תכופות, בעיקר בתחילת הפגישות עם בני זוג, אני שומעת האשמות מכל מני סוגים הנשמעות מפי שני בני הזוג אחד על השני.
המוטיב המרכזי העובר בהאשמות אלה הוא: הטלת האחריות לכישלון בנושא מסוים על כתפי האחר והתנערות מוחלטת מלקיחת אחריות לגבי חלקו/חלקה בעניין.
בדרך כלל כל ניסיון של הטלת אשמה נדחה ע"י הצד השני באמצעים שונים. החל מהתקפה גלויה (שהרי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה ) וכלה בתגובה של קורבן, שהופכת את המואשם למסכן שצריך לרחם עליו, ואת המאשים ליצור אכזר המתאכזר לזולתו.
מאחר והנושא הוא אחד הדברים המהותיים בחיינו אנסה להראות מנקודת המבט של שיטת המודעות "אהוב את עצמך רפא את חייך" שאפשר גם אחרת. ואחלק את תשובתי לשני חלקים: א. מהיכן נובעת הבעיה. ב. איך ניתן להתמודד עימה.
א. מהיכן נובעת הבעיה.
חז"ל לימדו אותנו את הכלל הבסיסי: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות".
לכל אדם חשיבה והסתכלות ייחודית על החיים, העולם, על עצמו - מי הוא, על הסובבים אותו, מערכות היחסים שלו, איך צריך להתנהג, לדבר וכו'. מבעד להסתכלות זו (שהיא בעצם הפירושים שלו לאירועים שקרו לו בילדותו) הוא מפרש את חייו בהווה. אלו המשקפים הסובייקטיביים שיש לכל אחד מאיתנו.
מאחר ולכל אדם פירושים משלו (ששונים מאוד מאחרים) עליו לקחת אחריות עליהם ולהכיר בעובדה שבגללם הוא רואה את הדברים אחרת מזולתו.
אך יש באדם נטייה לא לקחת אחריות על הפירושים שלו להאשים את הסובב אותו (מזג אויר, הורים, בן זוג, ילדים, חפצים) בכישלונותיו או בחוויותיו השליליות. (כבר בגן עדן האשימו אדם וחוה אחד את השני ולא לקחו אחריות על מעשיהם. בשל כך הם גורשו מגן עדן והביאו עליהם ועל העולם מוות, מחלה, עצב, מחסור, קשיי פרנסה, קשיים בגידול ילדים וכו').
סיבה נוספת להאשמת הזולת היא היצר המחנך. זוהי אותה תכונה שדוחפת כל אחד (מתוך כוונה ורצון טוב) ללמד אנשים איך צריך לחיות. במיוחד כשהם קרובים לנו וחיים על ידנו. בתחילה זה בן זוגנו אחר כך אלו הילדים שלנו, התלמידים וכדומה. הרבה יותר קל לנו לחנך אחרים מאשר לחנך את עצמנו. בנישואין הדבר בולט במיוחד. מאחר וכל אחד מבני הזוג רוצה שבן זוגו ירש גן עדן, הוא מנסה לחנכו בהתאם לתפיסת עולמו. והדבר מביא לחיכוכים לוויכוחים ולהאשמות הדדיות.
ב. איך ניתן להתמודד עם הבעיה מנקודת המבט של שיטת המודעות?
נקודת המוצא היא: בית זה מקום שבו מקבלים את האדם כפי שהוא ואינו מקום שבו מחנכים אותו. בית זהו המקום של קיום הצו האלוקי של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הגבוהה ביותר.
הנחת יסוד נוספת היא: כשאנו מבררים יחסים אנחנו לא מחפשים מי אשם? בגלל מי זה? מי התחיל ראשון? למה בעצם זה קרה? כי אין מושג השני אשם יותר ממני. "האשמה'' או
יותר נכון יהיה לקרוא לה בשם אחריות מתחלקת בצורה שווה בין שני הצדדים, 50% לאחד
ו-50% לשני במדויק. (לכל אחד במגרש שלו יש 100% אחריות על מעשיו ).
הדבר הראשון וההכרחי לתיקון המעשים הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו. בלי זה אין סיכוי להתקדם לשום מקום. "איכה" קרא אלוקים לאדם בגן עדן, "את כולם אתה יכול להאשים במה שעשית", אבל איפה אתה בכל העניין הזה? וזוהי הקריאה שחוזרת גם היום כלפי כל אחד ואחת. "איכה"?
אנחנו לא יכולים לעבוד על מידותיו של השני. אנחנו אחראים אך ורק על חיינו, על הפירושים שלנו, במידה וניקח אחריות על הפירושים שלנו ונלמד לראות איך אנו בוחרים אותם, לא נזדקק להאשים אחרים במה שקורה לנו אלא נראה במה שקורה לנו שעורים שעלינו ללמוד ע"מ למלא את יעודנו בעולם. בן זוגנו שהוא ה"עזר כנגדו", הוא הראשון שיכול לעזור לנו במשימה זו. כיצד יכול בן הזוג להיות עזר בנושא?
חז"ל מלמדים אותנו "כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" הבעש"ט חידש: שכשאדם רואה נגעים בחוץ – אלו הם נגעי עצמו. " הפוסל – במומו פוסל".כלומר: כשלאדם יש נגעים הוא רואה אותם אצל האחר.
מהבנה זו ניתן להסיק שכל דבר שקורה לנו הוא בעצם מראה שהקב"ה ברחמיו מראה לנו. כל פגיעה, נזק או צער, זה מסר שאומר: הסתכל על עצמך ובדוק היכן זה אצלך.
מַרְאָה לשון מַרְאֶה.
יש שני סוגי מראות: אחת העשויה מזכוכית מצופה בכספית המראה לנו את עצמנו בצורה אובייקטיבית וישנה מראה רוחנית – שהיא האדם מולנו המשקף לנו את מה שהוא מרגיש רואה וחווה מאתנו: שמחה, אהדה, תמיכה או אלימות, תוקפנות האשמה וכו'.
אך בעוד שהמראה הרגילה היא פסיבית ה"מראה" הרוחנית מגיבה (ובהרבה מקרים) בצורה בלתי צפויה ממה שחשבנו שאנו משדרים. ז"א המראה הרוחנית מראה לנו בעצם מסרים סמויים שלפעמים אנו אפילו מנסים להסתיר מעצמנו.
בד"כ אלו שמשקפים לנו את עצמנו, רובם ככולם סובייקטיביים ונגועים, מאחר שיש להם איזה שהוא רווח בעצם העובדה שהם "מראים" לנו כל מיני דברים לא טובים : מלבד במקום אחד והוא בחיי הנישואין. "ויאמר ה' אלוקים... אעשה לו עזר כנגדו"."כנגדו" – המראה שלו, שתפקידה לעזור לבן הזוג להשתפר לצמוח ולגדול. בן הזוג הוא היחיד בעולם שמשקף אותנו כמו שאנחנו לא מתוך רכושנות, או מרצון לחנך, או מתוך קנאה ותחרות, אלא לטובתנו.
בני הזוג יראו אחד לשני את מה שאחרים רואים אצלם והם אינם רואים או יודעים על עצמם.
הם יראו אחד לשני את המסרים הסמויים שנמצאים בהם ומשודרים החוצה בלי ידיעתם. בדיוק כפי שאנחנו לדוגמא, לא רואים כתם הנמצא על אפנו עד שאנחנו ניגשים למראה. לעיתים אנו שמים לב שהסובבים אותנו צוחקים עלינו מבלי יהיה לנו אפילו מושג למה, עד שבא משהוא שאיכפת לו מאיתנו ואומר: יש לך כתם על האף. בשעה שבן זוג אחד יעיר לבן זוגו על דברים שמפריעים לו, עליו להבין שהוא מראה לו דברים שהוא אינו רואה אותם. בן זוגו הוא ה"עזר כנגדו" ובהערותיו הוא רוצה את טובת. אפילו אם הוא מעיר בצורה לא נכונה ויפה, או לא בזמן הנכון. כשבן הזוג אומר אותם הוא לא מאשים אלא משקף כדי שהשני יוכל לתקן ולהשתפר.
נקודה נוספת שיכולה לעזור לנו בנושא היא: כשאנחנו מאשימים את האחרים במה שקורה לנו, אנחנו בעצם נותנים להם את הכוח לעשות לנו את מה שהם רוצים. אנו נהפכים לקורבנות. בזאת אנחנו מעצימים אותם ומחלישים את עצמנו. "הוא עשה לי", "הוא פגע בי", "הוא העליב אותי", "הוא הכעיס אותי", "אינם" יכולים לעשות זאת אם אנחנו לא נותנים להם לפגוע בנו, להעליב אותנו, לקחת לנו.
כשאנו מודעים לעובדה זו, אנחנו יכולים לקחת אחריות על מה שקורה, וללמוד להבא לא לתת לו/לה לעשות לנו, להרגיז אותנו וכו'.
שיטת המודעות אומרת, - השינוי אצל השני מתחיל בך. התורה מלמדת אותנו את הכלל הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך". כשאנו אוהבים,מקבלים ומעריכים את עצמנו כמו שאנחנו, אנחנו יכולים לעשות זאת גם לזולתנו. כאשר אנו מפסיקים להאשים את עצמנו,אנחנו יכולים להפסיק להאשים גם את השני.לצורך זה נשתמש בביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי".
הביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי", אינו מוריד מאיתנו אחריות למעשינו. הביטוי מתייחס למה שכבר נעשה - קרה בעבר, ואין לנו שום אפשרות להחזירו. עכשיו ישנה בידינו הבחירה:האם לבחור להאשים או לבחור בדרך אחרת?
במידה ואנו בוחרים להאשים את עצמנו או את זולתנו, אנו נכנסים למעגל של: האשמה - השני או אותי- המחשבה שבאה בעקבות זאת משדרת לתת מודע אני או הוא "לא בסדר" – מחשבה זו גורמת למשיכת עונש מכל מיני סוגים: חולי, מחסור ועוד- העונש מביא לרגשות קשים של כאב, צער, חוסר אונים, בדידות, אובדן, נקמה, שנאה וכו'. רגשות אלו גורמים לאדם להתנהגות שלילית של תוקפנות או קורבנות שמביאים אותו בחזרה לתחילת המעגל .
המנגנון פועל בצורה זו מאחר שעכשיו בהווה האדם משדר לתת מודע שלו שהוא "לא בסדר" על מה שקרה בעבר, את העונש הוא מקבל בהווה. אנו בעצם מענישים את עצמנו בהווה על העבר מעגל זה מוביל במקרה הטוב לעשייה מפחד ובמקרה הרע לנסיגה ולהעצמת הכוחות השליליים. זהו בודאי אינו מקום של צמיחה והתפתחות.
במידה ואנו בוחרים לא להיכנס למעגל זה ע"י הביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי", הדבר מנתק את הקשר ההרסני של "לא בסדר" – עונש – רגש שלילי – התנהגות שלילית.
פרוש המילים הוא: קבלה שלנו את עצמנו כמו שאנחנו. מה שעשיתי בעבר היה כמיטב יכולתי באותו רגע נתון. זה מה שידעתנו לעשות הכי טוב. (כי אם באותו רגע היינו יודעים לעשות משהוא אחר שאיננו שלילי, הרי בודאי שהיינו עושים אותו ולא את הדבר השלילי שעשיתי). אלו היו ההבנות והמודעות שלנו שגרמו לנו לרגשות מסוימים כגון: פחד, חוסר אונים, כעס, וכו'. תובנות אלו גרמו לי להתנהגות שלא רציתי אותה - וזה בסדר. (אין פירושם של הדברים הסכמה עמם)
שידור זה לתת מודע של "אתה בסדר", הוא שידור מרגיע שאומר אין צורך בהענשה. המוח פנוי לראות ממקום של רגיעה מה אפשר לעשות טוב יותר והיכן ניתן לתקן. זהו מקום של צמיחה והתפתחות.
זהו מקום של לקיחת אחריות על מה שכבר נעשה ולקיחת אחריות לתקן להבא. זהו המקום שבו אנחנו יכולים לעשות חשבון נפש אמיתי ולשאול את עצמנו ללא ביקורת ואשמה, מה היה הדבר שגרם לנו לעשות באותו רגע את מה שעשינו? ואיך אנחנו יכולים לעשות בעתיד טוב יותר. (כדי שאם נתקל באותה סיטואציה זה יהיה אחרת).
חשבון נפש (שיהודי מצווה לעשותו כל ערב בטרם יעלה על משכבו) הוא בדיקה היכן אנו נמצאים? בעליה או חלילה בנסיגה. חשבון נפש בא ממקום של בניה ורצון לתקן ממקום של כוח ולכן הוא יעיל.
שיטת המודעות אומרת, - השינוי אצל השני מתחיל בך. כשנלמד לומר לעצמנו את המילים: "עשיתי כמיטב יכולתי" - "זו הייתה היכולת שלי אז"- והם יהיו חלק בלתי נפרד מאתנו, נוכל לומר גם על מעשיו של השני "הוא עשה כמיטב יכולתו" - "זו הייתה היכולת שלו באותו רגע נתון" ההסתכלות שלנו עליו תהיה ממקום של קבלה ואהבה. וכשאוהבים סולחים.
כאשר חיים בצורה כזאת של: אי האשמת עצמי - אלא לקיחת אחריות למעשי ולתיקונם ומתוך כך לומדים לא להאשים את בן הזוג - מבינים מה שרבי עקיבא אמר: "איש ואישה אם זכו שכינה ביניהם - אם לא זכו - אש אוכלתם" אם זכו - כי יש כאלה שלא זוכים. מי זוכה? זוכים אלו שמוסרים את נפשם בעבודה על המידות שלהם. וזוהי הזכות! לכן זה נקרא זכו.
זו הזכות הגדולה:
הוא והיא שנמצאים באותו בית כששניהם מזככים את עצמם
(כל אחד את עצמו)
הם זוכים למשהו עליון - "לשכינה ביניהם".
למאמרים נוספים: WWW.BMAOF.COM