צלם אלוהים – זכר ונקבה ברא אותם
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז)
אדם נברא בצלם, כלומר, בצֵל, בגַב, לפי שעוצמת האור האמיתי היא מעֵבר ליכולת הקליטה הפיסית של עיניו. ניצוץ האור האינסופי נסתר מן האדם ורק השתקפותו נקלטת דרך העיניים, בדומה לאי היכולת לזהות פריטים על פני השמש מבלי להסתנוור, אלא רק בהשתקפותם על פני המים.
בשל מוּגבלוּתן אין העיניים הפיסיות יכולות לראות את פני האדם עצמו. המראָה מאפשרת לראות רק בבואה. אור השמש המסנוור הופך את הבבואה לצל.
שמות (לג, כ, יח-כג):
יח וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כ וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
בגלל הבריאה בצֵל, בגַב, כל מה שאנו קולטים דרך חושינו מהופך.
האור האמיתי חבוי בתוך החושך. אנו מבחינים באור דרך האישון השחור ולא דרך לובן העין. חושך הוא חומר טהור. חושך ואור הם שני צדדיו של אותו מטבע.
חושך ואור חזקים גורמים לבני אדם לגשש באפלה כסומים. הגיוני לחשוב שככל שהאור חזק יותר כן תגדל יכולת הראייה, אולם לא כך הם פני הדברים. העין האנושית אינה יכולה לראות מעבר למגבלותיה. רק העין הפנימית קולטת אורות מתוך החושך בעוד העין הפיסית מסתנוורת באפלה.
כדי להבין את הנעשה סביבנו עלינו להפוך את סדר הדברים הנקלטים על ידינו. כל עוד הם במצב של השתקפות – הכל מהופך, בלתי-מובן, בלתי-נתפס ובלתי-הגיוני.
מצב השתקפות הוא מצב היפנוטי המונע ראִייה ברורה של מה שקורה. זהו מצב שבו אנו רואים בבואות בכל אשר נפנה, בין אם אלה בני אדם או אובייקטים. כשאנו עומדים מול אדם אחר אנו, למעשה, מסתכלים בראי ורואים בבואה מהופכת: צד ימין שלנו הוא צד שמאל של הדמות העומדת מולנו, וצד שמאל שלנו הוא צד ימין שלה.
מצב זה מונע תקשורת ברורה בין בני אדם, שכן כל מה שאנו רואים או שומעים מובן אחרת בהתאם לנתונים ולפרשנות שלנו. כדי לדעת מה האדם מולנו חושב או מרגיש, עלינו להימצא בדיוק במקומו ולא מולו, אחרת אנו רואים השתקפות שלנו ולא את האדם עצמו.
ניקח לדוגמא מכונית. כשאנו עומדים מולה אנו מסתכלים בבבואתה, שכן צד ימין ושמאל שלה מהופכים משלנו. אולם בשבתנו במכונית אנו נמצאים בדיוק במצב האידיאלי שבו נמצאת הדמות שמולנו, ואנו מסוגלים להגיב ולהבין מה קורה לנגד עינינו בדיוק כמוה.
אלא שמצב זה בלתי אפשרי בעולם הפיסי, לפי שאין שני אובייקטים יכולים להיות באותו זמן במקום אחד. כתוצאה מכך, בני אדם מזדהים עם הדמות הניצבת מולם ועם המילים הנאמרות להם, מבלי להבחין שהם מפרשים הכול בהתאם לנתונים במחשבתם. הדו-שיח המתקיים בין בני-אדם תמיד לוקה בחסר ותמיד מלוּוה באי הבנת הכוונות האמיתיות של האדם שמולם.
בני אדם אינם מודעים לאופן שבו העולם הסובב נתפס על ידם כמהופך. למשל, כשהם נוהגים במכונית ורואים תמרור עם חץ המורה על פנייה ימינה הם אומרים: "כאן אני פונה ימינה", בעוד שזה ימינה רק מזווית הראיה שלהם, ובמציאות זה שמאלה.
ההרים, המגדלים, העצים, בעלי החיים וכדומה – הכל מסתכל עלינו מהזווית הנכונה שעבורנו היא מהופכת בגלל ההשתקפות. אמת פשוטה זו מודגמת היטב על ידי הקוסמוס, בגלקסיות, בשמשות ובכוכבים, המאירים עלינו מ"הזווית הנכונה". זה דומה להתבוננות במראָה וראיית עצמנו כהשתקפות דמותם, ובה בעת אנו משלים את עצמנו שאנחנו "כאן", בנפרד מהם ולא בִּפְנים, כחלק בלתי נפרד מהקוסמוס.
הכל נקלט במצבם הנוכחי – דמויות, אובייקטים, מחשבות, רגשות – אף שמזמן חדלו להתקיים במצב ובמקום שאנו חווים אותם. בקיצור, אנו מוּנָעים בידי דבר שאינו קיים כאן ועכשיו.
סיפור אדם וחוה מדגים מצב זה (בראשית, ג, א-יג):
א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.
אנו רואים את הנחש כראי המשקף דמויות המתפתות לראות דבר שאינו קיים. גם האיש וגם האשה היו בגן אולם הם לא ראו את פירות העץ האסור עד שאלה השתקפו כבבואה בידי הנחש/הראי. זוהי ההשתקפות הראשונה בהיסטוריה של המין האנושי. אף שאדם וחוה אכלו מהפרי האסור הם האשימו את בבואותיהם: האדם השליך את האשמה על האשה והאשה השליכה את שלה – על הנחש, בגלל חוסר יכולתם לזהות את דמותם האמיתית. הנחש הרי דיבר בלשון אנושית מובנת והואיל ובני אדם יכולים לזהות רק מה שידוע ומוכר, פירוש הדבר שהם הסתכלו בבבואתם והנחש רק חשף זאת. חוסר הבנה זה עובר לאורך כל ההיסטוריה ויוצר מבוכה וחוסר הרמוניה בחיי בני האדם.
מרבית האנשים חיים דרך קבע במצב של השתקפות – הם משליכים את מחשבותיהם ורגשותיהם על הזולת ומאמינים שזו האמת "האובייקטיבית" שהם רואים. זו הסיבה לכל כך הרבה קונפליקטים ומלחמות בגלל פרשנות מוטעית של מילים.
הגבר והאשה נועדו להשלים זה את זו על מנת להגיע להכרה פנימית אמיתית של מהותם. כאשר האיזון מופר וצד אחד שולט על האחר ללא שיתוף הדדי, נוצרים מצבים טרגיים וחסרי מוצא הנראים כעונש משמיים על חטאים בלתי נסלחים.
אמר רב אחא: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לברֹאת את האדם נמלך (התייעץ) במלאכי השרת. אמר להם: "נעשה אדם". אמרו לו: אדם זה, מה טיבו? אמר להם? חכמתו תהא מרובה משלכם. מה עשה? כינס כל חיה ובהמה ועוף והעבירם לפניהם. שאל אותם: מה שמותם של אלה? ולא ידעו. אחרי שברא את האדם הראשון כינס כל חיה, בהמה ועוף והעבירם לפניו, אמר לו: מה שמותם של אלה? אמר אדם: לזה נאה לקרוא שור, לזה חמור, לזה סוס, לזה גמל, לזה ארי, לזה נשר וכך לכל החיות. הקב"ה שאל את אדם: ומה שמך? אמר לו: אני נאה להיקראות אדם. ולמה? שנבראתי מהאדמה. ואני, מה שמי? אדם ענה לו: לך נאה להיקראות אדוני. ולמה? שאתה אדון לכל בריותך.
(על פי מדרש תנחומא פרשת חֻקת)
מדוע לא ידעו המלאכים לקרוא שמות לבעלי החיים? התשובה פשוטה: המלאכים חוֹוים את העולם כאחדות שאינה ניתנת להפרדה לקטגוריות כגון בני אדם, בעלי חיים, צמחים וכוכבים, ועל כן אינם מסוגלים לראות פרטים בודדים בתוך הכּוּליוּת. הם חווים את העולם כאילו הכל צבוע בצבע אחד שאינו מאפשר הפרדה לפרטים.
האדם הפיסי, בניגוד להם, חווה את העולם דרך הפרטים הצבועים בססגוניות המעניקה לו שפע בלתי נדלה של פריטים ואפשרויות.
המלאכים חווים את העולם בהתאם למהותם, כלומר ללא אגו, ועל כן הם חסרי צל או בבואה. בני אדם, לעומתם, חווים את העולם כבבואות והם מנסים כל העת להגיע לצידו השני של הראי ולהתאחד עם הדמות האמיתית המתבוננת במראָה. בשעה שהמלאכים חווים את העולם כאחדות שאינה ניתנת להפרדה, מלמעלה למטה, בני האדם חווים את העולם באופן לינארי, כנפרד לאין-ספור פריטים, מלמטה למעלה. על כן, ראיית האדם מטושטשת ומלוּוָה בפרשנות מוטעית. רק מיזוג של הראייה הזכרית והנשית ימנע מתהליך ההתעלות להיות כל כך קשה וכּאוּב.
***
החברה האנושית בנויה על בסיס זכרי כאשר הגבר שליט כמעט בכל תחומי החיים. צורת חיים זו מנוגדת לחלוטין לעולם הסובב, שבו הדברים שלובים אלה באלה ללא הפרד ובכך נוצרת הרמוניה.
את בעלי החיים בטבע ניתן להרבות אך ורק בידי נקבות ובכך להיות בעלי עדרים גדולים. לצורך זה נדרשים זכרים ספורים בלבד.
הגבר תלוי לחלוטין באשה להצלחה והישגיות בחייו. בלעדיה הוא הומלס וחסר-כל. רק איתה הוא יכול להקים משפחה וצאצאים.
ההישג האידיאלי של הגבר הוא להיות בעל משפחה גדולה – המקבילה המודרנית לשליטי העבר שהחזיקו הרמונות גדולים של נשים ופילגשים. לשלמה המלך, למשל, היו 700 נשים ו-300 פילגשים (מל"א יא, ג).
גברים מתפארים בפרשיות אהבים כדי להוכיח את הצלחתם ככובשים. במערב, שם אסורה הפוליגמיה, לגברים נשואים יש תכופות מאהבות מזדמנות, או מערכות יחסים ממושכות ואף ילדים מנשים שאינן נשותיהם החוקיות.
היבטים אחרים להישגיות אידיאלית של הגבר כוללים עסק גדול, בית גדול ושאר מיני דברים גדולים, אלא שלעולם אינו שבע רצון מהישגיו בגלל ארעיותם שאינה מגיעה אל הלב.
כל דבר שאיננו חלק אינטגראלי של האדם, כגון מחשבות/רגשות, יכולת/אי-יכולת לתת/לקבל וכדומה, הוא אך תוספת מלאכותית ארעית ועל כן כופה הפרדה ממה שחייב להישאר בלתי-נפרד. הפוטנציאל השלם של הדמות האמיתית מצטמצם. למשל, בעלי חיים המסוגרים מאחורי גדרות, כגון פרות וסוסים, משמשים רק למטרות הפקת רווח לבעליהם.
במבט מהופך, נראה בבירור שבעליהם משקף את מקבילת בעלי החיים לחוסר החופש שממנו הם סובלים, אף שהבחירה שלו היא מרצון.
אדם בוחר לחיות מאחורי שער נעול כדי להגן על עצמו ועל רכושו מפני אחרים, אותם הוא שופט כלא-אמינים. הוא מפריד את היבט חייו האישיים מההיבט הפומבי.
מצב זה של חוסר סיפוק מתמיד, דוחף את האדם לצבור יותר מהדרוש לו וגורם למחלות גוף ונפש האופייניים לחוסר האיזון שנוצר בגלל הדחף לשלוט בתחומים שמעבר ליכולותיו ואשר מוטב להשאירם כמות שהם.
***
האשה נושאת את העובר בבטנה במשך 9 חודשים ויולדת אותו במכאובים. היא האם האוהבת המגדלת את הילד. הגבר צופה מהצד. תפקידו תם ונשלם לאחר הזיווג. ברם, הוא סבור שהוא חיוני להגנת האשה. בדמיונו נוצרה דמות אשה חסרת-ישע הזקוקה באופן מתמיד להגנתו מפני סכנות העולם החיצון, וזאת בשל אי יכולתו לחוות את החיים בהרמוניה.
ואז הוא מכריז: "הילד הזה יהיה כך וכך! הוא ילמד כך וכך! אני אביו ואני מחליט על צורת חייו"! הוא דורש לגדל את הילד כבבואה שלו, על מנת להצדיק את מצבו כמי שבא מבחוץ והשתלט על הבעלים האמיתי. הילד יגדל להיות העתק נאמן של אביו ללא יכולת להתפתח באמת כדי להיות אדם טוב יותר ונאור. כאשר הילד יתבגר וייכשל בחוסר שליטה ביצריו הנמוכים לעשות מעשים שלא ייעשו, אמו ואחיותיו יתמכו בו, אם זה כנגד הרשויות או כנגד אשתו ובנותיו במקרים של אונס או גילוי עריות.
הילד לומד שהחברה שקרית וכי לגבר יש זכויות עודפות המאלצות את האשה לשרתו, כגון להוליד ילדים רבים כרצונו, לגדלם, לבשל, לנקות ולשמש כלי לסיפוק צרכיו המיניים של בעלה, אף שתכופות אף היא עובדת מחוץ לבית. בתרבויות רבות האשה מוותרת על התפתחותה האישית בשל הדעה שרק הגבר ראוי להתפתח באמת ולהגיע להישגיות בעולם.
על האשה להיות תמיד בהישג יד כדי לשרת ולהסתפק בהצלחת בעלה. לעתים היא זוכה לקמצוץ מהצלחה זו לעצמה, כגון אשת רב הזוכה לתואר 'רבנית', אף שהיא עשויה להיות נבונה ומפותחת ממנו. כך הדבר עם נשות פוליטיקאים או אישי ציבור. בחוגים אלה האשה מחקה את הגבר אך כמעט שאינה מעיזה להתרומם מעבר לכך. היא תמיד האשה מאחורי הצלחת בעלה, אך הואיל והיא עומדת בצילו כמעט שאינה זוכה לגמולה האמיתי בזירה הציבורית.
עובדה היא, שבשערוריות של הולכת שולל וניצול מיני מעורבים תמיד גברים, במיוחד מורים רוחניים ואנשי דת המצויים בעמדת שליטה על חסידיהם, מאמיניהם ומעריציהם.
הצורך המתמיד של הגבר בספקי שירות לסיפוק צרכיו משקף מצב של שעבוד פנימי. הוא תלותי ואינו מסוגל לעמוד על רגליו מבלי להשתמש באשה כקביים.
האב האגרסיבי התובע תשומת-לב מוחלטת לעצמו על חשבון אשתו וילדיו רק מבטא רעב קיצוני לאהבה. "שם בחוץ", ברחוב ובעבודה, הגבר ניצב בפני קהל גדול, במיוחד כשהוא קשור לפוליטיקה, לספורט ולבידור, שם הוא מבקש להשביע את הריקנות הפנימית הגדולה. ברם, אהבה אמיתית לעולם לא תגיע ממעריצים ומהמונים.
כל הישגיו של הגבר הם "שם בחוץ". הם חיצוניים לעצמו ולמשפחתו. הגבר מיוצג במידה רבה מאוד במרבית התחומים: בכוחות המזוינים, בפוליטיקה, בדת, במדעים, בעסקים, בלימודים מתקדמים, בספורט וכדומה. שם הוא מפגין את חוכמתו, את עוצמתו, את כוחו, את קסמו ויכולתו לשנות, כביכול, את חייו וחיי זולתו. כיצד, אפוא, ניתן להסביר את העובדה שכאשר הגבר המצליח והעוצמתי הזה "שם בחוץ" מגיע הביתה הוא מאבד בבת-אחת את כל יכולותיו והופך להיות ילד קטן המחפש את אמו – בהשתמשו עתה באשתו כתחליף – והוא מצפה שתשרתו, כפי שעשתה אמו בינקותו?
זהו מצב אבסורדי שגבר החוזר כמנצח ממאבקים בספורט/בצבא/בעסקים וכדומה יגלה לפתע בבית חוסר-אונים שאינו מאפשר לו אפילו לנקות אחריו את השירותים, לשטוף צלחות בכיור או להכין לעצמו ארוחה פשוטה.
הוכחה חותכת לרצון נואש זה לחזור לימי הינקות היא בצורך הגברי להשיל מעליו את בגדיו ברגע שהוא מגיע לביתו. כל כמה שהוא מקפיד להתלבש כראוי כדי להרשים "שם בחוץ" את רואיו, בבית הוא חש דחף בלתי נשלט להורידם במהירות ולהישאר בתחתוניו, או בפיג'מה/טריינינג אם אין זה אפשרי מטעמי צניעות. זאת, כדי לתת משנה תוקף לתביעתו להכיר בו כתינוק.
די לראות את ההשתעבדות הזכרית לסיגריות והצורך למצוץ ולחוות שוב ושוב את יניקת החלב ותחושת האושר כתינוקות בחיק אמותיהם. הדבר בולט אף יותר ביניקת סיגרים ומקטרות. סרטי הפעולה בהם הגיבורים יונקים סיגריות מבטאים יותר מכל את הצורך הגברי להוכיח שהגבר חזק ומשוחרר מתלות באשה. בעולם האנושי הסובב רק תינוקות מסתובבים כשמוצץ בפיהם.
גברים מקבלים כטבעי נישואין עם ילדות קטנות לפי שזה משקף את דמותם במראה. הם ילדים קטנים מאחורי החזות הגברית הכוחנית, והם מתמודדים ביתר קלות עם ילדות קטנות ומפוחדות מאשר עם נשים חזקות ודעתניות.
עד יומו האחרון נאמן הגבר לאמו בשל רצונו לחזור לרחם ולשוב להיות תינוק. השאלה היא: אם יש לאמהות השפעה כה גדולה על בניהן ובעליהן מדוע אין נשים ואמהות נוטלות את המושכות בידיהן להוביל למצב של שוויון? התשובה היא: משום שהן אינן אמהות נורמליות אלא בבואות התדמית הגברית – של הבעל או הבן.
אמא לעולם לא תבדיל בין ילדיה – בנים או בנות – ומטבעה היא פתוחה לקבל את כולם אל חיקה. לבחור בין הילדים זו תכונה גברית של חשדנות, חוסר קבלה ודחיה. מלכים מעולם לא בטחו באחֵיהם ובילדיהם וראו בהם יריבים לכס המלוכה – שבאמצעותו זכו לאהבת העם. תמיד נאלצו להקיף עצמם בשומרים כדי להימנע מרצח. כל חייהם נאבקו פנימית וחיצונית לשרוד ולהיות ראויים לאהבה.
לאשה המעניקה חיים יש קושי לקפד חיים. מאידך גיסא, גברים מאמצים ביתר קלות את ההרג כפתרון לבעיות. לא האשה המציאה את האינקוויזיציה או את הרעיון להעלות בני אדם על המוקד בגלל דעותיהם השונות; או להוציאם להורג בפרהסיה וליצור מחנות ריכוז וגולאגים. גברים אינם רואים את הדואליות של הכוח עם החולשה והם מאמינים ששימוש ביתר כוח יפתור את הבעיה ביתר קלות. כתוצאה מכך הלחץ מתגבר עד שהכוח הופך אלים וחסר שליטה.
***
הבטלנות היא תכונה גברית בולטת. היכולת לשבת שעות רבות במקומות סגורים, כגון פאבים, בתי קאזינו, ללא אוויר צח, דחוס בעשן סיגריות וריחות גוף, רק כדי לשתות אלכוהול בחברותא ולשחק בקלפים. הם מהמרים כדי להשיג יותר כסף ולהשתמש בו לקבלת שירותים מנשים: מזון ומין. אותה בטלנות מלווה את הגבר גם בביתו. למשל, בשובו מעבודתו הוא שוקע בכורסה מול הטלוויזיה ומצפה מזוגתו לשרתו. הוא נהנה לחזור לימי הילדות ולמצב התלות באמו ולכן אינו נוקף אצבע לנקות ולסדר סביבו.
הבטלנות מודגמת בבירור בסרטי המערב הפרוע בהם הגברים יושבים כל היום בסלונים שותים, מעשנים, משחקים בקלפים ומשתמשים בשירותי מין זמינים. בארצות מוסלמיות ואחרות יושבים הגברים בבתי קפה קטנים שותים, מעשנים ומשחקים שש-בש.
בניגוד להם, נשים נוטות להשתעמם במהירות, ולכן גברים משחדים אותן בכסף: "לכי קני לעצמך משהו", המותיר אותם חופשיים להמשיך בפעילותם האחת.
במערב נבנו קתדרלות ומנזרים ענקיים בהם מתגוררים מעט נזירים. בטיבט, ביפן ובארצות אחרות במזרח הרחוק הוקמו מנזרים גדולים שלעתים הכילו 10,000 נזירים, כולם תחת פיקוחו של מאסטר, כשהם עושים אותן פעולות כחיילים וגם נענשים בהתאם.
גברים מרגישים ביטחון בַּיחד אף שבין אלפי הנזירים רק קומץ הבינו מהי רוחניות אמיתית וזכו להארה. כשהם נעזבים לנפשם, נוטים הגברים להשתמש במעמדם להשׂבעת מאווייהם, במיוחד מין. הם משתמשים בכסף לפיתוי ולשוחד כתחליף לקבלה מלב פתוח.
הרעיון הגברי להתגבר על התאווה ולהגיע להארה הוא התבדלות מהחברה כדי לחיות כנזיר, לשנן מילים מתות או למודט הרחק מהחברה. אולם כל הישגיהם מצטמצמים להפיכתם ליותר מכאניים ולהדחקת התאוות, במיוחד תאוות המין, המתפרצות באופן בלתי נמנע במוקדם או במאוחר, שכן ניגודים אינם נפרדים.
עת טבעו הגופני של הגבר מדריך אותו בעיקר באופן צנטריפוגלי, כלומר, הרחק מן הגוף, מעצמו, ההיבט הנשי של טבע האשה הוא למשוך כלפי עצמה באופן צנטריפטלי. עת הגבר דוחה ומכחיש, האשה מקבלת ומזמינה. כך הם משלימים זה את זו.
***
נשים מלכדות. הן רב-גוניות בגישתן לחיים והדבר מתבטא בבגדיהן הצבעוניים והססגוניים השונים, במיוחד במזרח הרחוק. במזרח התיכון הנשים הבדוויות מעניקות לשמלותיהן רקמות יפהפיות בניגוד לגלימה הגברית הכהה. שוֹנוּת ססגונית זו מחקה את הגיוון המצוי בטבע הסובב בשלל רב-גוניותו. נשים עושות פעולות שונות בבית ובכך מעניקות לו מראה של יחידה אחת מושלמת, כולל משפחתן. הן גם המציאו את הריקוד והשירה המבוצעים בבגדים ססגוניים.
גברים נוטים להאחיד ולצמצם על ידי חוקים, כללים ואיסורים רבים, שברובם נועדו להגביל את הנשים. ככל שהם מרבים לאסור הם מקצינים ומגלים את היפוכו של האיסור. אז הם משליכים זאת על האשה כאילו היא מתירה לעצמה זכויות שאינה ראויה להן העשויות לנשל את הגבר מהישגיו.
צמצום זה נובע מחוסר ההבנה של אי-היכולת להפריד את שאינו ניתן להפרדה. זה מתבטא בהמצאת תהלוכות דתיות וצבאיות, אגודות סודיות כגון "הבונים החופשיים", טמפלרים או בתי ספר מיוחדים לנערים/נערות – כל אלה עם מדים מיוחדים לחיילים, לרופאים, לאחיות, לכמרים, לנזירים/לנזירות, לאורתודוכסים, לאוהדי קבוצות ספורט וכדומה. כוונת כל בגד מסורתי היא להתבדל מאחרים ולשאוף לסמכותיות. הקו-קלוקס-קלן בארה"ב עם גלימותיהם הלבנות וכיסויי הראש המחודדים שימשו מודל לקיצונים האיסלמיים בסוריה ובעירק (דאע"ש) שאימצו עבאיות שחורות זהות המסמלות את פחדם משינוי.
ניתן לראות בבירור שבכל מקום שיש בו עיסוק באחידות, כגון בבתי-כנסת, בכנסיות ובמנזרים, שם נדרשות תפילות יומיומיות ארוכות וטקסים החוזרים על עצמם; או בנהיגה שגרתית ממושכת באותם נתיבים של נהגי משאיות ואוטובוסים, או טייסים (שם יש להם אפילו, כמה סמלי – טייס אוטומטי) – יש ריבוי של גברים; בכל מקום שיש בו עיסוק ברב-גוניות, כגון בבתי אוכל, בבתי אופנה, בבתי ספר ובבתי חולים שם יש צורך ברב-גוניות ושינויים מתמידים, של מורות, אחיות, תופרות ובשלניות – יש ריבוי של נשים.
***
הגבר לעצמו מוגבל וחסר יכולת מובנית להכיל אהבה ללא תנאי. לפיכך הוא חי במצב של רעב מתמיד לאהבת אמת הניתנת להשגה רק בבית ורק בחילופין הדדיים שלה – אלא שהדדיות כזו כמעט שאינה מתקיימת. זאת, מפני שבשעה שהאשה נותנת מעצמה כל העת כספקית שירות באופן זה או אחר, הגבר רק לוקח כאילו זו זכות שהוענקה לו משמיים. הוא אינו רואה את ההיפוך שבו הוא מתנהל בצאתו "שם בחוץ" לקבל אהבה ולתת, כביכול, אהבה לקהלו, בהשאירו בבית את בת זוגו וילדיו רעבים לאהבה זו ממש. לפיכך הופכת "נתינתו" ריקה מתוכן. היא כבר בוזבזה "שם בחוץ" – ואשתו הרעבה לדבר האמיתי, אינה מוכנה לקבל את השאריות שהוא מביא הביתה.
מצב אבסורדי כזה מודגם היטב על ידי הגבר החוזר הביתה לאחר סיור או הופעה "שם בחוץ" והוא חפץ שאשתו/בת-זוגו תקשיב למעשי גבורותיו ותעריצו כקהלו. אלא שהיא זקוקה רק לאהבתו ומסירותו. הקונפליקט ביניהם גדל כשהוא משווה את תוצאות הצלחתו "שם בחוץ" לעומת עיסוקי אשתו בענייני הבית. חוסר היכולת לאזן את אנרגיית הנתינה והקבלה בתוך ומחוץ לבית מרוקנת אותה כפי שהיא מרוקנת את האהבה שפעם איחדה את הגבר והאשה ועתה נמוגה כעשן.
***
תלותו של הגבר באשה משבשת את ראייתו והוא מתרגם את התמונה במהופך: הוא "רואה" כיצד האשה תלויה בו לסיפוק מרבית צרכיה ולכן אינו מבין מדוע היא מורדת תכופות ומבקשת לפרוק עול; מדוע אין היא מרוצה ממצב התלות שיצר עבורה כשהוא מספק את כל צרכיה – בהתאם למה שהוא חושב שטוב עבורה. הוא אינו מבין שבמציאות הממשית האשה עצמאית וחופשית ואיננה זקוקה לו. ההגנה שהוא מעניק לה, כביכול, היא למעשה מפני גברים אחרים החושבים כמוהו, שהאשה היא רכוש שניתן להעבירו מגבר לגבר.
כל ההגבלות והאיסורים שגברים יצרו עבור הנשים כדי להיטיב לשלוט בהן נובעים מהשלכת מחשבותיהם על הנשים. לדוגמא, בגלל חוסר יכולתם לשלוט בדחף המיני שלהם הם מבקרים בבתי-זונות, או מנהלים פרשיות אהבים מזדמנות או קבועות. הם רואים את התנהגותם משתקפת אליהם בנשים כבמראָה, והם מפנים כלפיהן אצבע מאשימה ומכנים אותן חוטאות.
***
בבסיס החברה הגברית נמצאת חולשתם ותלותם באשה. כל הפסד נראה בעיניהם כחשיפת חולשתם לעיני כל. אפילו הפסד במשחק קלפים או הפסד קבוצת כדורגל/כדורסל עמה הם מזדהים עשוי לגרום להם להיות במצב של התגוננות ושימוש בכוח פיסי או מילולי לסילוק המִטרד. על כן הם מעריצים כוח בניסיונם להכניע חולשה זו אותה הם רואים, כביכול, באשה.
הם מסרבים להניח לעצמם לבכות בגלוי לפי שהם רואים בכך סימן לחולשה, אולם הם העבירו את הרשות לידי הדת – בבתי הכנסת, בכנסיות ובמקדשים. שם מותר ולגיטימי שאדם יבכה בפני אביו שבשמים, או ישו הבן, או אמא מריה, ואינספור האלילות-האמהות – שכולם מקבלים בכי כערך ענווה חיובי ואות לפגיעוּת עת הגבר חוזר להיות ילד קטן.
הגבר מודד את חולשתו בהשוואה לאשה – האֵם. מחד גיסא, היא חזקה דיה להעניק חיים לילדים רבים ומאידך גיסא, היא אף חזקה כאשר ילדיה נהרגים, למשל, במלחמה. לעומתה, הגבר נוטה להיכנס לדפרסיה או להתמכר לעישון/אלכוהול. ניתן לראות את תגובתו הדיכוטומית כלפי אמו הביולוגית. כל עוד אמו עצמאית הוא מעריץ אותה כפי שעשה בילדותו, אולם כשהיא הופכת לנזקקת ותובעת יותר ויותר תשומת לב עם מצבי רוח מתחלפים, הקונפליקט ביניהם גדל. גישתה הנזקקת משליכה עליו את תביעותיו ממנה כילד, והוא אינו מסוגל לראות את בבואתו משתקפת אליו על ידי אמו.
בתי אבות ודיור מוגן למיניהם עבור אנשים מבוגרים מנוהלים בידי גברים כאשר מרבית השירותים מצויים בידי הנשים, כאחיות, מטפלות ועובדות סוציאליות. בדורות קודמים כאשר המשפחות התגוררו ביחד, הנשים והבנות טיפלו בסבים ובסבתות.
חולשתו של הגבר בולטת במיוחד בצורך להיות באופן קבוע עם גברים אחרים – באצטדיונים, באסיפות פוליטיות, בפאבים, במועדונים, להיות חבר בקבוצה או להשתייך למפלגה מסוימת. צורך זה מורה על הרגשת בדידות, חשש להיות לבד וצורך עז בקביים שהוא מוצא במנהיג.
גברים המעריכים כוח בשל חולשתם מעריצים תמיד מנהיג חזק, איש עסקים מצליח, מנצח בתחרויות ספורט, שוטר שהרג פושע וכדומה. רק אשה (אגתה כריסטי) יכולה היתה להמציא דמות אפורה כהרקול פוארו כאדם הנבון והחזק – דמות האנטי-גיבור הגברית.
במבט לינארי מנהיגים הם חזקים מבחינה פיסית ואמוציונאלית יותר מן האדם הממוצע, אולם אם נסובב את הראי נראה את חולשתם. הם מפגינים כוח בהקיפם עצמם בשומרי-ראש/משטרה/צבא גברתניים, בארמון גדול ובחומות גבוהות, במכוניות גדולות וכדומה. אלא שתלות נרחבת כזו באובייקטים רבים רק משקפת את חולשתם הפנימית הרבה שאותה הם מסווים ביתר כוח וביתר הפגנתיות. כאשר הדלאי לאמה ביקר בארה"ב, למשל, הוא נהג להופיע על הבמה כש-200 נזירים עומדים מאחוריו.
דאע"ש
אנשים אלה משקפים את השעבוד הפנימי ואת חוסר היכולת להשתחרר ולהתפתח כרוח חופשית. ככלות הכל, ארצותיהם אינן מצויות תחת כיבוש זר. הם יצרו לעצמם צורת חיים המבוססת על תערובת של עבדוּת וטרור המבטאים את האלימות הפנימית שבתוכם. כאילו ככל שיש יותר איסורים והגבלות, במיוחד על נשים, נהפכים לטהורים וטובים יותר.
הם פועלים בדיוק כשודדי בנק התופסים בני ערובה ודורשים תמורתם כסף. אם כל האידיאולוגיה החדשנית שלהם מתמצית בהישענות על עוד כסף, כלי-נשק, מזון, בגדים, מוצרי אלקטרוניקה ומיחשוב ומוצרים נוספים המיוצרים בידי אחרים ומיובאים מהעולם שהם דוחים – הרי אלה חיים שקריים שרק גורמים לקונפליקט פנימי וחיצוני.
כל ניסיון להפריד בין העולם "שם בחוץ" לבינם, רק יסתיים בכישלון ובתסכול. שוב, הם יוצרים עולם שבו הגבר שליט יחיד ותפקיד האשה לשרתו, סגורה בביתה או יוצאת עטופה מכף רגל ועד ראש פרט לעיניים. אין הם מבינים שהנשים משקפות את דמותם המסתתרת תחת תחפושות רבות וחוששת לחשוף את פניה האמיתיות.
אף שהם עשויים להיות אכזריים מאוד, נקודת התורפה שלהם היא אִמם שאותה הם מעריצים. הם לא יכולים לשאת את המחשבה שהיא תאנס או תיפגע בידי גברים, כפי שהם פוגעים בנשים/אמהות של אחרים. עובדה היא, שבארצות מוסלמיות אין בתים מיוחדים לזקנים והמשפחות עדיין מטפלות בסבים ובסבתות.