מה אנחנו רואים
כשאנו מסתכלים סביבנו אנו מזהים אנשים, חפצים, סביבה מוכרת וכד', שכן אלה מצויים בזיכרוננו – כל מה שלמדנו, חוויות, הֶרגלים ורצונות – דברים ידועים בלבד. מכאן, שהעולם הסובב נתפס על ידינו כפי שהיה והצטייר בתודעתנו בעבר, בדומה להתבוננות בכוכבים כאשר אנו רואים למעשה את האור החוזר כפי שנשלח על ידם בעבר, לפני שנת אור אחת, עשר שנות אור או לפני מיליון שנות אור. כלומר, החושים מגבילים אותנו למבט על העולם דרך העבר. והואיל והחיים הם הרגע הזה, וברגע זה בלבד מצוי החדש, הנצחי והאינסופי, דומה הסתכלותנו על העולם להצצה דרך מסך שלעולם לא יתן את התמונה הברורה והשלמה, אלא אך צללית מעוותת שלה.
{
מה שאינו נמצא בזיכרוננו איננו קיים עבורנו. כאשר ניתקל באדם או באירוע בלתי מוכרים, ננסה להתאימם לתבנית מוכרת על מנת לחוש ביטחון. אולם הכלי היחיד העומד לרשותנו למטרה זו היא המחשבה, ועל כן לעולם תהיה התדמית המופקת על ידה משובשת ולא הדבר עצמו אלא העתק או חיקוי שלו.
{
ברחוב סואן והומה אדם איננו מסוגלים להבחין אלא בפריטים בודדים. המוני האנשים החולפים על פנינו אינם אלא צלליות חסרות פנים וממשות, ואנו מבחינים בדברים בהתאם למחשבות המתרוצצות במוחנו. למשל, אם קבענו פגישה ואנו ממהרים, נראה כל עיכוב כמכוּון למנוע מאיתנו להגיע ליעדנו. אז נגיב בתוקפנות כדי לסלק את המטרד, כגון אם נתקענו בפקק תנועה ואנו צופרים בחוסר סבלנות כדי לפתוח את הנתיב ולאפשר את הזרימה. אך אם הזרימה הפנימית חסומה, יתבטא הדבר בעולם הסובב בצורת עיכובים ומטרדים שונים ובחוסר יכולת לגרום לדברים לנוע מבלי להתקלקל או להיתקע.
{
כל מטרד או הפרעה נועדו לעורר אותנו להתבוננות ולהתעוררות ממצב השינה – של עיוורון ובערות. הניסיון לסלק את המטרד, שהוא רק סימפטום של הבעיה המרכזית, יגרום לדחייה זמנית של הבעיה, אך לא לפתרונה.
{
חוסר היכולת לראות את התמונה השלמה נובע מהזדהות-יתר עם הפרסונה ובכך עם העולם הסובב, מבלי להבין שכל מה שאנו רואים סביבנו אינו אלא השלכה של עולמנו הפנימי. כשאנו מזהים את העולם באמצעות המחשבה, פירוש הדבר שאיננו מסוגלים לראות שום דבר שאינו מצוי בזיכרוננו, שאחרת לא נזהה אותו. המחשבה היא מנגנון מכאני המגיב אוטומטית בהתאם לאירועי העבר. תגובה כזו בתוך הרגע הנצחי יוצרת קונפליקט מתמיד בין הדברים כפי שנראו בעבר ובין הרגע הזה שהוא חדש ונצחי.
{
התלות במחשבה המכאנית גורמת לנו להימשך לאנשים ולחוויות מאותו מקור, כמאמר הפתגם "הדומה מושך את הדומה". אנו מתַקשרים אלה עם אלה באמצעות השדה המגנטי המקיף אותנו, ההילה. כל מה שאנו מושכים לעברנו הוא שלנו בכל מאת האחוזים, בין אם נחליט שהוא טוב או רע, שכן הערך שאנו מעניקים לדברים הוא שלנו בלבד והדברים כשלעצמם הם נייטרליים. הכל נובע ממקור אחד, ועל כן אין הדברים יכולים להיות אלא בעלי ערך נעלה אחד. הפרדתם לכאלה שאנו מקבלים בסבר פנים יפות ובאהדה ולכאלה שאנו מנסים לדחות מעלינו לפי שהם נראים קשים ומתסכלים, גורמת לחוסר הרמוניה ולמבוכה פנימית. חיכוך או כאב משמעם שדברים יצאו מכלל השלמות ההרמונית ונפרטו לפריטים. התיקון חייב להיות לא על ידי התעלמות מהבעיה אלא מקבלתה בלב פתוח ובכך מתאפשרת החזרתה למקומה הטבעי במערך ההרמוני של החיים, שכן בכל הדברים נטוע רצון לשוב למקורם.
{
ראיית העולם דרך עיניה המוגבלות של הפרסונה גורמת לנו לבחירה מוטעית על פי ההנאה המופקת מהדברים ולא על פי התיקון הנדרש. לעולם לא תוכל להיות טעות בזיהוי, כגון שדבר השייך לאדם אחד יגיע לאחר. די להתבונן בגנבים הגוזלים דברי ערך שאינם שלהם, כדי להבין מדוע לעולם לא יוכלו להסתפק במה שגזלו ולחדול ממעשיהם, שכן הכסף שייך לבעליו ומכאן שלא יוכל להישאר בידי הגוזלים אותו. מן הצד האחר, אנו רואים את טביעת ידו של האמן על יצירתו, כך שניתן לזהותו על פי היצירה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בטביעת אצבע, שכן אין שני בני אדם בעולם שטביעת אצבעם זהה. מכאן, שלכל אדם קוד מסוים השייך אך לו בלבד והמוטבע על מעשיו ומחשבותיו במהלך חייו.
{
התבוננות בעצמנו תגלה שאיננו יודעים כיצד הדברים נעשים על ידינו: לא כיצד אנו מניעים את ידינו ורגלינו, לא כיצד אנו מדברים ומדוע אנו בוחרים לומר דברים מסוימים בזמן מסוים; מדוע אנו נמשכים לדברים/אנשים מסוימים ונרתעים מדברים/אנשים אחרים; מדוע אנו מגיבים לדברים מסוימים באופן אחד ולאחרים באופן אחר. הדברים מתנהלים בבירור במישור אחר לגמרי, שהרי איננו יכולים לומר שאנו הננו גוף זה. התייחסותנו אליו היא כאל "הגוף שלי", "הראש שלי", "המחשבה שלי", "היד שלי", ולא "אני גוף", "אני ראש", "אני רגל/יד" או "אני מחשבה".
{
מי הוא, אם כן, אותו אני שלו שייך גוף זה, ראש זה, יד/רגל אלה?
{
במישור הפרקטי, הפיסי, האני הוא אך מחשבה המפרידה את עצמה מן הסובב על ידי חציצה בין החוֹוֶה ובין החוויה, ובכך נוצרת אשליה שהעולם שמחוץ לעצמנו נפרד לעצמו. בגלל מבט מצומצם זה דרך מנגנון ההכרה המוגבלת, אנו מזהים סביבנו עולם קטן וצר המורכב מפריטים ישנים וידועים, ועל כן כל אדם רואה עולם שונה אף שאנו כביכול מתבוננים באותם דברים, שכן העיבוד וההשלכה שונים בהתאם למחשבה.
{
העין קולטת ויברציות בתדר מסוים שאותן מתרגם המוח לתמונה המושלכת והנקלטת על ידי העין כצורות וצבעים. האוזן קולטת ויברציות בתדר אחר המתורגמות לצלילים. האף קולט ויברציות המתורגמות לריחות וכן יתר החושים. קליטת העולם הסובב דרך החושים המוגבלים, כאשר בה-בעת הוא מתורגם ונפרט בידי המחשבה המכאנית להמוני פריטים, גורמת לראייתנו להיות מעוותת וחסרת ממשות בשל אי האפשרות לראות את הקשר בין הפריטים ואת משמעותם, כאילו כל אדם יוצר לו סרט משלו כאשר הקשר בין הסרטים חלקי בלבד או לא קיים כלל. כלומר, אנו חיים בתוך בועה, בתוך אשליה – כבבואה, ולא כדמות האמיתית.
{
התבוננות במחשבה תגלה שהיא מורכבת מהמוני חלקיקים המחוברים יחדיו למעין פסיפס שלם באמצעות מילה, מושג, אירוע וכד'. כשלעצמם אין החלקיקים בעלי ממשות אמיתית. נוכל לדמות זאת לסרט פילם כאשר התמונות המוטבעות עליו סטטיות ודו-ממדיות. ברם, אם נריץ את הסרט במסרטה תיווצר אשליה של תנועה על גבי המסך של דמויות תלת-ממדיות הנראות אמיתיות לגמרי.
{
כל פעולה או מחשבה החוזרות על עצמן הופכות להרגל. נוכל לנהוג במכונית בעודנו מדברים או טרודים במחשבות, ובה בעת נגיב לתמרורים ולמתרחש בכביש. המחשבה פועלת כטייס אוטומטי. פעולותינו מכאניות לחלוטין ואנו מגיבים מבלי להיות מודעים לעצמנו.
{
מחשבתנו מאפשרת לנו לנוע אחורה בזמן עד לימי הילדות הקדומים, לחוות את החוויות הנושנות תוך הזדהות מירבית עם אירועי העבר, כאילו אירעו זה עתה, ולחזור שוב להווה ללא כל בעיה. יכולת זו נועדה להעניק לנו את הרושם המדומה שאנו אותו אדם שהיינו רגע קודם לכן, או שנים רבות לפני כן.
{
היכולות המכאניות נועדו, מצד אחד, להגן עלינו מפני התערבות-יתר בתהליכים פנימיים עמוקים מתוך בורות וחוסר הבנה, אולם מצד שני, מערכת מכאנית זו מגלה לנו את מהותה של הפרסונה המוגבלת שמטרתה לשרת את האני הגבוה, הנשמה, ולשמש ערוץ מקשר בינה ובין הגוף.
{
הפרסונה מורכבת מחלקיקי מידע: שם, כתובת, משפחה, ידידים, עבודה, בילוי שעות הפנאי וכד' – זוהי תמונת חיינו. אם נהגר למדינה אחרת ונחליף את שמנו, את כתובתנו, את מקום עבודתנו, את ידידינו ואת אורח חיינו – דבר לא ישתנה במערך התמונה השלמה. היכולות תישארנה כמות שהן והשינוי היחיד יהיה במיקומם של הפריטים בתוך התמונה. הרקע ילבש צורה שונה, אך המהות תישאר ללא שינוי. כשאנו גורמים לשינוי על ידי הרצון האנוכי, הכיוון יהיה לעבר החומר הגס. לדוגמא, הגירה לארץ אחרת תוכל, אולי, להפוך את האדם להצלחה כלכלית, אך ליבו יישאר לעולם במולדתו, שהיא מקור האנרגיה שלו. אין כמעט אנשי רוח גדולים שהיגרו לארצות אחרות, ואלה שעשו כן הרבו לבטא ביצירותיהם את געגועיהם למולדתם, כגון ח'ליל ג'ובראן. געגועים אלה מסמלים את הכמיהה לאחדות עם הנשמה.
{
כל עוד נקבל את תמונת החיים כמות שהיא נהיה בהרמוניה עם הסביבה ועם עצמנו. כל ניסיון לשנות את התמונה על ידי הוצאת פריטים שאינם לרוחנו, יגרום ליצירת חלל ריק שלא יוכל להתמלא בשום תחליף, שכן הפרסונה נוטה לפסוח על פריטים הנראים לה קשים וכואבים ולהיצמד לפריטים גורמי הנאה ובכך היא מותירה עניינים בלתי פתורים החוזרים שוב ושוב להזכיר את קיומם ואת הצורך למצוא להם פתרון.
{
לדוגמא, הורים המתערבים בחיי ילדיהם ומכתיבים להם כיצד לנהוג נכון ו"להצליח" בחייהם. הם רוצים שילדיהם לא "יסבלו" כמותם והם דוחפים אותם לצורות חיים הנראות להם כנאותות. אלה יגרמו, אולי, להצלחה כלכלית בתוך הבועה החברתית, אבל ימנעו מהם התפתחות רוחנית אמיתית וקפיצה אל מעבר למגבלות האני. כל התערבות גורמת להזזת דברים ממקומם הטבעי בתמונת חיינו. איש אינו יכול למנוע מהאחר את התיקון הדרוש, שכן, כאמור, גורלנו מוטבע על ההילה ואין לשנותה אלא על ידי פתיחת הלב לאהבה בלי תנאי.
{
הפרסונה היא משרתת מעולה לביצוע פעולות חיוניות, כגון טיפול בגוף הפיסי, בישול, ניקיון, קניות, הגעה למקום עבודתנו וכד'. ברם, אם נבקש אצלה מענה לשאלות: מה משמעות החיים? מה ייעודנו כאן? מדוע איננו מאושרים עם כל מה שיש לנו? מהו הקונפליקט הפנימי שאינו נותן לנו מנוח אף שלכאורה אנו אמורים להיות רגועים ושלווים – ניוותר ללא מענה.
{
כמנגנון מכאני ומוגבל יונקת הפרסונה את חיותה מן הסובבים אותה באמצעות השדה המגנטי, ההילה. ניתן לומר, שההילה היא הנפש, צלם אלוהים. כל פרטי חיינו מוטבעים על ההילה, והמוח מעבד את הנתונים ומעבירם אלינו.
{
כדי להישאר ערה זקוקה הפרסונה לגירוי מתמיד, והעולם הסובב מהווה זרז המעורר אותנו לפעולה על ידי מפגש עם אנשים, חפצים, אירועים וכד'. כאשר המפגשים עם העולם החיצון אלימים ומלווים בחיכוכים, אות הוא שהמסר לא נקלט וכי אנו זקוקים להתנסות כואבת שתחזיר אותנו לדרך שממנה סטינו.
{
הסתכלות דרך עיני הפרסונה מגלה לנו עולם קטן וצר הגורם להרגשת מחנק. זאת, בעצם, תחושת השעמום הנפוצה בחברה המודרנית, כאשר אנו נתונים לשליטת המנגנון המכאני החוזר על עצמו עד לזרא, משום שאיננו מתפתחים בכיוון הרוחני. אנו טועים לחשוב שמקור השעמום הוא בספר/בסרט/בהרצאה/באדם חסרי עניין, כאשר באמת הבעיה נעוצה בנו, בפרשנות המכאנית של הדברים שאינם יוצאים מגדרות מוגבלים וידועים החוזרים על עצמם שוב ושוב, בשעה שהנשמה מושכת אל מעבר לגבולות האפשר והידוע, שם הכל קיים והווה עכשיו, ברגע זה, ונתון לנו בלי תנאי.
{
הפרסונה מסוגלת להעניק לנו רק דברים בגבולות יכולותיה: אהבה מותנית, רעיונות, דעות ומושגים משומשים המוסווים בלבוש זה או אחר, הסתגרות בתוך גבולות מגבילים וחשש מתמיד מפני הצורך להשליך את הקביים ולעמוד איתן על רגלינו, משוחררים מכבלי המכאניות והמגבלות.
{
בעולם החומרי כל הדברים נתונים לנו לשימוש רב-פעמי. ככל שנשתמש בהם יותר כן יהיו נוחים וזמינים לשימוש בפעם הבאה, שכן באופן זה הם נמצאים במצב של זרימה מתמדת. ברגע שננסה להשתלט על דברים ולנכסם לעצמנו, אנו מגבילים אותם למצב סטטי ואז שוב אין הדברים זורמים ונעימים.
{
ראיית העולם כמורכב מהמוני פריטים שונים כביכול, גורמת לאשליה שצבירת יותר ויותר מאלה תגרום להרגשת ביטחון. ראיה מעוותת זו גורמת לאספנות כפייתית של דברים שאינם נחוצים. ניתן לומר שאנו אוספים אשפה, במיוחד כשהדבר מתבטא באגירת מחשבות שליליות שלנו ושל אחרים. אנו כל כך מהופנטים מהמאגר העצום של הררי האשפה המוטחים לעברנו יום יום, בצורת מילים קשות, האשמות ועלבונות, עד שאנו שוכחים שייעודנו בחיים הוא לדלות את הפנינים מתוך הצדפות שבמעמקי האוקיאנוס.
{
תחת לאסוף בזהירות את כל המילים היפות שנאמרו לנו פה ושם – ויהיו מועטות ככל שיהיו – אנו אוגרים את כל הביטויים השליליים. בגלל המאסות האדירות של האשפה איננו מסוגלים לראות שאגירת אשפה נוספת לא תועיל לטיהור הערוץ הפנימי שלנו. הדברים האמיתיים בחיים הם נדירים וייחודיים ויש להתאמץ כדי לגלותם, כגון גילויי אהבה, חמלה, נתינה וקבלה. במקום לאסוף בזהירות פנינים זעירות אלה מתוך ים האשפה המקיף אותנו, אנו נוטים לבטלן כלא אמיתיות רק בשל היותן מיעוט. אבל אשפה – תהיה גדולה ככל שתהיה – רק תגרום לנו להיחנק בתוך הצחנה והרקב שהיא מפרישה. כל מערכות היחסים המשובשות מקורן בראייה מעוותת זו, כאשר הדגש מושם על ה"יותר", ה"כמותי" ועל התעלמות מה"פחות", "האיכותי" הנדיר. בקיצור, אנו אוגרים את מה שאחרים מקיאים ורואים זאת כאמת.
{
איננו מבינים שהפרסונה משקפת את החרדות הפנימיות שלנו ואת התלות בקביים, וכאשר מוטחים לעברנו ביטויים שליליים הם משקפים בעצם את חוסר יכולתנו לגלות אהבה. בגלל מוגבלותה אין הפרסונה מסוגלת לגלות אהבה בלי תנאי, וכל גילוי אהבה, יהא דל ככל שיהיה, הוא, על כן, אוצר בלום שיש לשומרו ולטפחו.
{
צריכת-יתר תגרום לתוצאה זהה: הקאה, איבוד ונתינה לא-רצונית. נתינה מרצון על ידי פתיחת הלב לאהבה תסייע לנו לגדול ולהתפתח בד בבד עם התרחבות הראייה הפנימית, למען נוכל לתת יותר. ככל שנרבה לתת כך נטפס שלב נוסף במעלה הסולם לעבר החיבור עם העצמי האמיתי, שם ממתינה לנו הנשמה עם ראי המשקף את פנינו האמיתיות.
{
השאלות החשובות הן, אפוא, מדוע איננו מאושרים? מדוע איננו רואים סביבנו אנשים מאושרים? מדוע אנשים חולים/אלימים/חסרי מנוח?
{
התשובה היא: זהו הרעב לאהבה. ככל שההתנהגות אלימה ומטורפת יותר, כן גדול יותר הרעב הפנימי.
{
הפרסונה גורמת לראייה מהופכת של הדברים, הנראים מאיימים ושקריים. כנשמות יעודנו הוא לגלות אהבה, יופי, אמת, אמונה וקבלה, גם אם הם מצויים בכמויות זעירות. היופי שבפנינים אמיתיות, בדיוק כמו בפרחים קטנים, הוא ביכולתנו להקיף אותם במבט אחד ולספוג אותם אל קרבנו. המשימה קשה ביותר כשמדובר בפריטים גדולים, שם נוכל לראות רק חלק מהתמונה.
(המשך המאמר בחלק השני)