אהבת הורים וילדים; הקב"ה וישראל

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת שמות - אהבת הורים וילדים; הקב"ה וישראל

עבותות אהבה עזים בין הורים וילדיהם, המתבטאים בדיבורי אהבה ורגש, חיבוקים, נשיקות ועוד, הם מאירים פנים זה לזה באחווה וחמימות משפחתית.

בעומק לבבו נוגע להם מצבו של השני - הם מתרגשים ושמחים כשטוב לשני, ומצטערים ועצובים כשכואב ורע לו, כאילו שזה קורה לעצמם. כשאחד מהם נקלע לצרה וסכנה, מתגלים רחמי לב עצומים של קרובו, המשתדל להצילו בכל יכולתו, אפילו במחיר כל רכושו וסיכון חייו.

אהבתם האמיתית מושרשת במעמקי לבם, עד שהם 'מתחברים' ו'מתאחדים' גם ברצונם - כשאחד מהם אוהב ומתענג מדבר מסוים, זה מקרין על זולתו, שגם יאהב ויתענג מאותו דבר. הם מחפשים כל העת לתת לבן משפחתם, להיטיב את חייו ולהגשים שאיפותיו, כשהנתינה עצמה מסבה להם הנאה וקורת רוח.

גם ריחוק פיזי לא משכיח ופוגם באהבה הזורמת ביניהם, כי אהבתם פורצת גבולות ו'מחיצות' והם חשים ו'מרגישים' זה את זה גם ממרחקים, אדרבה הריחוק מגביר געגועים עזים ותשוקה להיפגש. הם יכולים לחוש את מצב הרוח של השני, אם הוא טוב או רע, אפילו אם הוא נמצא במרחק אלפי ק"מ.

הם חושבים רק על מעלות משפחתם ומעלימים עין מהחסרונות, ואינם רוצים לשמוע שמועות לא טובות על משפחתם, ואף במקרה שברור כשמש בצהרים שקרוב משפחתם פשע, הם חומלים ומרחמים עליו ו'סולחים' לו. גם התוכחה והעונשים שההורים נותנים לילדיהם, נובע מאכפתיות ודאגת אמת למצב הילדים.

הדברים האמורים על האהבה הגדולה בין הורים וילדיהם, מוליכים לדיון נוסף: האם יש הבדל בין התקופה שהילדים קטנים או גדולים? השאילה היא דו-סטרית: גם בנוגע להורים וגם בנוגע לילדים, האם יש גיל שתחושות האהבה יותר חזקים, כשהילדים קטנים או כשהם גדולים, או שאין משמעות לגיל הילדים ביחס למידת האהבה?

בתורה ובחז"ל משמע שיש הבדל בין הגילאים, אך ישנן התייחסויות שונות: הנביא הושע אומר "כי נער ישראל ואוהבהו", משמע שאהבת הנער הקטן חזקה מאהבת הגדול, ומפורשים הדברים במדרש "אמר

 הקב"ה איני אוהב אלא את ישראל, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו .. אוהב את הקטן יותר מהגדול". גם ביטויי האהבה הגלויים - חיבוק, נשיקה, דיבור והסתכלות של חיבה - מצויים בדרך כלל בילד קטן הרבה יותר מאשר בילד גדול;

ומצד שני כשמדובר על חביבות ישראל בפרשת השבוע, כתוב "בני בכורי ישראל", "לשון גדולה", משמע שיש יותר חביבות ואהבה דווקא בגדול יותר ממה שבקטן.

הרבי מסביר בליקוטי שיחו ששני הדברים אמת, במובנים מסוימים אהבת הקטן יותר נעלית ובמובנים אחרים דווקא אהבת הגדול יותר נעלית:

לאהבת הגדול יש גם טעמים וסיבות הגיוניות: ההורים מכירים ומעריכים את מעלת ילדם - כשרונותיו, מידותיו, ההנאה וקורת-הרוח שהוא מסב להם, והילד מכיר ומעריך את הוריו, שהם דואגים לצרכיו, והם המשענת, השמירה וההגנה שלו, הם מעניקים לו מכל טוב האפשרי ביכולתם.

אבל לאהבת ילד קטן שעדיין לא התבגר בשכלו להבין שהוריו עושים הכל למענו, ובפרט תינוק שאפילו לא מבין שאלו הם הוריו, וגם ההורים אינם יכולים לאהוב את תינוקם בשל כישרונותיו, שהרי עדיין לא הגיע לבשלות שכלית ורגשית, הרי האהבה בגיל זה היא רגשית, הנובעת מהתחושה הפנימית-טבעית ולא מסיבות שכליות.

אהבת הגדול נקראת בחסידות "אהבה שכלית" משום שיש לה מניעי שכל הגיוניים ברורים, ואהבת הקטן נקראת בחסידות "אהבה עצמית", משום שהיא נובעת מהקשר העצמי שבין ההורים לילדים, שהם מחוברים בנשמתם, במובן הרוחני-נשמתי הילדים הם חלק מעצמותם ומהותם של ההורים, הן נפש אחת ועצם אחד, כך שהאהבה ביניהם היא כמו אהבת אדם את עצמו.

למרות המעלה הברורה באהבת הגדול - שהיא מובנת בשכל וחודרת בכל נימי מהותו של האדם משום שהיא מובנת בהגיון - מוסבר בחסידות שיש יתרון דווקא באהבת הקטן שאין בה הבנה והשגה שכלית:

נקודתה הפנימית של האהבה השכלית היא "אהבת עצמו", ולא אהבה לזולת, שהרי הוא אוהב את השני כי יש לו תועלת ממנו, הוא מעניק ונותן לו, הוא הביא אותו לעולם, הוא זן ומכלכל אותו וכו', לכן האהבה היא בעצם אהבת עצמי, כי הוא עושה לי טוב. אם כן זו בעצם "אהבה התלויה בדבר", השכל משדר לאהוב, כי אני מקבל ממנו תועלת הנאה גדולה, אני תלוי בו, לכן באהבה שכזו יכולים להיות שינויים, במצבי הרוח או ביכולת הנתינה של ההורים או הילדים והאהבה יכולה להיחלש ולהיעלם;

אבל האהבה הטבעית שורשית של הקטן הנובעת מהתחושה הפנימית-נשמתית, היא אהבה נצחית שאינה משתנית בשינויי זמנים ומצבי-רוח משתנים של האנשים, כי היא "אהבה שאינה תלויה בדבר", לכן היא אהבה איתנה ונצחית.

במילים אחרות: למרות שגם בילד גדול קיים הקשר העצמי, הרי הסיבות ההגיוניות לאהבה 'מעלימות' ומכסות את הסיבה האמיתית ביותר - שהם מחוברים בשורש חייהם בנשמה אחת; ודווקא בקטן שאין את ההבנות לאהבה - בולטת התחושה העמוקה שבאהבה. ולכן באהבת קטן יש ביטויי חיבה יותר גלויים מאשר בגדול, כאמור.

גם בין הקב"ה ובני ישראל שני מיני אהבה: "אהבת הגדול" הנובעת מהתבוננות בחסדי ה' עמנו - שאנו תלויים בה' והוא המעניק לנו חיים, משפחה, פרנסה וכו', ו"אהבת הקטן" אהבה עצמית שאינה נובעת מהתבוננות שכלית, אלא מהקשר הפנימי העמוק בין היהודי להקב"ה, כלשון רבינו הזקן בתניא שיהודי "חלק אלוקה ממעל ממש", מציאות היהודי מחוברת ומאוחדת במציאות הבורא.

גם באהבת ה' לישראל שני אלו: כשישראל במצב רוחני משופר, דבקים בתורה במצוות ובמעשים טובים, או אז האהבה היא גם בשל המעלות שבהם, ולזה כוונת הפסוק "בני בכורי ישראל" שלישראל יש מעלות נעלות ונשגבות משאר העמים, הם "גדולים" מן העמים ולכן ה' אוהב אותם;

אבל גם ללא זאת קיימת אהבה עצמית של ה' לישראל, כדברי הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו" קיימת אהבה גם ל'קטן' שאינו בעל מעלות, והיא היא האהבה העצמית שישראל והקב"ה מחוברים כאחד.

אבל מדגיש הרבי בנדון:

מזה שהקב"ה הטביע בבריאה שילד אינו נשאר קטן, והוא גדל וצומח ומתפתח שכלו וכישרונותיו, חייבים לומר שגם ביחס לאהבה הוא יוסיף ויתעלה ולא ירד; שהבנת השכל את מניעי האהבה לא מוכרחת ל'העלים' את האהבה הטבעית העמוקה, ואדרבה היא תוסיף ותחזק את גילוי האהבה העצמית.

כשהיהודי עוסק בשכלו וכישרונותיו לעבודת ה' בשל הצו-האלוקי בביטול וקבלת עול ולא לשם גאווה, הרי מעלותיו לא יעלימו ויסתירו את האהבה העצמית של הקב"ה ליהודי, להיפך הם יוסיפו בגילויה.

האם הורים יכולים לאהוב מספר ילדים באהבה מלאה ומושלמת כמו הורים לילד אחד, או שהדבר בלתי אפשרי והאהבה שלהם מתחלקת בין ילדיהם, כך שכל ילד נוסף שנולד במשפחה גורם לחלוקת האבבה בין כל הילדים?

מוסבר בחסידות שיכולה להיות אהבה מלאה ומושלמת לכל ילד וילד, כי בשונה מאהבה לדבר גשמי שאהבה לדבר אחד מפחיתה ומחלישה בעוצמת האהבה לדבר השני [לדוגמא: בתענוגות המאכלים, אדם האוהב רק תבשיל אחד, אהבתו לאותו תבשיל חזקה מהאהבה שיש לאדם אחר האוהב לא רק תבשיל זה, אלא גם תבשילים אחרים].

- לשולחנו של אחד מצאצאי הבעש"ט הגישו מאכל מסוים, והוא אמר "אני אוהב את המאכל הזה". אך מיד התחרט ואמר "חלילה לי מאהבה זו, אני אוהב את ה' וסובל את המאכל! כי כתוב בתורה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", פירוש שאין להשאיר בלב מקום לשום אהבה אחרת, אלא רק לאהבת ה'" -

אבל באהבה העצמית בין הורים וילדיהם, היות שילדים הם מעצמות נשמת ההורים, אין האהבה לאחד מחלישה את האהבה לזולת, שהרי כולם מציאות נשמתית אחת, כשם שהאהבה של אדם לאבר אחד בגופו, למשל ליד אינה מחלישה את האהבה לרגל, כי שניהם חלק ממציאותו; כך האהבה לילד אחד אינה מחלישה את האהבה לילד שני, וכך האהבה למצווה מסויימת ולחלק מסויים בתורה, אינה מחלישה את האהבה לשאר המצוות ולשאר חלקי התורה.

לעתיד לבוא תתגלה האהבה העצומה בין ה' וישראל - בחינת "חשק ה' לאהבה אתכם" - הן האהבה העצמית והן האהבה השכלית:

הקשר העצמי של ישראל וה' - הנשמה האלוקית 'חלק אלוקה ממעל ממש' שבכל יהודי - לא יהיה נעלם ונסתר, אלא יתגלה וייראה לעיני כל הנבראים, וה' יוריד מעצמו את כל המסכים המכסים ומסתירים אותו מהנבראים, ככתוב "ולא יכנף עוד מוריך", "לא יתכסה ממך בכנף בגדיו, כלומר לא יסתיר ממך פניו".

גם כל המעלות והזכויות האדירות של בני ישראל במרוצת כל הדורות, מאברהם אבינו עד דורינו, יתקבצו יחד ויבואו לידי גילוי, והכל ייראו את המעלות האדירות והמופלאות של עם ישראל, ממילא תתגלה אהבת ה' גם מצד המעלות של ישראל.

וכבר הבטחנו על ידי הרבי בשנים האחרונות, שדורינו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: ליקוטי שיחות, חלק כא, עמוד 20 ואילך. ספר הערכים חלק א, עמוד רכב ואילך.

לקבלת המייל ישירות ולגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com