בס"ד.
פרשת "ויגש" - מילים סמויות
עליכם לאתר, בקטע שלפניכם, 14 מילים סמויות המוזכרות בפרשה.
(ניתן למצוא את המילים הסמויות בתוך מילה או בצרוף סוף והתחלה של מלים סמוכות)
תרמילון "מילים סמויות":
חמש, רעב, מקנה, לחם, גשן, באר-שבע, שמלות, עגלות, בנימין, מצרים, פרעה, יוסף, יהודה, יעקב.
על בכורה ובחירה אפשר לראות שתחרות בין אחים, הכרעה ביניהם והעדפת אחד על פני אחרים,
הן מוטיב העובר כחוט השני בכל ספר בראשית (ימימה חורב)
"ויבז את הבכורה" - על בכורה ובחירה בספר בראשית
התמונה הפותחת את פרשת "ויגש" מלאה הוד ושגב. מול המשנה האכזר והעיקש למלך מצרים, שאנו יודעים שהוא יוסף האחר האבוד המתנכר לאחיו, קם יהודה, הרביעי בבני יעקב, וקורא תיגר על שלטון הרוע והאטימות. הוא יודע שבמעשה זה הוא מסכן את עצמו ואת אחיו, אך האחריות שקיבל על בנימין אחיו הצעיר בפני אביהם ורגש המחויבות הנגזר ממנה, מכריעים את הכף. בעמידה אמיצה זו מול יוסף המשנה למלך, מתנשא יהודה מעל כל אחיו ומסתמן כבן הראוי לשאת בתואר מנהיג המשפחה מכאן ולהבא.
מערכת יחסים מורכבת אפיינה את משפחתו של יעקב. שנים עשר בנים לאב אחד ולארבע אמהות, מהן שתי שפחות ושתי גבירות, ששני בכוריהן טוענים לכתר ההנהגה. אלא ששני הבכורים כל אחד בדרכו, הוכיחו את חוסר התאמתם לתפקיד. ראובן הראה זאת במעשה בלהה, בחוסר יכולתו למנוע את פגיעת האחים ביוסף ובחוסר הצלחתו לשכנע את יעקב להפקיד בידיו את בנימין. ואילו יוסף מצדו לא הצליח להעמיד חלופה ראויה לראובן. הוא אמנם עבר כברת דרך מרשימה מן הימים שבהם עשה מעשי נערות, תיקן שערותיו והוציא דיברת אחיו רעה. הוא הפך למשנה למלך הדואג לבני משפחתו כמו לכל ממלכת מצרים, והעמיד זרע שממנו עתידה לצאת שושלת המלוכה הראשונה בישראל. אך דומה שעדיין חסרו לו התכונות הראויות למנהיג של ממש, ובראשן חוסר יכולתו להידבר עם אחיו. חוסר יכולת זה בא לידי ביטוי בהלשנה על אחיו לאביו, בהסתתרות מאחורי סיפורי חלומות, בהתנכרות לאחיו - שאמנם לימדה אותם שיעור חשוב בהלכות תשובה, אך הסבה כאב רב גם להם גם לאביו - ובחשדות ואי אמון שעורר באחיו, עד שנדחקו אחרי מות אביהם לשים בפיו דברים שלא אמר, ובלבד שיוסף לא יפגע בהם.
ויהודה משמיע קבל עם ועדה את דבריו. ויוסף עונה מיהו דהר לתוך דברי?ואז שואל אחד האחים האם לאחד מאחיו סף פתיל קצר ותהיה מריבה? ומי לא פרע החוב מכירת יוסף אולי ינקם בו?
לעומת שני אלה, התבלט יהודה לאורך כל הדרך, הן במעשה תמר הן בסיפור מכירת יוסף, כמי שאינו נרתע מלקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם את המחיר, וכמי שניחן בכישורי מנהיגות וביכולת שכנוע. כך דחק יהודה את אחיו הבכורים והפך לבכיר האחים. אמר יהודה ליוסף ה' נתן לי את בני מין חזק הם. ומי שלקח עגל ותגר עליו וגרם לביזיון לאבא לא ינצל. וגם שם שם לו תרגיל של נעלב, הקב"ה לא יעזור לו. עונה לו יסף תבוא, דבריך תבאר, שבערב ב7 ויחד נדבר על ארוחה טובה. יהודה אומר אני ואחיך ניגש נא אליך להמשך ההדברות.
למעשה אפשר לראות שתחרות בין אחים, הכרעה ביניהם והעדפת אחד על פני אחרים, הן מוטיב העובר כחוט השני בכל ספר בראשית. כך בין קין שמנחתו נדחית ובין הבל שמנחתו מתקבלת על ידי ה'. כך גם בין ישמעאל ליצחק, בין עשו ליעקב, בין בני יעקב, בין פרץ לזרח ובין אפרים למנשה. מתברר שהמאבק על הבכורה במשמע של יתרון וקדימות, לבש יותר מפעם אחת אופי של מאבק על הבכורה במשמע של ראשוניות. כך היה בלידתם של עשו ויעקב, כאשר יעקב אחז בעקב עשו וביקש להקדימו, כך היה כאשר יעקב שם קנה את הבכורה מאחיו בנזיד עדשים, וכך היה כאשר פרץ דחק את זרח שכבר החל לצאת לאוויר העולם, והתפרץ לצאת מרחם אמו כדי להקדים את אחיו. הבכורה נתפסה אפוא כערובה לבחירה. יש להוסיף שעשיו היה רע בהרבה מיעקב.
על כל פנים, מעניין לגלות שבספר בראשית בכיר האחים לעולם אינו האח הבכור: הבל, יצחק, יעקב, יהודה ואפרים - כולם דחקו את אחיהם הבכורים. גם לגבי שלישיות האחים שם חם ויפת וכן אברהם נחור והרן, מדגישים המפרשים כי סדר כתיבתם בתורה בהופעתם הראשונה הוא לפי חשיבותם ולא לפי סדר לידתם, ומכאן ששם ואברהם לא היו בכורים לאבותיהם (לגבי זרח ופרץ מעניין פירוש הרמב"ן לבראשית לח, כט, שם הוא רומז כי במובנים שונים היו שניהם בכורים.)
תופעה זו חוזרת לאורך הספר פעמים רבות כל כך, עד כי קשה לראות בה עניין מקרי ונראה שהתורה מבקשת ללמד אותנו דבר מה באמצעותה. השיעור הראשון שאפשר ללמוד ממנה הוא מוסרי: אדם מגיע להישגים בחייו בזכות מה שהוא, בזכות מידותיו ומעשיו ולא בזכות בכורתו וראשוניותו, ולפיכך גם הקטנים והצעירים יכולים לעלות לגדולה. האדם הוא הקובע את גורלו ואת יכולתו להצליח, צריך להלחם כדי להגיע להשגים. ולא השעה המקרית שבה נולד. יעקב בצעירותו לא הבין זאת, והשתדל לזכות בבכורה. לבסוף אף הצליח לקנות אותה מאחיו, ולפחות רשמית הפך לאח הבכור. אך יעקב היה הבן הנבחר וזכה בברכת יצחק מכוח אישיותו ולא מכוחה של הבכורה, ולפיכך מעשה הקניין הרשמי של הבכורה לא העלה ולא הוריד והיה חסר חשיבות. בזקנותו כבר הבין יעקב שלא הבכורה היא סיבת הבחירה, ובברכתו לאפרים ולמנשה העדיף את הצעיר על פני הבכור.
אלא שלפי דברים אלו לא היה אמור להיות כל הבדל בין הבנים במשפחה, והבחירה הייתה צריכה להתחלק שווה בין הבנים הבכורים ליתר אחיהם. ובכל זאת אנו רואים שהבכורים בספר בראשית נדחקים בעקביות ואינם נבחרים כלל. דומה אפוא שהתורה באה ללמדנו כאן שיעור נוסף, שיעור בענייני חינוך. מתברר שלא זו בלבד שהבכורה אינה ערובה לבחירה, אלא שהיא עלולה להיות אף בעוכריו של הבכור. דווקא משום שיש ציפייה שהבכור יתנשא מעל אחיו, הוא זוכה ליחס מועדף הפוגם בחינוכו ועלול להשחית את מידותיו, ולכן מפקיע ממנו את זכותו להיבחר. העדפת הבכור הופכת אפוא להיות בבחינת נבואה המכזיבה את עצמה.
על העדפת הבכור על פני הצעיר ועל השלכותיה אפשר ללמוד משמותיהם של קין והבל. קין נקרא כך על ידי אמו כי "קניתי איש את ה'", (בראשית ד, א) לשון קניין, יצירה ובריאה. שמו של הבל אינו זוכה אפילו להסבר, ובכך יש כדי לחדד את חוסר הערך שיוחס לו בלידתו. ואכן, קין גדל כמי שהכל הוא קניינו ורכושו. את המנחה לה' הוא מביא "מפרי האדמה" סתם (בראשית ד, ג), וכפי שמדגיש רש"י - מן הגרועים, ואין הוא מהסס ליטול גם את חיי אחיו. הבל, לעומת זאת, מתחנך להכיר בחוסר ערכו, וכך לומד להכיר גם בגדולתו של מי שלמעלה ממנו, והוא מביא לה' את מנחתו "מבכרות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד, ד).
פרשנות דומה אפשר לפרש גם את שמותיהם של ישמעאל ויצחק. בקוראו לבנו ישמעאל מבטא אברהם את הבנתו כי בלידת בן זה שמע ה' את תפילתו לזרע ואברהם נותן לבנו את השם הזה באופן בלתי תלוי בנבואת המלאך להגר "וקראת שמו ישמעאל כי-שמע ה' אל-עניך" (בראשית טז, יא). וכאשר ה' מבטיח לו בן נוסף משרה, הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח) וצוחק למשמע האפשרות כי לבן מאה שנה ייוולד בן. בשם יצחק יש אפוא ביטוי לחוסר האמון בקיומו של הילד הנוסף. ואכן, ישמעאל הגדל תחילה כמי שיש לו זכות של בלעדיות, ולאחר מכן כמי ששמורה לו זכות ראשונים, צומח להיות פרא אדם מצחק שידו בכל ויד כל בו, כאותה חיית מדבר חסרת גבולות ומעצורים. יצחק לעומתו מפנים את הנס שבלידתו ואת חוסר הוודאות שבקיומו, וגדל להיות צנוע, עניו ומקבל משמעת, עד כדי כך שהוא נכון להקריב את עצמו על המזבח שמקים אביו. וישמעאל ניצל בנס במדבר שחם שם היה מאוד.
ואם את ההבדל בין חינוכם של ישמעאל ויצחק אפשר לתלות בעובדה שנולדו לשתי אמהות שהעניקו להם חינוך שונה, הרי שעשו ויעקב נולדו לאם אחת והתחנכו שניהם על ברכי אותם הורים. גם כאן אפשר לראות את שמו של עשו כמבטא את היחס לבן העשוי, הגמור והשלם, ואילו יעקב נושא בשמו את עובדת היותו שני ומשני, הבן שנולד כשהוא אוחז בעקב אחיו. ואכן, גם עשו גדל להיות חסר מעצורים וחסר גבולות, אדם שאינו יודע לדחות סיפוקים ומוכן למכור את בכורתו בנזיד עדשים, בעוד שיעקב גדל להיות איש תם ויושב אוהלים.
גם יוסף, להבדיל, הבן הזוכה ליחס מועדף מאביו, גדל כנער מפונק וגנדרן המתקשה להשגיח בצורכיהם וברגשותיהם של אחיו, רק מסכת ארוכה של סבל וקשיים תסייע לו להשתחרר מתכונות אלו ולהיות ראוי למלוכה, לפחות חלקית.
ראינו שהעדפה לבן הבכור עשויה לטעת בו תכונות פגומות, השוללות ממנו את הזכות להיבחר. דווקא הבנים הצעירים, הזוכים ליחס מפלה ולעתים אף מזלזל, מפתחים בעצמם ענווה ויכולת לעמוד בקשיים ולהתגבר עליהם, ובכך הם נעשים ראויים לבחירה. כך למשל אצל גדעון שהעיד על עצמו "הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (שופטים ו, טו) וזכה לשפוט את העם. וכך אצל דוד הצעיר מאחיו, שקבל על כך ש"מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" (תהלים סט, ט), אך דווקא יחס זה חישל אותו להיות ראוי למלוכה על ישראל. אגב סיפורי בראשית מלמדת אותנו התורה שיעור חשוב בחינוך ילדינו ובעיצוב דמותם כאנשים ראויים ובעלי מידות.
בשולי דברים אלו מעניין להזכיר צמד אחד בספר בראשית שבו חלה הבחירה על שני האחים, ולא נגרע חלקו של איש. צמד זה הוא לאה ורחל, שאף על פי שנקלעו להיות צרות זו לזו בבית יעקב, לא דחקה אחת את רגלי רעותה. ייתכן שדווקא עובדת היותן נשים היא שהביאה לכך, שהרי ממילא לא ציפו מהן לגדולות, ונחסך מהן הצורך להיאבק זו בזו על הבכורה. כך לא ניטעו בהן מידות רעות כגאווה והחשבה עצמית מופרזת, וזכו הן וזכינו אנו ששתיהן יחד נבחרו לבנות את בית ישראל.
הכין: ד"ר אמיר שוורץ
אתר "החוויה היהודית" - www.h-y1.coi.co.il