ממשלת ישראל, אשר קיבלה החלטה אסטרטגית לעידוד פרויקטים בתחום הבנייה במסגרת תכניות פינוי בינוי, הובילה לחקיקתו של חוק פינוי בינוי-פיצויים בשנת 2006. חוק זה נועד בראש ובראשונה להסדיר את נושא הפיצוי לו זכאים דיירי המבנה הישן העומד במקום, ובמקביל הוא נחקק לצרכי התמודדות עם התנגדותם של מספר דיירים המסרבים לקבל את תנאי ההסכם המתגבש ואופי הפיצוי.
פינוי ובינוי- הראייה האסטרטגית
פינוי בינוי היא למעשה תכנית מתאר ארצית (תמ"א 35), אשר הוכרזה כמדיניות בנייה רשמית של משרד השיכון בשנת 1998. מדיניות זו מהווה את אחת התכניות האסטרטגיות ביותר של מדינת ישראל בכל הקשור לייעוד קרקעות קיימות לצרכי מגורים עתידיים. בהתאם לחוק תכנון ובנייה משנת 1965, נקבע כי ההכרזה על מתחם מגורים מסוים כמתחם פינוי בינוי תהיה בסמכותה הבלעדית של משרד השיכון הפועל מטעם ממשלות ישראל השונות.
עם הכרזת משרד השיכון על תכנית פינוי בינוי כמדיניות רשמית של המשרד, נעשו לא מעט ניסיונות ליישום הליכי פינוי ובינוי בכל רחבי הארץ, אך אי הסכמתם של מספר דיירים במבני מגורים מסוימים (אשר נכללו בתכנית) הכשילו את יציאתה לפועל של התכנית. חוק פינוי בינוי-פיצויים, נועד בין היתר למנוע הישנות של מקרים אלו, והוא מגדיר באופן מסודר את זכויות הבנייה ליזמי הפרויקט, היקף הפיצויים לבעלי הנכסים במבנים הקיימים וכמו כן את התחייבויות היזם כלפי בעלי הנכס.
בין יתר ההתחייבויות מצידו של יזם הפרויקט תמצאו: התחייבות לאספקת דירה חדשה לבעלי הדירות המפונים במסגרת הליך יישום התכנית, התחייבות למתן שכר דירה לבעלי הנכס המפונים לאורך כל תקופת הבנייה של הפרויקט החדש, התחייבות לתשלומי הארנונה בגין שטח הדירה הישנה לאורך כל תקופת הבנייה ועוד.
בחודשים האחרונים אנו עדים ליותר ויותר מתחמי מגורים ישנים המצטרפים לתכניות בינוי פינוי בשטחן, וזאת במסגרת החלת חוק פינוי בינוי- פיצויים.