא אינו זקוק לתרופות יומיומיות לתמיכה כי הוא כבר יצא לחופשי. ההומאופתיה מציעה תחליף ראוי והיא יודעת שריפוי אמיתי מתרחש כאשר תופעות המחלה בכללותה נעלמות ונשארת רק הבריאות.

למען כתיבת המאמר נעזרתי בערכים מהאינציקלופדיה המכוונת: ויקיפדיה.

אודות הכותבת : מירב כהן - נחמיה הומאופתית קלאסית ומרצה בבית הספר , מקבלת בקליניקה בת"א.