פתיחה
מתחילים מחדש מבראשית. הפרשה כידוע פותחת בסיפור בריאת העולם, בריאתם של אדם וחוה ומיד לאחר מכן החטא של עץ הדעת. הפרשה ממשיכה בסיפורם של קין והבל ולאחר מכן מונה את עשרת הדורות מאדם ראשון ועד נח.
אומר הרב שליט"א, התורה היא נצחית. בעולם הגשמי כשאדם אוכל הוא נהיה שבע, לכל דבר יש גבול, לכל תענוג יש קץ. אבל ברוחני אין גבול. אם התורה הייתה רק אינפורמציה, רק אוסף של סיפורי המקרא, כמה שהסיפורים היו מענינים, אי אפשר היה להגות בהם כל שנה מחדש. כיוון שזה דבר נצחי אפשר לחזור על אותם הדברים ויהיה בהם עדיין תענוג חדש בכל פעם. הפרשות מלוות אותנו כל השנה ואנחנו מגיעים אליהן כל פעם כחדשים, אור אינסוף מאיר בהן לכל מי שפותח את הפתח ללמידה והתבוננות אמיתית.
הכל נמצא באדם
האדם נקרא עולם בפני עצמו. כמו שאמר האריז"ל, "העולם אדם גדול והאדם עולם קטן". הכוחות שנמצאים באדם זה עולם מלא. למעשה כל העולם כולו נברא בשביל האדם. אם היינו מתבוננים במיקרוסקופ רוחני באברי האדם היינו מוצאים את כל הבריאה כולה במציאות של האדם. לכן יש לאדם אחריות. כל מה שהוא עושה משפיע על כל העולם כולו. כשלומדים את התורה לומדים בעיקר על מהות האדם ועל התכלית של האדם, והתפקיד שלו בעולמו. לכן בזוהר כתוב "בראשית דנישמתא", בראשית זה הנשמה. מבראשית כבר מדובר על האדם.
רבי שמעון אומר שמי שחושב שהתורה זה סיפורים פשוטים, תיפח רוחו, רוחו מסתלקת ממנו. הוא אומר שאם ככה זה היה, היה אפשר לכתוב תורה יותר מעניינת. אבל למעשה כל סיפור בתורה זה כמו אבן ספיר שמאירה בסודות. כבר בהתחלה כתוב "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם". בהבראם זה אותיות באברהם. כל המטרה של תולדות שמיים וארץ זה להגיע לנשמה כזאת כמו של אברהם. נשמה שתאמין בקב"ה, תחיה באמונה, ותתחיל את עבודת הבנייה שלשמה נוצרנו ועליה עוד נדבר.
הכל נמצא בבראשית
אי אפשר לכלול במאמר אחד או אפילו בספר אחד את קצה קצהו של מה שמכילה פרשת בראשית. אילו רק היינו מסתכלים בשני הפסוקים הראשונים היינו יכולים ללמוד הכל על הבריאה, העולם והתכלית. למשל "תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" מרמז על כל ארבעת הגלויות שעברו עם ישראל במשך כל הדורות. "וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" מרמז על רוחו של משיח ותכלית הבריאה להגיע לשלמות בימות משיח. אילו רק היינו מסתכלים על שלוש המילים הראשונות "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים", היינו מגלים את כל סוד הצמצום של האור בבריאה, על מנת שיהיה לנשמות מקום לעבוד על גילוי האור. אילו רק היינו מתבוננים במילה 'בראשית' היינו רואים את הכל בה. בתיקוני הזוהר מביא רבי שמעון בר יוחאי שבעים תיקונים רק על המלה 'בראשית', כל סודות הבריאה נמצאים בה.
ננסה לגעת קצת בתהליך הבריאה עצמו, החומר ממנו נברא ונוצר העולם, וכמובן, כיצד כל זה מתקשר לדרך העבודה שלנו.
דרך כתיבתה של התורה
פרשת 'וזאת הברכה' מסיימת את התורה בשמונה פסוקים המעלים שאלות גדולות מאוד. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'....לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל". רש"י שואל, "האפשר משה מת וכתב וימת שם משה", והוא מתרץ שהקב"ה אומר למשה ומשה כותב בדמע. אבל זה עדיין כביכול לא עונה על השאלה האם משה מת או חי, ואם מת מי כתב את הפסוקים הללו? בענין זה בדיוק פותח בפנינו ה'בעל שם טוב' עולם מופלא של סודות.
חז"ל אמרו שהתורה היתה קיימת אלפיים שנה לפני שנברא העולם. ואם ככה, זה מעלה עוד שאלות. כיצד ייתכן שכתוב בתורה כל אותם עניינים שקשורים במות, אם המיתה נגזרה על העולם בשביל חטא אדם הראשון. והלא יש בחירה לאדם?
מסביר הבעש"ט שהתורה הקדושה נבראה רק בתערובת אותיות. בהתחלה כל הסיפורים מ'בראשית' ועד 'לעיני כל ישראל', לא היו בצרופים של תיבות שאנו מכירים. אלא כל האותיות היו מעורבין בתערובות. ובכל פעם שנתהווה איזה עניין בעולם נצטרפו אלו האותיות ונתהווה סיפור זה העניין. כי התורה הקדושה הוא חכמת השם יתברך ואין לה סוף.
כך ניתן להסביר איך היה יכול משה לכתוב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה. בורא עולם נתן למשה את האותיות של הפסוקים בדמע. דמע בגמרא זה לשון תערובות, וכך משה היה כותב בתערובות. אחר מיתתו, נתהוו הצירופים של התיבות עד סיום התורה "לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל".
כך מובן גם כתיבת מעשה בראשית בתורה, הלא לא היה שם מי שיהיה נוכח ויכתוב את הדברים בתורה, אלא האותיות נצטרפו בהתאם למה שקרה בכל יום ממעשה הבריאה.
בריאה באותיות
עברית היא לא שפה הסכמית, שפה שחיברו בני האדם. אלא אותיות הקודש הן אבני הבניין שמהן נברא העולם כולו, נברא, עומד ומתקיים בכל רגע ורגע. ישנו מדרש יפה על כל האותיות שבאו בפני הבורא בעת הבריאה, "בשעה שחפץ המקום לברוא את העולם באו כל האותיות החקוקות על כתר...", כדאי לעיין במדרש ולזכור שכל זה כמובן ברמזים גדולים על תחילת ההתחלות, מעשה בראשית.
אומר ה'מאור ושמש', "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", ראשי התיבות של הפסוק עולה למניין כ"ב, לרמז שבכ"ב אותיות של התורה נבראו כל העולמות. גם 'מילה' זה בגימטרייה שמונים וחמש = פה, ואם מוסיפים עוד אחד, שזה הכולל של המילה, מקבלים שמונים ושש, בגימטרייה 'אלוקים'. לרמז, 'בראשית ברא אלוקים' שזה הפה השלם, הכל נברא בדיבור, ונרחיב על זה בהמשך.
ביום השני לבריאה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם". מסביר הבעש"ט על פי פסוק מתהילים שאומר דוד המלך "לְעוֹלָם ה'-- דְּבָרְךָ, נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", שהדיבור של השם שאמר 'יהי רקיע', תיבות ואותיות אלו נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמיים (מרוקעות בו). כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן (בכתר, בשורש) היו כל השמיים נעלמים, וכמו כן הארץ והעולם הדומם ממש. כתב האר"י הקדוש שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר, יש בחינת נפש וחיות רוחנית, בחינת התלבשות אותיות הדיבור המחיות ומהוות את הדומם. אפילו שלא הוזכרה אבן במעשה הבריאה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן על ידי צרופים וחילופי אותיות המתגלגלות בשערי השמיים כמו שכתוב בספר יצירה.
השמות בהם נקראים בלשון הקודש כל הנבראים שבעולם הן הן אותיות הדיבור של הבורא המשתלשלות ממדרגה למדרגה עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו. כיוון שהאור של הדיבור הראשוני היה גדול מדי בשביל כל הנבראים, לכן האור חייב להגיע לכל נברא פרטי לאחר צמצומים וצמצומים. השם שנקרא דבר מסוים בלשון הקודש, הוא הכלי לחיות המצומצמת שיש באותיות שם זה, והכל נמשך מהדיבור הראשוני.
הרב שליט"א אומר, יוצא מדבריו של הבעש"ט כי דיבורו של הקב"ה נמצא בכל חלק קטן של המציאות, ובזה יכול האדם למצוא את ה', ולהתקרב אליו בכל מקום.
עשרה מאמרות
כמו שאמרנו, הכל נברא בדיבור, באותיות, ואמרו חז"ל בפרקי אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם; ומה תלמוד לומר, והלוא במאמר אחד יכול להיבראות: אלא להיפרע מן הרשעים, שהן מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שהן מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
יש כאן עניינים עמוקים. חז"ל אומרים לנו שהשורש של הבריאה אלו העשרה מאמרות. תשע פעמים שכתוב "ויאמר אלוקים" ועוד מאמר אחד שהוא המילה 'בראשית', אלא שהיא מאמר סתום, שהוא כולל את כל המאמרות כולם, כי כולם מקבלים ממנו חיות. הקבלה מסבירה שעשרה מאמרות אלה הן עשר הספירות: כח"ב, חג"ת, נהי"מ שעל ידן הוציא הקב"ה את הבריאה וגילה את כבודו בעשר דרכים. כתוב בתהילים, "ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים צ"ג א'), עשר הספירות מלבישות את האור של הבורא בעשרה לבושי כבוד, כל אחת היא גילוי כבוד אחר. כבוד בגימטרייה זה לב. האות הראשונה של התורה היא ב' והאות האחרונה היא ל', ביחד לב. בסיפור הבריאה הראשוני יש שלושים ושתים פעמים את השם 'אלוקים', שלושים ושתים זה לב.
הלבושים הנ"ל זה הסתרים על האור על מנת שיוכל להתגלות לנבראים. הם נקראים גאות ולבש כי הם בעצם יוצרים הרחקה של אור הבורא מהנבראים. כמו הגאות בים שמרחיקה את החול. נאמר על הבורא, "מלוא כל הארץ כבודו", עשרה סוגי כבוד ממלאים את כל הארץ, את כל הבריאה.
מאמר 'בראשית' זה הכתר
בליקוטי מוהר"ן מלמד רבי נחמן מברסלב כי המאמר בראשית הוא כנגד ספירת הכתר, שהיא השורש ובה נמצא הכל, לכן אמרנו שבראשית זה מאמר סתום. רבי נחמן מסביר שזה בסוד "איה מקום כבודו", שאנו אומרים בקדושת 'כתר' של תפילת מוסף בשבת. ששם זה מקום שאין לאף ברייה שום תפיסה כלל, כי הוא בסוד אין סוף ברוך הוא, בלי שום צמצום ולבוש כלל.
להיפרע מהרשעים
מה העניין שנאמר בפרקי אבות שרצה ע"י עשרה גילויים הנ"ל "להיפרע מן הרשעים"? רשע זה רצון של עצמו, מי שתקוע במקומות הכי נסתרים, הכי נמוכים, של צמצום וחושך. או כמו שאומר רבי נחמן, "אלה שכבר נפלו למקומות המטונפים ובתי עבודה זרה, ונכשלו בכל העברות שבעולם ומונחים במקומות המטונפים ועוברים עליהם ספקות ובלבולים, קושיות ועקמומיות עליו יתברך, שזה תכלית הירידה וכו'...", אבל הוא מוסיף ואומר, "ועם כל זאת כשאדם מתעורר גם משם, ממקום שהוא נמצא, אף שהוא עכשיו רשע גמור, אך מתחיל לרחם על עצמו ולצעוק ולבקש ולהתחנן על נפשו, ושואל ומחפש ומבקש "איה מקום כבודו", על ידי זה הוא עולה אל הכתר, שהוא מאמר סתום, והקב"ה מרחם עליו ומוחל לו".
לכן המילה להיפרע, באה גם מלשון פרעון חוב, שנפרע מהרשעים וגם מלשון גילוי, כמו בברית מילה שעושים פריעה. גם במקומות הכי נמוכים האדם יכול לזכות לגילוי מציאותו של השם יתברך. ע"י גילוי הכתר שהיא המדרגה הגבוהה ביותר, זוכים לגילוי כל שאר תשע המדרגות וזוכים להתחדשות, תשובה ותיקון.
הדרך הנכונה אל האור
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר". חז"ל אמרו שראה את האור כי טוב ולא רצה שהרשעים ישתמשו בו ולכן גנז את האור המקורי לצדיקים לעתיד לבוא. צריך להבין מה מהות האור הזה? ידוע שיש רק אור אחד פשוט של הבורא ואל לנו להתבלבל בכך, אבל ישנם גילויים שונים של האור.
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", בזוהר הקדוש מוסבר שבראשית זה נקרא חכמה,"רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת ה'" (תהילים קי"א י'). כל ההשפעות של שפע שיש בעולם זה בה מחכמה, זה נקרא אור החכמה. כשהקב"ה ברא את העולם הוא רצה לענג את כל הנבראים. ברא את העולם בחכמה והחכמה היא החיות, "כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים ק"ד כ"ד). הכל מתחיל מחכמה, לא מכתר, כתר הוא נעלם. לכן הגילוי בבריאה מתחיל מהמאמר השני "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר".
הבריאה מסודרת ככה שאור החכמה צריך כיוון על מנת שיהיה מועיל. אור החכמה יכול להזיק אם הוא הולך בכיוון לא נכון. "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיהו ד' כ"ב). צריך לדעת איך להשתמש במעשה הבריאה בצורה שתהיה בהכל תועלת. החוכמה צריכה כלים, מלבושים, אור דחסדים. אור החכמה, החיות לא מתלבש בכלים בלי אור דחסדים. זה נותן כיוון לחכמה שתהיה מועילה. העולם נברא מלא טוב 'יהי אור', העולם מלא באור. צריך לדעת איך להשתמש בו. אחרת זה 'ויהי אור', נהפך לצער וייסורים.
אורות החכמה זה העיקר, זה התענוג לכל הנבראים בלי יוצא מן הכלל. אבל אם זה בלי חסדים אז העונג נהיה נגע, זה נקרא שאורות החכמה נמשכים מלמעלה למטה, זה הופך לדינים קשים, זה נקרא אש, ששורפת את הרשעים. האדם תמיד רוצה להתענג, זה התכלית שלנו. אבל אם זה נמשך רק מלמעלה למטה, ברצון לקבל בלבד, בלי שיהיה בזה חסדים, בלי שמהפכים את זה להשפעה, כמו הבורא, אז האור נמשך לתוך הכלים ומיד מסתלק, והמצב נהיה אפילו יותר גרוע מלפני כן. העיקר זה האור אבל הלבוש נותן לו את התוקף. כמו השוטר, העיקר זה מעשיו אבל הלבוש נותן לו את התוקף. הלבוש שזה כיסוי גורם לגילוי, מקום ההסתרה זה מקום הגילוי. בלי הלבוש אין לאור קיום, וזה נקרא בלשון הקבלה אור חוזר, אור דחסדים.
בראשית הכוונה בחכמה, אבל לחכמה צריך לעשות בית. צריך לבוש, אורות דחסדים, זה החלק שהאדם נותן, האדם השלם, הוא נעשה שותף במעשה בראשית. הקב"ה מתחיל את הבריאה והאדם גומר אותה. ע"י אורות דחסדים מתקנים את הבריאה.
סיכום
לסיום מסביר הרב שליט"א, יש שתי דרגות של אור. יש אור שבא באופן טבעי, אדם מתחבר לאור, האור זורם אצלו באופן טבעי וזה הולך וגדל אצלו, הולך מתענוג לתענוג. כתוב "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח' א'), שאדם הולך ומתחבר לחכמה זה מאיר פניו. זה גורם עונג לעצמו וכל מי שמסתכל בפניו מתמלא ענג ושמחה. זה נקרא 'יהי אור', כשאדם מתמלא באור ומאיר לכל הסובבים אותו. 'ויהי אור', זה מצב שהאור לא זורם וצריך הרבה יגיעה בכדי שיהיה אור. לכן כתוב שאיפה שכתוב 'ויהי' זה לשון צער. צריך לעבור צער בשביל כל טיפת אור שהוא משיג.
הבנייה האישית של כל אחד מאיתנו בכל יום, לעשות צירופי אותיות נכונים, להיות שותפים בבריאה, לגלות את מקום כבודו בכל פרט ופרט בחיים שלנו. כל התורה כולה זה דרך והוראות לאדם איך לנהוג עם הבריאה המופלאה של הקב"ה. איך להלביש את האור, איך לשכן אותו בכלים, איך לעשות 'ויהי אור'.