בישראל קיימת שונות רבה בין רשויות מקומיות. חלק מהרשויות נחשבות לחזקות ומובילות בעוד שאחרות נחשבות להרבה יותר פגיעות ושבריריות. יש הסבורים שהפער יכול להיות מוסבר בהבדלים שבין ישובים מרכזיים לבין ישובי פריפריה, אבל ד"ר יניב סהרוני סבור שההבדל מוסבר בצורה נכונה יותר דווקא בהבדלים בתקציבי הרשויות השונות (מועצות מקומיות ועיריות כאחד).
מכיוון שחלק מרכזי מהתקצוב המקומי מגיע מכיסי התושבים (בעלי דירות ובעלי עסקים גם יחד) אין ספק שכאשר מדובר על רשות שמתנהלת בה פעילות עסקית ענפה ושגרים בה תושבים אמידים תיהנה מתקציב מאוזן, יציב ועם פחות חריגות. לעומת זאת, ישובים שבהם אין פעילות כלכלית משמעותית ושבהם מתגוררים אוכלוסיות חלשות, יסבלו יותר מבעיות תקציביות.
עקרונות בתקצוב
רשויות מקומיות אמורות לפעול בהתאם למסגרת תקציב מפורטת וברורה. מסגרת התקציב הזה כוללת את כל ההכנסות שמגיעות לידי הרשות בכל שנה ושנה מצד אחד, וגם את כל ההוצאות שהרשות צופה שיהיו לה בכל שנה, מצד שני.
לדברי יניב סהרוני, ההנחה הרווחת שתקציבי הרשויות בישראל כוללים אך ורק את תשלומי הארנונה איננה נכונה או לפחות – נכונה באופן חלקי בלבד. מלבד הכנסות הרשויות מארנונה כולל התקצוב המקומי גם כמה מקורות נוספים:
משרד הרווחה – משרד הרווחה מחויב להעביר סכומי כסף ניכרים שנועדו לשימוש מחלקות הרווחה המקומיות. סכומי הכסף הללו נגזרים מפרמטרים שונים כגון מספר תושבים, מעמדה של הרשות מבחינת מדדים סוציו אקונומיים ועוד.
משרד החינוך – לצד משרד הרווחה, גם משרד החינוך מעביר מדי שנה תקציב שנועד לספק חלק ניכר מצרכי החינוך המקומי. בין היתר, התקצוב הזה כולל מסגרות של חינוך פורמלי וגם מסגרות של חינוך בלתי פורמלי.
מענקים ממשלתיים – נוסף להקצבות שמקבלים ראשי הרשויות בנושאי רווחה וחינוך, ישנם גם מענקים נוספים שנועדו למטרות שונות. חלק מאותם מענקים נועדו לסייע לרשויות שנמצאות במצב של גירעון ואילו מענקים אחרים ניתנים כהוקרה על ניהול נכון ועמידה במסגרת תקציבית.
אספקת שירותים מוניציפאליים – שירותים מסוימים, למשל שירותי מים וביוב, מתוקצבים באופן ישיר באמצעות תשלומי התושבים. שירותים אחרים מתוקצבים באופן ישיר או עקיף, באמצעות תשלומי אגרות שונות.
אגרות וקנסות – אגרות שונות בתחום החינוך ורישוי העסקים, למשל, מהוות השלמה לתקצוב המקומי. לכך יש להוסיף גם תשלומים בגין קנסות שונות שמועברים לקופת הרשות המקומית.