בריאה חדשה

פתיחה
הפרשה פותחת, "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". לאחר שנאספו כל התרומות למשכן והוכנו כל הכלים והמרכיבים של המשכן, התורה מונה את כל הדברים שנאספו ונעשו. כפי שאומר רש"י "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" - "בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו". המילה 'פקודי' באה כמובן להורות שהכל נעשה בפקודתו של משה כדבר השם, אבל יש בה יותר מזה. 'פקודי' זה מלשון מפקד, לשון ספירה ומנין. רגע לפני הקמת המשכן המתוארת בסוף הפרשה, התורה עוצרת כדי לערוך מפקד של כל התרומות והחלקים של המשכן, כמו לאסוף את כל הפרטים על מנת לחבר את התמונה השלמה. למדנו בפרשות הקודמות שהמשכן מרמז על כל אדם ואדם, וגם מדבר על החיבור של כלל ישראל על כל פרטיו. כאן אנו רואים את החשיבות של עריכת בדק בית - מה אספנו, מה יש לנו, כמה יש לנו, מי הביא מה, מי עשה מה, והכל על מנת שאפשר יהיה סוף, סוף לקבל את התמונה השלמה. כך זה בעבודת המשכן וכך זה בפנימיות שלנו. אולי דוקא השבוע זהו זמן טוב, רגע לפני ההארה הגדולה של פורים, שכל אחד יעשה לעצמו כזה מפקד ויבדוק מה יש לו, מה השיג כבר ואיזה חלקים עוד חסרים לו על מנת להקים את המשכן הפרטי שלו.

מידה כנגד מידה
המילה 'אלה' שפותחת את הפרשה היא הזרע והראש של כל הפרשה. אמרו חז"ל, איפה שכתוב בתורה 'אלה', המילה 'אלה' באה לפסול את הראשונים, את מה שקדם לה. אז את מה בא לפסול ה'אלה' של פרשת פקודי? הלא מה שקודם זה פרשת 'ויקהל' המדברת על המשכן. אלא שה'אלה' הזה בא לפסול את מעשה העגל, להראות שבאמת הקב"ה מחל לישראל על הנפילה הגדולה, והעדות הגדולה ביותר, היא הקמת 'משכן העדות' והשראת השכינה בתוכו, הכתובים בפרשה. ידוע לנו שהתיקון של כל דבר הוא בדרך של מידה כנגד מידה. כמו שמשה רבנו בבואו לגאול את עם ישראל, התלונן בפני הקב"ה, "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה" (שמות ה' כ"ג), וכששר את 'שירת הים' לאחר חציית ים סוף כתוב, "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה" (שמות ט"ו א'), 'אז' כנגד 'אז', 'אז' של תלונה על הקב"ה ו'אז' של תשבחות לקב"ה, כך בני ישראל שהלכו אחרי הערב רב במעשה העגל ואמרו על עגל הזהב, "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ב ד'), נאמר להם על עבודת המשכן שעשו, "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", 'אלה' של עבודת השם במשכן כנגד 'אלה' של עבודה זרה. כשעוסקים בתיקון של משהו בחיינו, צריך לזכור את הדיוק הזה, מידה כנגד מידה.

הקמת המשכן
כתוב, "וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה, אֶת-הָאֹהֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו". כאשר סיימו בצלאל ואהליאב וכל שהיו עסוקים במלאכת המשכן, להכין את כל חלקי המשכן וכליו, הביאו את הכל אל משה רבנו. אומרים המדרשים (תנחומא) כי בשעה שראו בני ישראל שנגמרה עבודת המשכן, היו להוטים לראות את הדבר בשלמותו ולראות כיצד תשרה השכינה עליו. מיד הלכו אצל האומנים וביקשו מהם שיקימו את המשכן. האומנים ניסו ונכשלו. הלכו ישראל אצל בצלאל ואהליאב לראות אולי הם יצליחו להעמיד את המשכן. גם הם ניסו והמשכן היה נופל בכל פעם. הלכו כולם למשה ושאלו מדוע המשכן אינו עומד, אולי טעו במלאכה. משה הצטער על כך. אולם, אומר המדרש, מיד אמר לו הקב"ה: דע שאני עשיתי כך, מהסיבה שאתה הצטערת קודם שלא הבאת שום תרומה לבניין המשכן, לכן עשיתי שאף אדם לא יוכל להעמידו חוץ ממך, שהכל תלוי בך.
מובן שהמשכן לא הוקם בדרך הטבע, כי איך יוכל משה רבנו לבדו להקים בעצמו את כל המבנה הזה, עם כל עמודיו ויריעותיו, מה שלא הצליחו לעשות כולם יחד לפניו. לכן הוסיף הקב"ה ואמר, דע שאסייע בידך והמשכן יקום מעצמו. אתה תצטרך רק להתחיל בהקמתו, ובתורה יהיה כתוב שאתה הקמת אותו, "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן". כתוב בזוהר הקדוש (פרשת בשלח), שבשעה שהניח משה ידו עליו, עמד מעצמו. פלא פלאים. על זה כתוב בתהילים, בשיר המעלות לשלמה, "אִם-ה', לֹא-יִבְנֶה בַיִת-- שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהילים קכ"ז א'). השם הוא שהקים את המשכן ביד משה. אנחנו עושים את ההשתדלות, אבל מי שמקים אותנו מעפר ובונה לנו את המשכן זה בורא עולם בחסדו האינסופי.

יום הקמת המשכן
כתוב, "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן", ואומרת הגמרא (מסכת מגילה), "אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ". באחד לחודש ניסן, כמעט שנה לאחר צאת בני ישראל ממצרים, הוקם המשכן. קדמו לו שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר. בכל יום משבעת הימים האלה היה משה מקים את המשכן, משמש בקודש לבדו ומפרק את המשכן. עד לראש חודש ניסן, היום השמיני, בו הקים את המשכן לצמיתות. ידוע בקבלה שהיום השמיני מיצג את העולם שמעל הטבע, את ספירת הבינה, החיבור לעולמות עליונים. ביום השמיני נתגלה מלוא כוחו של המשכן ונתחברו שמים וארץ, עליונים ותחתונים וזהו מקור השמחה הגדולה שהיתה באותו יום קדוש. עד היום, ימים ראשונים אלו של חודש ניסן הם ימי שמחה וקדושה יתרה לישראל. השמחה נמצאת רק במקום החיבור.

השלמת מעשה הבריאה
בציווי שקדם להקמת המשכן נאמר למשה, "בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד". אמרו המפרשים, נראה שהמילה 'ביום' מיותרת, היה אפשר לכתוב כמו שכתוב בהמשך, "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". כמו כן כתוב, "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ", לא כתוב, 'מלאכה', אלא 'המלאכה', וב"פסיקתא רבתי" כתוב, 'המלאכה' - מלאכת שמים וארץ. גם כתוב על בצלצאל שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. איך הכל מתקשר?
תכלית הבריאה שהקב"ה רצה לעשות לו דירה בתחתונים, שיתקיים אותו חיבור הנזכר לעיל. ראשית הבריאה היתה בדיבור, העולם נברא בעשרה מאמרות שיצאו מהבורא. כמו שכתוב, "בִּדְבַר ה', שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהילים ל"ג ו'), ובפרשה זו אנו רואים שגם הקמת המשכן, שהיא קיום התכלית, נעשתה בדיבור. הרמז לכך הוא שכתוב י"ח פעמים בפרשה, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה". להורות שהכל נעשה על פי דיבור השם. מכיוון שכל הענין הוא בדיבור גם צריך היה בצלאל לדעת את סוד האותיות על מנת ליצור את המשכן וכליו.
אגב יש כאן עוד רמז לעבודה שלנו, שיש בעמוד השדרה של האדם י"ח חוליות והי"ח ציוויים בפרשה הוא כנגדן, שנבין שעיקר בניית המשכן והשראת השכינה הם באדם עצמו, ועוד נרחיב על כך בהמשך.
בכל אופן, מכל הנאמר אנו מבינים שענין הקמת המשכן הוא אכן סיום מלאכת שמים וארץ ולכן גם כתוב"בְּיוֹם", שאמרו חז"ל, שאותו אחד בניסן היה יום ראשון, אחד בשבת. רמז ועדות לכך שבאותו יום בשבוע בו התחילה בריאת שמים וארץ בו גם נשלמה הבריאה.

פרוק והקמה
אמרנו שבשבעת ימי המילואים היה משה רבנו מרכיב ומפרק את המשכן בכל יום. כתוב במדרש, "אמר ר' חייא בר יוסף, כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום"(תנחומא). הענין של ההקמה והפרוק כבר בואר קצת לעיל, אבל איזה רמז אפשר למצוא כאן לעבודה של כל אחד מאתנו?
אומר ה'נתיבות שלום', שענין הקמת המשכן כל כך הרבה פעמים באה להורות שתכלית העבודה של היהודי היא, "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח'), שיהודי יכשיר את גופו למקום השראת השכינה. הוא אומר, "מלמדת התורה הקדושה הדרך ליהודי, שגם אם עמל והתייגע לבנות את משכנו, ולאחר מכן נכשל ונפל לגמרי וכל בניינו התפרק, אל יתייאש, אלא יתנער מיד וישוב ויבנהו" (נ"ש פקודי).
בנוסף, מה שאמר ר' חייא במדרש על הקמה פעמיים ביום מרמז שהעבודה שלנו היא בשתי עיתים, בבוקר ובערב, בעת שמאיר לנו ובעת שחשוך לנו. תמיד צריך לנצל כל הזדמנות לבדוק, למשמש ולפשפש, אם בנינו את המשכן שלנו היטב וללא פגימות, ובכל פעם לשנס מותניים ולשוב ולבנות מחדש ביתר עמקות וביתר שלמות.

שמירה עליונה
הפרשה חותמת את מעשה המשכן, "כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם". בפסוק זה נרמז לנו עוד על דרך העבודה של היהודי. הזכרנו כבר שתכלית הבריאה שרצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים, ונאמר לבני ישראל, "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"(שמות כ"ה ח'). שכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מהם. מה שאומר, שעל ידי זה שכל אחד מאתנו מקדש את עצמו, הוא נהיה משכן לאור וכמו שעל המשכן היתה שמירה עליונה של ענן ביום ואש בלילה, כך יש שמירה על כל יהודי שמקדש את עצמו. ראייה ש'משכן' בגימטרייה 'קדוש'. ככל שהיהודי יותר מגיע לדרגת קדוש כך הוא נהיה משכן ראוי יותר.
נאמר, "בְּכָל-מַסְעֵיהֶם", כמו שלומדים בפרשת 'מסעי', בני ישראל עברו סה"כ מ"ב מסעות במדבר והשמירה העליונה היתה תמיד עימם. במסעות אלו נתגדלו עם ישראל וידוע בשם הבעל שם טוב זיע"א שכל יהודי עובר בחייו את בחינת המ"ב מסעות הללו. מעת צאתו מארץ מצרים, מהמקום הצר, מרחם אימו, עד בואו חזרה אל הארץ מובטחת, הארץ העליונה, העולם הבא, שורש ומקום נשמתו.
במסעות אלה, במיוחד בארבעים שנה האמצעיים של חייו, שהם עיקר חייו, עובר כל אחד הרבה ניסיונות ומקרים שונים. ממש כמו שעברו בני ישראל "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים ח' ט"ו). בכל המקומות הקשים וההתמודדויות השונות עם היצר הרע יש עזרה ליהודי משמים וזה מה שרמוז כאן בפסוק, יומם ולילה. אלה הן שתי בחינות של מצבים שאנו מתמודדים איתם.
אומר ה'נתיבות שלום', 'יומם' אלו הזמנים שאין היצר הרע מתגבר במיוחד, אלא הוא בבחינת ענן, כמסך המפריד אותנו מהאור וגורם לנו להרגיש רחוקים, אז השמירה היא גם כן בבחינת ענן. באותם רגעים היהודי צריך גם כן לזכור שדוקא בתוך הענן נמצא הקב"ה, דוקא בתוך ההסתרה נמצא האור. כמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק, "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א י"ח), בתוך ההסתר אנכי מסתתר. השמירה היא שיהודי שמקדש את עצמו נותנים לו להרגיש את זה, להרגיש שגם בתוך הענן השם נמצא עימו.
בחינה שניה היא בחינת לילה, כשמגיעה העת של התגברות החומריות ביותר על האדם, שיצר הרע בוער בו כאש. אז גם השמירה עליו היא כמו אש, אש של קדושה. בהתאם לרמת ההתקדשות שלו, מעוררים בו אש של קדושה שיכולה לשרוף ולבער את אש התאוות והגשמיות של היצר המתגבר. מוסיף ה'נתיבות שלום', ש"ללא השמירה העליונה בלתי אפשרי לעבור זאת, ורק יהודי שמקדש את עצמו בבחינת משכן, יש עליו שמירה עליונה בכל הגלגולים של מ"ב מסעותיו" (נ"ש פקודי).

סיום ספר שמות
פרשת פקודי מסיימת את ספר שמות במילים המרגשות, "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם".
זהו אולי רגע טוב להתבונן במסע שעברנו בספר שמות. התחלנו ב"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'). משפחתו של יעקב אבינו, שבעים נפש,  יורדים למצרים. שעבוד מצרים. ממשפחה קטנה הופכים לאומה גדולה, אבל אומה של עבדים. בתוך המציאות הקשה הזאת נולד משה, הגואל של עם ישראל. משה מקבל עליו את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. עשר המכות שמקבל פרעה. יציאת מצרים באותות ובמופתים גדולים. חציית ים סוף. מן יורד מן השמיים, באר שמלווה אותם בדרך. מלחמת עמלק. הכנה והתקדשות לקראת המעמד הגדול של קבלת התורה. מתן תורה - עם ישראל נהיה לישות אחת ומקבל את התורה 'כאיש אחד בלב אחד'. מיד לאחר מכן, חטא העגל ושבירת הלוחות. כפרה על החטא במחצית השקל וקבלת הלוחות השניים. ולבסוף, בניית והקמת המשכן.
מסע מרתק ומדהים של נשמות ישראל, מהמקום הכי נמוך ומצומצם של שעבוד, למקום הרם והנשגב בו משכין בורא עולם את שכינתו בתוך עם ישראל. אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהמבט החטוף הזה, שהחיים שלנו זה תהליך שדורש הרבה סבלנות ואמונה בטוב המוחלט.

בריאה חדשה
אומר הרב שליט"א, כל דבר בבריאה הוא דבר חדש. היום הזה הוא חדש. ממחשבת הבריאה עוד לא היה היום הזה - חידוש בעולמות. יש אמנם סדר השתלשלות של דברים, אבל היום הוא לא תוצאה של אתמול. הקב"ה ברא את היום הראשון, את השני, השלישי, וכן הלאה עד היום הזה. כל יום נברא באותו הסדר שברא את היום הראשון. כמו הדבר הראשון שבבריאה, ככה כל הדברים שיש בבריאה.
מה שכתוב בדברי האריז"ל, בעץ חיים, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות... כאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינויו... צמצם את עצמו ואח"כ המשיך קו של אור בתוך החלל הפנוי..." (עץ חיים פ"א).
ככה מתחיל כל דבר על אותו סדר. למה אנחנו מזכירים את זה כאן? מפני שכשעלה ברצונו לבנות המשכן זה היה גם כן לפי הסדר הזה של האור שממלא את כל המציאות וצימצום וכו'. האור שהיה ממלא כל המציאות זה היה מתן תורה. הצמצום, לצערנו, זה היה העגל. המשכן זה הקו שהולך ונכנס בין שני בדי הארון, משם בא אור אינסוף ומגיע אל הנבראים. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה כ"ב).   
מוסיף הרב שליט"א, בכל יום, בכל דבר, יש ממש בריאה חדשה ומתחיל האור ישר להשפיע לכל אחד, מה שהוא צריך, לפי כוחו. דברנו על התהליך שעברו עם ישראל בספר שמות. למעשה זהו תהליך שכל אחד מאתנו עובר בחיים, תהליך שדורש אמונה. האמונה בהתחדשות הבריאה, אמונה שהיא מקור כח לעבור רגעים של צמצום, חושך וקשיים, היא מקור כח לשמחה והודיה בכל עת. כאשר מבינים את התהליך של התפשטות האור ניתן לראות שאחרי כל צמצום מגיע קו של אור שמחייה ומאיר.

השעור מוקדש לרפואת ענת בת מרטה I יריב בן רינה I נורית בת לאה בתוך כל חולי עמו ישראל

השעור מוקדש לעילוי נשמת גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה