פתיחה
ספר ויקרא נקרא גם תורת כהנים, משום שבו מבוארים כל מעשי הקורבנות שהיו עבודת הכהנים ויש בו כל הדינים הנוהגים לכהנים. כזכור, ספר שמות הסתיים בהקמת המשכן ולכן פרשת ויקרא פותחת בדברים, "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ברגע שהוקם המשכן ירד עליו הענן ומשה רבנו חשש מלבוא אל אוהל מועד ללא הזמנה. לכן הקב"ה קורא לו ומזמינו להיכנס. נראה בהמשך מה מלמד אותנו אופיה המיוחד של הזמנה זו. בכל אופן, פרשת הקורבנות היא דבר השם הראשון שנאמר מאוהל מועד וזאת מפני שמהות הקורבנות היא מהעניינים הרמים ביותר בתורה, גבוה מעל גבוה.
כאלפיים שנה עברו מאז שנחרב בית המקדש ופסקה עבודת הכהנים, נחרב המזבח ויותר לא הוקרבו קורבנות. אסור להקריב קורבנות מחוץ לגבולות בית המקדש ולכן אף אדם לא עסק בעבודת קודש זו במשך דורות, התרחקנו. קשה לנו היום, ממרחק הזמן, המקום והתודעה לתפוס באמת מה המשמעות שיש בית מקדש, כהנים, קורבנות, קטורת ושכינה ששורה בגלוי - הכל נשמע כמו חלום רחוק ורבות השאלות שעולות כאשר עוסקים בנושא. גם חז"ל שאלו שאלות על התכלית של עבודת הקורבנות וננסה כאן לגעת בחלק מהן. מתוך ההבנה שבתכלית האמיתית של העבודה אין לנו תפיסה כלל.
כבר נאמר שקורבן זה מלשון קירבה - את מה מקרב הקורבן? ואיך יכול קורבן גשמי של בהמה או עוף שנשחטים על המזבח לכפר על מעשיו של אדם? מעבר לזה, התורה היא נצחית וכל המצוות שבה נצחיות, אז נשאלת השאלה, כיום, כשאין לנו בית מקדש, איך נוגעת לנו עבודת הקורבנות ומה היא פועלת בנפש שלנו?
טעמי הקורבנות
כאמור, דרשו חז"ל שקשה הדבר על דעתו של אדם, איך הוא יכול לרצות שע"י הקורבן שהוא מביא לקב"ה על עוון שעשה, יכופר לו אותו עוון, כאילו הקורבן הוא ח"ו שוחד או מתנה. הרי הקב"ה אינו זקוק לדבר. הבורא סובב כל העולמות וממלא כל העולמות, אין מקום פנוי ממנו, אינסוף אור, אינסוף שפע, טוב ומיטיב ומשפיע לכל. ח"ו לומר שיש לו איזה צורך או חיסרון, כי ממי יקבל?
יותר מזה, אחד מעיקרי האמונה היהודית היא להאמין שאין הקב"ה גשמי ח"ו, אין לו דמות הגוף ואינו גוף, אם כן, מה שייך אצלו קורבן שהוא דבר מאכל וגשמי כל כך?
חז"ל הביאו טעמים רבים לעניין הקורבן, אבל גם הוסיפו, כי יש בכך טעם שסודו עמוק מאוד שאין דעתנו מסוגלת להשיגו עד לגילוי התכלית בזמן ביאת משיח ב"ב. אולם אנחננו זכינו לחיות בדור בו מתגלים סודות התורה, ובהמשך נביא כמה עניינים שאומר הרב שיינברגר שליט"א בנושא, דרכם נציץ אל הטעמים הפנימיים של עבודת הקורבנות. אבל נתחיל ביסודות הבסיסיים.
טעם אחד
כל אדם צריך להתבונן תמיד בכל החסדים והטובות שעושה עימו הקב"ה בכל עת ולראות שכל מה שנוצר וקורה, הוא רק לטובתו. לכן ציוה הקב"ה שאם אדם חוטא, יחזור בתשובה ויביא קורבן. כשאדם היה מביא את הקורבן לכהנים, הוא היה חייב כמובן לעשות חשבון נפש פנימי ולהרהר בתשובה. כמו כן, היה מחויב לעמוד ולראות את כל מה שהכהן עושה לקורבן. הבהמה היתה עוברת למעשה תהליך השווה לארבע מיתות של בית דין - הכהן היה מפיל אותה, כנגד סקילה, שוחט אותה, כנגד הרג, אוחז בגרונה, כנגד חנק, ולבסוף שורף אותה על המזבח, כנגד שריפה.
כך היה האדם רואה את העונשים שהיו מגיעים לו על עוונותיו, ומבין שהקב"ה רחום ורב חסד, והוא נותן ארכה לאדם לשוב בתשובה ואינו מכלה אותו ברגע החטא. למעשה הבהמה באה במקומו - נפש בנפש. כל מה שהיו צריכים לעשות בגופו, נעשה בבהמה.
לכן בכל הקורבנות המוזכרים בפרשה, אין הכתוב אומר קורבן לאלוקים, שהוא מידת הדין, אלא קורבן לה' שהוא שם הוי-ה, שהוא מידת הרחמים, כדי שיכיר האדם במידת החסד של הבורא שמאריך אפו, כדי לאפשר לאדם לתקן את מעשיו.
כשאדם היה רואה את הטיפול בבהמה, כשהיה שומע את שירת הלויים שניגנו ושרו בבית המקדש, היה ליבו נשבר בקרבו. למעשה, זאת היתה תכלית כל העניין. כמו שאומר דוד המלך, "לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ; וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים. כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף. יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים; וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי. אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ: כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים; וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ" (תהילים נ'). הקב"ה אומר לאדם אל תחשוב שאני זקוק לקורבן שלך, כי כל החיות והבהמות והכל, הוא שלי, ואל תחשוב שאני זקוק למזון הזה, אלא, "זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה", תתוודה על מעשיך בלב נשבר, תאמר תודה ותשוב בתשובה.
טעם שני
יש אומרים שטעם הקורבן הוא עניין של קנס, לתת עונש לחוטא שיעלה לו בדמים, גם יצטרך לטרוח ולבא לבית המקדש, להפסיד ימי עבודה ולהוציא הוצאות הדרך. כך אולי יירתע מהחטא כי יראה שהחטא עולה ביוקר גם בגשמיות.
כאן, אנו רואים, את גדולתה של התורה גם כחוקה חברתית אמיתית. הפרשה מפרטת את סוגי הקורבנות שיביא אדם ומחייבת כל אדם להביא כפי יכולתו. העשיר יביא את הבהמה הכי טובה, והעני, שאין באפשרותו להקריב קורבן יקר כל כך, יביא שני תורים או שני בני יונה. אם גם לזה אין לו, יביא קורבן סולת. אנו רואים, שהתורה עשתה הכל כדי לאפשר לכל אחד לתקן את דרכיו ולכפר על מעשיו, ואיש לו יידחה וישאר בחטאו.
טעם שלישי
בכך שהאדם יראה שסופו של הקורבן להיות אפר צבור על המזבח, יתעורר ליבו וייזכר שכך עתיד להיות סופו שלו בעפר. בכך לא יימשך אחרי תענוגות העולם הזה, שהכל הבל, ויזכה להתעוררות רוחנית והתחדשות האמונה.
לכן ציוותה התורה לשרוף שלושה דברים בקורבן: החלב (שומן), הכליות ויותרת הכבד, כי אלה השלושה הגורמים לאדם לחטוא. החלב גורם, למה שכתוב, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים ל"ב ט"ו). אדם שמדושן בטוב, נמשך בקלות אחרי התענוגות ושוכח בקלות יתרה את יוצרו. הכליות, כמו שנאמר 'כליות יועצות', במידה ואינן מזוככות דיו, הן שמעוררות את מחשבות החטא ויועצות לאדם לחטוא. יותרת הכבד, מפני שהכבד הוא מושב הכעס והגדולה והגאווה, בעקבותיהן האדם נמשך אחרי תענוגות העולם הזה, בדרך המחשבה ש"מגיע לי הכל".
לכן שורפים שלושה דברים אלו על גבי המזבח כדי לרמוז לאדם שייתקן את כל המידות הרעות שבו ויתרחק מתאוות העולם, ולא יאבד את נשמתו בעבורן.
שחיטת עצמי
רבנו יונה, בספרו "שערי עבודה", אומר שגדולת העבודה העילאית של הקורבנות היא שתהיה שחיטת הקורבן לפניך כאילו שחטתי את עצמי. מה פירוש? שלא רק שאדם יביט בקורבן ויחשוב, כאמור לעיל, שהקורבן מוקרב במקומו, אלא שממש ירגיש ככה בכל ליבו. ה"נתיבות שלום", מעלה את הנקודה שכתוב, "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם", כשלמעשה היה צריך להיות כתוב, "אדם מכם כי יקריב" והוא מפרש, "שעיקר הקורבן בא מכם, היינו מעצמותכם, שתקריבו עצמכם להשי"ת... שלא ישאר שום אנוכיות, ישות ותאוות כלשהן, שום דבר, אין עוד מלבדו, שהכל בטל ומבוטל להשי"ת" (נ"ש ויקרא). בלשונו של "בעל הסולם", שנלמד מסירות נפש, היינו למסור את כל הרצון לקבל שקיים בנו, שיהיה בעל מנת להשפיע לסביבה, ובעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. מסופר על הרה"ק מקוברין, שהתלהב בתפילת מוסף שבת, כשקרא "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך". הוא קרא בקול גדול והתעלף. אח"כ הסביר שצריך שאנחנו נעשה את עצמנו קורבן לפניך. כמו אדם שאוהב מישהו אהבה כה גדולה שהנשמה ממש פורחת ממנו, בנסותו לרצות את אהובו.
מלך הכוזרי
במפגש בין מלך הכוזרי לחכם היהודי (ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי), מקשה מלך הכוזרי בשאלות על הקורבנות. לא נביא כאן את כל הדו-שיח המרתק בין שניהם, אלא רק קצה קצהו של העניין. שואל המלך הכוזרי: דבר מוקשה יש בתורתכם שאין השכל תופס אותו, והוא עניין הקורבנות. כתוב: "את קורבני לחמי לאישי", כיצד ייתכן שהקב"ה ייחס לעצמו עניין של מזון, והרי הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף, אלא הוא רוחני? מה התועלת שיש לקב"ה בקורבן? ועוד למה אתם אומרים שבזכות הקורבן הקב"ה משרה שכינתו בתוככם? שהקורבן פירושו קירבה?
והשיב לו החכם: "אמשול לך משל... ידוע שהנשמה היא עניין רוחני, היינו רוח קדושה שירדה מתחת כסא הכבוד ואנו רואים שהיא שורה בתוך הגוף שהוא עפר מגובל מן האדמה... כיצד מתחבר דבר רוחני עם דבר גשמי? הסבירו חכמינו, שלא כפי שאנו מדמים שהגוף הוא דבר גשמי, אלא הגוף בכל אבריו קדוש ומלאכי, שהוא עשוי בצלם אלוקים. לכן מחוברת הנשמה עם הגוף ואינה רוצה להיפרד ממנו.
בכל זאת אנו רואים שאם הגוף אוכל ושותה, הנשמה נשארת בו, ואם לא, היא מבקשת להיפרד ממנו. ובודאי סוד הדבר גלוי לפני הקב"ה, שאין השכל משיג זאת, שהרי אין כל הנאה לנשמה מן המאכל והמשתה. וכשם שאין אנו משיגים זאת, אין אנו משיגים את מצות הקורבנות. כי הקב"ה הוא רוחני, בדומה לנשמה שהיא רוחנית. ואנו גשמיים כגוף, ובכל זאת שורה השכינה בינינו, כמו שהנשמה שרויה בגוף. וכל זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים והיינו מביאים קורבנות, שבמזון של הקורבנות היתה השכינה שרויה בינינו. אבל עכשיו שבטלו הקורבנות, נסתלקה שכינה מבינינו כמו שמסתלקת הנשמה מן הגוף בהעדר המזון.
כשם שנבין סוד חיבור הנשמה עם הגוף ע"י מזון, כשיבוא מלך המשיח, כך נבין סוד השכינה. ואין זה מענייננו להתעמק בזה כדי לבוא לחקר הדברים. כמו רופא הנותן תרופה לחולה, שאין החולה צריך לדעת כיצד התרופה פועלת..." (ספר הכוזרי).
הדברים הקדושים נכתבו לפני כחמש מאות שנה, אולם כפי שאמרנו בפתיחה, זכינו לחיות בדור הגאולה, דור בו מתגלים סודות התורה, ובעזרת דבריו המאירים של כבוד הרב שיינברגר שליט"א, נראה לפחות רמזים כיצד בכל זאת פועלת עבודת הקורבנות להשראת השכינה בתוכנו.
הקורבן הראשון
פעמים רבות אמרנו, שכדי להבין דבר מסוים צריך לראות היכן הוא מופיע ראשונה בתורה, מה השורש שלו. הפרשה פותחת במילים, "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". המילה אדם באה להזכיר שהראשון שהקריב קורבנות היה אדם הראשון אחרי שחטא בעץ הדעת. כתוב במדרש, שור שהקריב אדם הראשון היה לו קרן אחת במצחו. מה אנחנו יודעים על האדם הראשון?
הקב"ה שם אותו בגן עדן, "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב' ט"ז). 'מות תמות' - חז"ל אמרו 'מות' בעולם הזה, 'תמות' בעולם הבא. אומר הרב שיינברגר שליט"א, כאשר האדם הראשון חי בגן עדן, הוא חי בשני עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא ביחד. מה פירוש הדבר?
האדם כולל את כל המציאות
כתוב ב"פירוש הסולם" לספר הזוהר הקדוש, ששת ימי בראשית הם ימי ברור, ימי הבדלה, הבדלה ברקיע, הבדלה בין מים למים, בין אור וחשך, בין המאור הגדול למאור הקטן. כל יום היה הבדלה בין טוב לרע. אבל אם ממשיכים בדרך זו בלבד, פירושו של דבר, שרק החלק של האור רצוי בבריאה, והחלק השני מיותר. שואל הרב שיינברגר שליט"א, איך אפשר להחליט שחמישים אחוז ממה שהקב"ה ברא זה לחינם?
לכן ברא ביום השישי את האדם שהוא מרכז הבריאה. בעבודת האדם יש שלמות מפני שהאדם כולל בתוכו את הכל - טוב ורע, עליונים ותחתונים, אור וחושך, גן עדן וגהנום, ארץ ישראל וחוץ לארץ - כל מה שיש בעולם כולו מצוי בגוף האדם. יש משכן לכל דבר באדם, הכבד כנגד הגיהינום, הלב כנגד ארון הברית, הראש כנגד עולם האצילות, החזה כנגד עולם הבריאה, מהחזה ולמטה, זה יצירה ועשייה וכן הלאה, כל איבר כנגד משהו שיש בכלל המציאות. כל המציאות כלולה באדם אחד. זה שנאמר "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א' כ"ז) - הכוונה שאפשר לראות את האלוקים באדם.
אומר הרב שיינברגר שליט"א, 'בצלם אלוקים' - אין דבר באדם שאפשר להגיד שהוא מיותר. אפילו הדבר שנקרא גהנום, אי אפשר לעקור אותו. אדם יגיד שהוא לא רוצה איבר כנגד הגהנום, אז לא יהיה לו כבד. הוא לא רוצה מקום עם פסולת, סטרא אחרא, ח"ו יעקור את האיברים שיש בהם פסולת, ויבחר את האיברים הנקיים והיפים. ככה אי אפשר לחיות אפילו יום אחד.
המציאות הפיזיולוגית של האדם מורה לנו שהכל חשוב ולכל דבר יש את התפקיד שלו. התפקידים מתחלקים בזמנים מסוימים ובמקומות מסוימים. כל דבר שהוא שלילי, הוא שלילי בגלל שהוא לא נמצא במקום הנכון או בזמן הנכון. אבל אם כן יהיה, אז זה יהיה תיקון גדול.
שותפות בעבודה
האדם חייב לעבוד ולהגיע לכך שכל החלקים שלו יעבדו את השם, יהיו שותפים. בדורנו מדברים כל הזמן על הידברות בין בני האדם. אין הידברות טובה יותר מאשר בגוף האדם. ישנם איברים שמצד האופי שלהם הם ממש שונאים זה את זה. למשל, הלב מחמם את הגוף והראות מצננות אותו. מוסיף הרב שיינברגר שליט"א, אין משל יותר יפה על אהבה והרמוניה מאשר גוף האדם. אין משל יותר מושלם של שלטון עצמי כמו גוף האדם, משמעת עצמית מופלאה, כשבמצב אידיאלי, הכל פועל בהרמוניה אחת. מזה אפשר להסיק שאם רוצים להקים חברה ורוצים שתהיה משמעת, אי אפשר להשליט סדר ע"י רודנות, רק ע"י אהבה גדולה בלתי מוגבלת.
הקב"ה נתן לאדם תורה, כח, שבדרך התורה הוא יכול להפוך להיות כולו טוב, גם החלק שנקרא רע, גם הוא נהפך לאור. לכן הקב"ה ברא את האדם בסוף מעשה הבריאה, לאחר כל ההבדלות, כדי שיביא את הבריאה לאחדות ושלמות.
אמרנו שהאדם הראשון חי בשני עולמות, בבת אחת. הגוף שלו היה יכול להתחבר עם הנשמה בצורה מוחלטת. למרות שהקב"ה מפליא לעשות ומחבר את הנשמה עם הגוף, אין חיבור מושלם. החיבור המושלם הוא כששניהם על גל אחד, שניהם רוצים לעשות את רצון הבורא. להגיע לזה, זאת העבודה שלנו.
עבודה ביגיעה
עץ הדעת טוב ורע, זה עץ המבלבל שמראה שכביכול יש רע בעולם. אם האדם הראשון לא היה אוכל ממנו היה ממשיך לראות עולם שכולו טוב. אומר הרב שיינברגר שליט"א, למרות שעץ הדעת עשה נזק גדול לאדם שנפל למציאות מבולבלת של טוב ורע, מבחינת התכלית, הוא עשה טובה גדולה לאדם. מפני שכל מה שיש לאדם צריך להיות עלי ידי עבודה ביגיעה. חלק שבא בלי יגיעה זה לא שייך לאדם. לפני חטא עץ הדעת, לא היתה היגיעה הזאת, היתה לאדם עבודה, אבל בלי יגיעה. הכל היה מתנה מהשמיים.
שני כוחות בעבודה
הרב שיינברגר שליט"א אומר, יש שני כוחות שפועלים במציאות שלנו, "כח התנגדות" ו"כח משיכה", וכדאי להשתחרר רגע מהתפיסות הקודמות שיש לנו לגבי מושגים אלה, על מנת להבין את דברי הרב. המציאות הגשמית היא שהעולם מאוזן - הכוח הדוחף והכח המושך שווים, אחרת האדם לא היה יכול להתהלך בעולם הזה, לחיות על פני הארץ. אבל, אצל האדם זה לא מאוזן. הבחינה הרוחנית של התנגדות ומשיכה לא מאוזנת, והדברים אמורים על משיכה אל הרוחניות והתנגדות לרוחניות.
על זה אומר הזוהר הקדוש שאסור לשמוע לבעל דין אחד שלא בנוכחות היריב שלו. במה מדובר? האדם עד גיל שלוש עשרה שומע כל הזמן רק צד אחד, מכיר רק את היצר הרע, כח ההתנגדות. כשמגיע לגיל שלוש עשרה בא היצר טוב, כח המשיכה, והוא מתחיל לשטוח את הטענות שלו לפני האדם - זה לא ממש נקלט. כבר שלוש עשרה שנה הוא שומע את העד הראשון. לכן, כח הדחייה הרבה יותר חזק מכח המשיכה. לכן אין איזון באדם ולכן הוא לא חי חיים נצחיים כי חוסר האיזון שוחק אותו.
עץ הדעת טוב ורע יצר בלבול וחוסר בהירות, גם ברוחניות וגם בגשמיות. זה מה שאמרו חז"ל, אחרי החטא האדם הראשון איבד את העולם הזה ואת העולם הבא. זאת אולי הסיבה לתחושת התלישות שיש לנו לפעמים, לא שייכים לעולם הזה ולא מחוברים לעולם הבא. נשחקים בין כח התנגדות לכח משיכה.
התיקון
איך מתקנים? צריך לחזור לשורש, צריך לחזור לגוף שלפני החטא. זה הכח של הקורבן. הקורבן והכפרה שבקורבן זה לחזור לשורשים. צריך לתקן את השורשים. זהו הקורבן שאדם ראשון הבין שצריך להקריב. איך הוא ידע מה צריך לעשות? אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, למרות הטשטוש של החטא, היתה בו השראה של הקב"ה ולכן ידע. ברגע שרצה לעשות תשובה, הוא הבין שהוא צריך להביא קורבן. הקורבן הוא שצריך לאחד את הכל. זה הרמז שאמרו חז"ל שהקורבן של אדם ראשון היה שור של קרן אחת.
יש שני כיוונים לעבודת השם, עליית מ"ן (מים נוקביים) וירידת מ"ד (מים דוכריים). לעשות נחת רוח לבורא זה מה שנקרא עליית מ"ן. בעשיית נחת רוח אנחנו עושים כלים מחודשים לשפע. מתקנים את הכלים שנפגמו ע"י החטא. אז יכולים לרדת מים דוכריים, שפע אלוקי שמושפע מלמעלה וממלא את הכלים. פעולה זו נקראת ייחודים. רואים את זה בעבודת הקורבן, הקורבן עולה ואז יורד שפע לעולם.
האדם הראשון היה הראשון שהבין שהוא פגם בכלים וקלקל את התהליך של עליית מ"ן וירידת מ"ד, את הקשר בין העולמות, ושהוא חייב לשוב ולחבר את שני העולמות זה אל זה, עולם הזה ועולם הבא.
זה עבודת הקורבן, שלא יהיה הבדל בין העולמות. האדם הראשון נכנס הרי לגן עדן כדי לחיות בשני העולמות והוא עשה חתך שהוא לא יכול להתחבר לעולמות העליונים ויש לו התנגדות ושני העולמות מתנגשים זה בזה. צריך לחבר את הכל ביחד. עבודת הקורבן היא שמחברת הכל ביחד ומחזירה את הדברים לשורש.
דברי סיום
עכשיו לאחר שתפסנו מעט את עניין הקורבן, בכל זאת נשארת השאלה, כיצד אנחנו, שאין לנו בית מקדש, יכולים לפעול משהו בתהליך התיקון שהיה נעשה ע"י הקורבנות? איך זה קשור אלינו בכל זאת?
ראשית, יש לנו את התפילה. בכל יום בתפילה אנו חוזרים ואומרים פרשיות המתארות את עבודת הקורבנות, ואנו מוסיפים בכוונות שיחשב לנו כאילו הקרבנו את הקורבנות ממש. זאת שאומר הנביא הושע, "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד ג'). הכוח של עם ישראל בפיו. יש לנו אפשרות לתקן דרך התפילה לבורא עולם.
שנית, כבר אמרנו שאחד הדברים החשובים בהקרבת הקורבנות היתה שאדם יתוודה ויודה על מעשיו, ויכיר בגדולת הבורא שממשיך להיטיב לו למרות מעשיו ומאפשר לו לתקן את הכלים שנפגמו, ולשוב בתשובה שלמה. על זה אומר דוד המלך, "אֲהַלְלָה שֵׁם-אֱלֹקִים בְּשִׁיר; וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. וְתִיטַב לַה', מִשּׁוֹר פָּר; מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים ס"ט). בכל יום ניתנת לנו מחדש האפשרות להתבונן במעשינו ולשוב ולתקן, בשיר, בהלל, בתודה, בקורבן אמיתי שהוא ליבו של האדם.
אדם צריך להגיע למצב של ביטול וענוה גמורה. הפרשה פותחת בקריאה של הקב"ה למשה, 'ויקרא'. האות א' של 'ויקרא' מופיעה בתורה כאות קטנה. המדרש אומר שמשה רבנו רצה לכתוב 'ויקר', כפי שכתוב 'ויקר' השם לבלעם, הלשון שבה התגלה הקב"ה לנביאי אומות העולם. בענוותנותו, לא רצה משה לכתוב 'ויקרא', שזה לשון קריאה, שקורא חבר אל חברו. בכל זאת, כיוון שהשם ציווה עליו לכתוב כך, כתב, אבל עם א' זעירה. טוב, יש עניינים עמוקים מאוד בכל זה, אבל לענייננו, אנו לומדים שכל עניין הקורבנות, כל ספר ויקרא, פותח בענווה הגדולה של משה. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב ג').
המפתח שלנו לתיקון הוא השאיפה לאותה מידה נשגבת, מידת הענווה. זהו הקורבן שלנו, שנקריב את כל הישות המנופחת שלנו, לעבודת ואהבת השם, לחיבור השלם בינינו לבין האור.
הפרשה מוקדשת לרפואת גבריאל יהונתן בן איבון, ניר בן צילה, דנה בת רותי, איילין שילה בת מרגרט בתוך שאר חולי עמו ישראל
השיעור מוקדש לעילוי נשמת גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה