תקנות התעבורה קובעות כי לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי בהיותו שיכור. נהיגה בשכרות, אסורה היות ואדם הנמצא בדמו אלכוהול יותר מן המותר בחוק, נוטל על עצמו סיכון של מעורבות בתאונה, אפשרות לגרימת חבלה לרכוש או לאדם ואף למוות.
החוק מתיר לשוטר לדרוש מנהג לבצע בדיקת שכרות בשני מצבים עיקריים.
המקרה הראשון הינו מקרה של תאונת דרכים בה היה הנהג מעורב, גם אם הנהג לא אשם בתאונה אלא היה מעורב בה במעורבות שולית בלבד.
המקרה השני הוא כשיש לשוטר חשש סביר כי הנהג שיכור. נושא החשש הסביר הינו בעייתי יותר. על מנת לוודא כי אכן מדובר בחשש סביר, על השוטר למלא טופס בשם בדיקת מאפיינים, בדיקה זו מכילה קריטריונים שונים המביאים לתשובה באם קיים חשש סביר או לא.
הדרכים לקבוע האם הנהג נמצא תחת השפעת אלכוהול ואת רמת ריכוז האלכוהול הן:
בדיקת מאפיינים
בדיקת המאפיינים אינה בדיקה מדעית ואף לא מוסדרת בחקיקה. בדיקה זו בנויה הן ממבחני שיחה בין השוטר לנבדק, הן ממבחני הביצוע והן מהתרשמות הופעתו החיצונית של הנהג על ידי השוטר.
בדרך כלל בדיקת המאפיינים תבוצע לאחר ממצא אלכוהול בבדיקת מכשיר הנשיפון (שנרחיב עליה בהמשך).
* השיחה הראשונית מורכבת מבירור מקום הגעת הנהג, כמות השתייה אותה שתה והאם משתמש בתרופות.
* לאחר מכן יעבור למבחני הביצוע. במהלך הבדיקה השוטר יבקש מהנהג לעמוד זקוף עם ראשו למעלה וידיים לצדדים, ללכת על קו הלוך ושוב ולקרב אצבעות שתי ידיו לאף בעיניים עצומות.
* לאחר מכן יציין השוטר אודות ריח האלכוהול מהנהג - האם קיים או לוא, הופעתו הכללית, התנהגותו והיכולת להבין הוראות ואופן הדיבור.
עורך הדין יכול וצריך לערער על ממצאי הבדיקה. לשם כך יש לבחון באופן מעמיק את דוח הבדיקה, את הממצאים עליהם מסתמכת התביעה, את נסיבות המקרה ועוד.
החשוב מכל: בתי המשפט קבעו לא פעם כי אומנם דרך המלך להוכחת העבירה של נהיגה בשכרות הינה על ידי הבאת ראיות מדעיות כמו בדיקת נשיפה או בדיקת דם, אך ניתן להרשיע בעבירה זו גם על סמך בדיקת המאפיינים בלבד.
על פי התנהגותו של הנהג ניתן להרשיע הן בעבירה של נהיגה בשכרות והן בעבירה הקלה יותר של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אולם, במידה ובית המשפט ימצא כי אין מקום להסתמך על בדיקת השכרות המדעית בשל כשלים ראייתיים או שבדיקה כזו כלל לא נערכה, ורק התנהגותו של הנהג מלמדת על שכרות – קרוב לוודאי כי הנאשם יורשע בעבירה הקלה יותר של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.
מכשיר הנשיפון
מדובר במכשיר אשר מורכב מפיית נשיפה ושקית, כך שהנו מכשיר חד פעמי לבדיקה של רמת אלכוהול בגוף. הנשיפון מתריע על נוכחות אלכוהול בגוף ונותן אינדיקציה האם רמת האלכוהול הנמצאת בגוף עוברת את הרמה המותרת על פי חוק.
שוטרי משטרת ישראל מצוידים במכשיר זה המהווה אינדיקציה ראשונית עבורם לממצאי אלכוהול בגוף.
בדרך כלל, אם נמצאה אינדיקציה לשכרות בנשיפון, אף אם בדיקת המאפיינים תקינה, יובא הנהג לבדיקה במכשיר הינשוף - מאחר ומכשיר הנשיפון אינו קביל מבחינה ראייתית.
בדיקת מכשיר הינשוף
הינשוף הינו המכשיר עימו בודקת המשטרה את הנהגים בחשד לנהיגה בשכרות. המכשיר בודק למעשה את כמות האלכוהול באוויר נשוף.
כאמור על פי החוק הכמות המותרת בליטר אויר נשוף לא תעלה על 240 מיקרוגרם, ואולם, משטרת ישראל אוכפת את העבירה של נהיגה בשכרות רק מ- 255 מיקרוגרם וזאת מאחר ולוקחים בחשבון סטייה מסוימת של המכשיר.
הינשוף, מודד את רמת האלכוהול באוויר הנשוף באמצעות שני חיישנים שונים: אינפרא רד (IR) ואלקטרו כימי (EC) לגיבוי.
בפלט המתקבל מהמכשיר מוצגת תוצאת חיישן האינפרא רד בלבד, ומכך לא ניתן לבחון האם בשעת ביצוע בדיקת הנשיפה היה קיים פער חריג בין שני החיישנים, שיש בו כדי לפסול את הבדיקה כולה.
עוד לציין, כי בכל פלט נשיפה תקין עם תוצאה, ישנן שתי נשיפות מוצלחות. ישנן מספר סיבות לפלט ללא תוצאה: עובר זמן רב בין שתי הנשיפות, נפח הנשיפה אינו מספיק, הנשיפה הינה אסורה - ובמידה וישנו פער העולה על 10% בין שתי הנשיפות, מכשיר הינשוף יורה לבצע בדיקה נוספת אך ורק לאחר 10 דקות מרגע יציאת הפלט.
בדיקת אלכוהול בדם
הבדיקה הכי פחות אהובה ואהודה על-ידי השוטרים. במידה ואין בידי השוטר מכשיר ינשוף, אם המדידה אינה תקינה או אם השוטר חושד בנהג בנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, מותר לשוטר לדרוש מהנהג לעבור בדיקת דם.
בדרך כלל ישנן שתי אופציות למקום לקיחת הדם- בבית חולים או בניידת משטרתית, בה נמצא לרוב פראמדיק, אשר בדרך כלל מתמקמת באזורי בילוי.
יש לציין כי מתברר, שבישראל יש רק מעבדה אחת שמוסמכת לבצע את בדיקות הדם, וזוהי המעבדה הנמצאת בבית החולים שיבא בתל השומר. התוצאה הינה, כי אף אם מדובר בדגימת דם של נהג שיכור שנלקחה באילת, תיערך הבדיקה בשיבא תל השומר.
בדומה לבדיקת ינשוף, גם בדיקת דגימת דם חייבת להיעשות עם מכשיר שכויל כחוק. אם הדגימה לא נשלחת לתל השומר אלא נבדקת בבית החולים אחר - הדבר מנוגד לחוק.
הסיבה לכך היא, שאזור הדקירה בגוף הנבדק חייב להיות מחוטא בחומר שאינו מכיל כוהל, וכי דגימת הדם תוכנס למבחנה המכילה מלח פלואורידי בלבד, לשימור ומניעת התייבשות הדם.
המבחנה מסומנת על פי שם ומספר ת.ז של הנבדק בצירוף מספר מבחנה.
עם זאת, ישנו שוני בין בדיקת נשיפה לבדיקת דם, המתבטא בכך שאם המדובר בבדיקת דם- שוטר ידרוש לבצעה רק כאשר יש לו חשד סביר כי הנהג שיכור או המעורב בתאונת דרכים, זאת בניגוד לבדיקת נשיפה, אותה ניתן לדרוש מנהג אף אם מדובר בבדיקה שגרתית. שוטר הדורש מנהג ליתן בדיקת דם /נשיפה צריך להודיע לנבדק את מטרת נטילת הדגימה, לבקש הסכמתו, ולהסביר את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה.
תוצאות בדיקת דם במעבדה יינתנו בחוות דעת של מומחה לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשלא-1971.
נקודה רגישה מצד המשטרה במקרים אלו, היא שרשרת העברת דגימת הדם מרגע נטילתה ועד הגעתה למעבדה. ברוב המקרים, השוטר אשר נכח בבדיקת הדם, לוקח עמו את הבדיקה ומאכסן אותה בתאו אשר נמצא במשטרה.
ישנם מצבים בהם דגימת הדם מועברת על ידי מספר שוטרים עד הגעתה לשיבא תל השומר ובמידה וישנו פגם או חסר בשעות/מועדים/שמות השוטרים או מיקום מדויק בכל זמן מעת נטילת הדגימה ועד הגעתה לשיבא תל השומר, הדבר לבטח יביא להסדר מקל או זיכוי מוחלט.