מה אנחנו רואים (המשך)
{
הדרך לגילוי העצמי היא על ידי ערטול מן הקליפות המקיפות אותנו, כמו בצל. כל שלב במעלה הסולם תובע ערטול שכבה נוספת, שכן ככל שנעפיל גבוה יותר שומה עלינו להיות חסרי משקל. לא נוכל לגרור עמנו למעלה את מחשבותינו והתניותינו הישנות. יש להשליכן ולהופיע נקיי כפיים. הנשמה אינה זקוקה למאומה מעולם פיסי זה. כל משקל עודף יגרור אותנו למטה והטיפוס החוזר יהיה קשה יותר.
{
כמנגנון מכאני אנו נוטים להאמין שמה שחוזר על עצמו פעמים רבות הוא אמיתי. אהבה היא מסר ישיר מהנשמה והיא מגיעה לעיתים כה נדירות, טיפין-טיפין, ולאחר זמן היא נעלמת לגמרי לזמן ממושך.
{
כאשר נתבונן בלילה שקט בשמיים בהירים, נוכל להבחין בכוכב נופל או בכוכב חדש המנצנץ בעוצמה לעברנו. ברגע זה אנו מאושרים, כאילו גילינו את הפנינה האמיתית. אך עם אור הבוקר, עת הפעילות השגרתית מעלימה כל סימן לליל אמש, נתחיל לפקפק אם משהו אכן אירע באמת, ואולי הכוכב הנופל היה אך יציר דמיוננו, והכוכב המנצנץ היה מטוס חולף. החוויה ברגע זה גורמת לכל הדברים להתלכד למהות אחת שלמה, בעוד שההסתכלות החוזרת דרך המחשבה המכאנית הנושנה מעלימה את החוויה כלא הייתה.
{
בגלל מוגבלות הפרסונה אנו זקוקים לחזרה מתמדת על הדברים כדי להאמין בקיומם. לפיכך אנו דורשים לשמוע את אהובינו/הורינו/ילדינו/ידידינו מאשרים פעמים רבות שהם אוהבים אותנו, שכן אנו חוששים שפעם אחת בלבד אינה מספקת בגלל כל הפעמים האחרות שבהם נאמר לנו שאיננו אהובים. ואז אנו מתחילים לחַשב כמה פעמים שמענו ביטויי אהבה וכמה פעמים שמענו ביטויים שליליים, ואיננו מבינים שמילות האהבה הפעוטות הן הן הפנינים האמיתיות שעלינו לדלות מתוך ים האשפה; שאשפה תישאר אשפה גם אם תחזור על עצמה אלפי פעמים; שניסים אמיתיים לעולם אינם קורים במאסות גדולות אלא במינונים זעירים ולרוב הם סמויים ורק בודדים יוכלו להבחין בהם.
{
כנשמות אהבה היא מהותנו האמיתית, ואהבה מקיפה אותנו מכל עבר בכל גרגיר אבק, בטיפות הגשם, בעלי הצמחים הירוקים ובעיקר בעיני התינוקות.
{
בדומה לאהבה אנו מסוגלים לראות רק את השתקפות היופי בעולם המשתנה תדיר, ולפיכך הוא נראה כחיוב או שלילה, כאילו ניתן להפרידו לדבר זה או אחר. זוהי חוויה של היות חלק בלתי נפרד מתכונות אלה – היופי עצמו, האהבה, האמת והאמונה.
{
את תגובתנו לאירועי חיינו ניתן לתאר כך: נניח שאנו יושבים בשלווה על מרפסת ביתנו ולפתע מגיחה מאי שם צרעה גדולה, מזמזמת וחגה סביבנו. הדחף הראשוני הוא להושיט את היד ולסלק את המטרד. אבל אנו יודעים היטב שכל תזוזה פתאומית תגרור אחריה עקיצה מכאיבה, ועל כן הדרך היחידה היא לשבת בלי תזוזה, מבלי להניע איבר, כדי שהצרעה תסתלק לדרכה. מכאן, שכל ניסיון להסיט מטרד מדרכנו יסתיים בכאב, שכן דברים אינם נעלמים מחיינו כל עוד לא באו על פתרונם המלא, ובהתעלמות מהם אנו רק גורמים להם להידחות ולגדול לממדים לא טבעיים.
{
הדרך היחידה לנהוג במילים/מעשים היא להקדיש להם תשומת לב כדי להבין את משמעות היותם כאן ועכשיו. כל ניסיון לשנות את המצב יגרום להיצמדות הבעיה, כגון בשעה שאנו מוטרדים על ידי מחשבות אובססיביות בגין בעיה שלא באה על פתרונה. כל עוד לא קלטנו את המסר אנו רק מזינים את המטרד באנרגיה הנשלחת מן המחשבה אודותיו והוא יחזור להטריד ולהכאיב כמו הצרעה. רק כאשר הובן המסר, זורמת האנרגיה לכיוון אחר והמטרד נעלם.
{
כל הדברים פועלים על שדות מגנטיים ועל כן הם קורים בזמן הנכון ובתנאים הנכונים עבורנו להתמודד עמם, יהיו קשים ככל שיהיו. כשאנו דוחים את ההתמודדות למועד אחר, התנאים יהיו שונים לגמרי ולא נוחים כבפעם הראשונה. בנוסף, הם ייתוספו לדברים נוספים, שכן הזרימה אינה נעצרת ברגע שהחלטנו שאיננו רוצים לפתור בעיה כלשהי. ואז אנו מתלוננים על הררי עבודה, על לחץ בזמן ועל חוסר יכולת לסיים דברים בזמן נתון.
{
הנשמה גדלה על ידי התחלקות והשתתפות; הפרסונה גדלה על ידי צבירה. בעל הרכוש הגאה עומד באחוזתו רחבת הידיים, פורש זרועותיו לצדדים ואומר: "כל זה שלי!" כלומר, הפרסונה רואה עצמה כבולה לחומר הגס ומוגבלת על ידו, יהיה שטחו גדול ככל שיהיה. הנשמה מסתכלת מלמעלה על בעל הרכוש ורואה אותו כנקודה זעירה בתוך המרחב האינסופי.
{
כשאנו נותנים מתוך רצון מיד לכשאנו מתבקשים, כל האשראי הוא שלנו והמעשה מתוקן. אולם אם נסרב – נאלץ לשלם בעל כורחנו ושום אשראי לא יהיה מנת חלקנו. החוב שיוטבע על גבי ההילה ישוב ויזכיר לנו את הצורך לשלם מתוך רצון ופתיחת הלב.
לדוגמא, כאשר גורלנו ייעד אותנו לתת כסף לפלוני, איננו יכולים לסרב לתיתו, שכן ברגע שהוחלט שעלינו לשלם, הכסף איננו שלנו עוד ולא נוכל להחזיק בו כל כמה שננסה.
{
מדוע משתבשים המסרים הנעלים המגיעים מן הנשמה?
{
הפרסונה יועדה לשמש ערוץ להעברת אהבה, חמלה וכל ההיבטים האלטרואיסטיים של הנשמה, אך תחת זאת בלבלה הכל לתאוות, תשוקות ורצונות אנוכיים, ומשם הדרך לביצוע פשע קצרה מאד.
{
ניקח, לדוגמא, בלדר סמים. יום אחד הוא מתפתה לטעום מהסמים כדי להבין מדוע אנשים כה להוטים אחריהם, ואז אין הוא יכול עוד לחדול מלגנוב את שאינו שלו.
{
המאבק המתמיד בין הפרסונה, המוגבלת בתוך גבולות שאין לחצותם, ובין הנשמה המושכת אל מעבר לקשת בענן, יוצר קונפליקט מתמיד הגורם לחוסר שקט ולצורך מתמיד בתנועה כדי לשחרר לחצים. ההזדהות עם הפרסונה גורמת להסתגרות בתוך מגבלותיה, וכל ניסיון לגרום לה לחצות את הגבול דומה בעיניה לאיבוד שליטה ולהפקרתה לאבדון. כתוצאה מכך אנו מצויים במרד פנימי שקשה להתגבר עליו.
{
אנו משתמשים בנורות ענק בניסיון להאיר את הסתום והמתסכל בחיינו, אלא שעוצמת האור החלשה שבהן אינה מאפשרת לנו להבין, שכדי לשלוט בדברים ולהביאם לכלל הגשמה עלינו להניח להם להתנהל במסלולם הטבעי.
{
חיינו הם רצף אירועים שכל תכליתם להשכילנו להבין את מהותנו האמיתית כנשמות טהורות. בדמיוננו הנועז אנו מגשימים את מאוויינו הכמוסים ביותר, אך לעולם אין הם מתגשמים באמת, שכן היכולות להגיע אל מעבר למגבלות החומר נתונות בידי הנשמה, שרק ברשותה מצוי הקוד הסודי – אהבה – הכוח הנצחי והאינסופי שבנו, המושך לעבר ההגשמה העצמית והאחדות עם הבריאה.
{
השחרור מכבלי הגוף דומה לנשר הפורש כנפיו ומרחף גבוה מעל לעננים כשהוא משליך את יהבו על האוויר והרוח באמונה שלמה שישאוהו אל יעדו. ממרום מעופו הוא מזהה את מזונו על פני האדמה ובשעת הצורך הוא נושאו להזין בו את גוזליו, בהותירו די לצבועים ולרמשים – חופשי ממשא עודף שימשכהו למטה, אל החומר הגס.
{
ההסתכלות דרך עיני הנשמה מגלה שהחיים הם חוויה של שמחה עילאית, כילדים באחו הנהנים מזיו הפרחים הססגוניים, עת רוח קלילה מלטפת את פנינו. ואנו נושמים פראנות הממלאות את ריאותינו באורות המרחיבים את ראייתנו לממדי זוהר שאין לתארם; ומעל לכל – אנו חשים א ה ב ה המדמיעה את עינינו בשל היופי המופלא; אנו חשים אז שליבנו עומד להתפקע בקרבנו כאשר עוד ועוד אהבה זורמת פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת. ברגע זה אנו יודעים: כן, כן, זהו ביתנו האמיתי, לכאן אנו שייכים, אף שגופנו ניצב עדיין על קרקע מוצקה. זוהי רק אהבה. נוכל להמריא לכל אשר נחפוץ בעזרת כנפינו, ואנו נמצאים בכל מקום אף שאיננו עושים מאומה ולא זזים ממקומנו. זהו הנס שבדברים. אנו חלק בלתי נפרד מן השלמות ואנו נעים עם הרוח, עם גלי הים, עם כותרות הפרחים הפונות מעלה להקביל את פני השמש ועם ענפי העצים המקבלים בברכה את הטל העדין. כל זה מתרחש פנימה, והחוץ כה שקט כאילו דבר אינו נע, שכן האשליה נגוזה ואין עוד קצף על פני הגלים הנשברים אלא רק דממה גדולה המגיעה ממעמקי האוקיאנוס האדיר, והיא חובקת אותנו וממלאת את הווייתנו באהבה ובהרמוניה.
{