בס"ד.
דרשה ליום הכיפורים תשע"ד
מילים סמויות
זהה 14 מילים מתוך הקטע הנדרש והמופיעים בסוף הדרשה.
מה הקשר בין נינוה לקקיון?
מספרים על משה סנה שהכין נאום בכתב, והשאיר את הדף על הדוכן אחרי הנאום. כך התגלה שבמקום מסוים הוא הוסיף בצד: "טיעון חלש. לצעוק"...
מסתבר שלפעמים טיעון לא טוב יכול לשכנע אם משתמשים בטכניקות דמגוגיות. לכאורה זה מה שקורה בספר יונה ובעיקר בסופו.
יונה מסרב להגיד לנינוה את הנבואה שהקב"ה אומר לו. המקרא, בעת שהוא מספר לנו על בריחתו של יונה, אינו מספר מה הסיבה לכך, אבל בסוף הסיפור יונה עצמו מסביר את הדברים: "הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". כלומר שהסיבה שיונה לא רצה לנבא היא בגלל שהוא לא מוכן לקבל את העובדה שה' סולח על חטאים. חז"ל (ירושלמי מכות ב, ו) אומרים שהבעיה הזו אינה ספציפית ליונה, אלא של הנבואה בכלל: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו". ואם הנבואה באופן כללי אינה מוכנה לקבל את התשובה כאופציה, הרי יונה על אחת כמה וכמה.
חז"ל אומרים (פרקי דר' אליעזר, פרק לב) שיונה הוא הבן של האשה האלמנה שאליהו החיה אותו. רוחו של אליהו מפעמת בנביא הזה, וממילא גם קנאתו לה'. הדבר רמוז גם בשמו 'בן אמיתי', שרודף אחרי האמת. ברור, לכן, מדוע כשהוא מצטט את שלוש עשרה המידות הוא עושה שינוי קל: במקום לומר "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" כפי שמופיע בתורה (שמות לד, ו), אומר יונה: ""אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". זה לא אמת.
אפשר להבין את טענתו של יונה. הרי גם החברה שלנו לא מוכנה לסלוח לרוצח רק בגלל שהוא התחרט על מה שהוא עשה. לכל מעשה יש מחיר, והתשובה סותרת את העקרון הזה.
אבל הקב"ה אכן מרחם, והוא מחליט לשכנע אותו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?" זו שאלה רטורית שמסיימת את הספר. את תשובתו של יונה אנחנו כבר לא שומעים, כי החזן כבר קורא את ברכות ההפטרה. אבל אני יכול לנסות לחשוב על מספר טיעונים נגדיים שיכול היה יונה להעלות אילו ניתנה לו ההזדמנות לכך: ראשית, לקקיון לא מגיע למות כי הוא לא חטא. אנשי נינוה חטאו, ולכן אין לרחם עליהם. שנית, יונה כלל לא חס על הקקיון. הסיבה שהוא כל-כך נסער היא בגלל שחם לו והקקיון עשה לו צל. אין פה רחמים על הקקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, אלא סבל נוראי בגלל השמש. מהו, א"כ, הטיעון של הקב"ה? האם הוא היה משכנע אותנו אילולא נאמר בכזה פאתוס ובדיוק בסוף הספר?
נדמה לי שכדי להבין את הטיעון הזה צריך להבין שמה שהפריע ליונה היה לא רק עצם התשובה. הוא מוכן איכשהוא לקבל תשובה, אבל רק אם היא מחזיקה מעמד. לכן מיד אחרי שהוא ראה שאנשי נינוה חזרו בתשובה הוא החליט על דעת עצמו להישאר בסביבה: "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר". הוא אינו ממהר לחזור הביתה, אלא מתיישב בצד לראות כמה זמן תחזיק מעמד אותה תשובה. הרי מדובר בתשובה קיצונית מאוד, עד כדי כך שגם את הבהמות כיסו בשקים והכריחו לצום. חז"ל אומרים (תענית טז, א) שאפילו אם מישהו גנב קורה ושיקע אותה בבניין, הרסו את הבניין כדי להחזיר את הקורה, למרות שמבחינה הלכתית מספיק במקרה כזה להחזיר את הכסף (משנה גיטין ה, ה). תשובה קיצונית כזו לא מחזיקה מעמד זמן רב, ויונה יודע את זה. לכן הוא ממתין לראות מה יקרה.
והנה מופתע יונה: "וַיְמַן ה' אֱ-לֹקִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ". בדיוק כמו שהדג הגדול היה מזומן מהקב"ה, כך גם הקקיון. יונה ודאי שמח מאוד, כי זהו אישור מהקב"ה שצריך להמתין ולראות מה יקרה. וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אבל כשפתאום הכל מתהפך עליו, וַיְמַן הָאֱ-לֹקִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ, (ועכשיו פתאום שמים לב: את הדג זימן ה', את הקקיון - ה' א-לוקים ואת התולעת - א-לוקים!) ופתאום הוא כבר לא מבין מה רוצה ממנו הקב"ה: האם אפשר להתעלם ממה שיעשו עכשיו אנשי נינוה? עונה הקב"ה: כשם שהקקיון השיב את נפשך ליום אחד, וכשם שבאותה שעה שמחת שמחה רבה, כך גם מעשה התשובה. גם אם התשובה לא תחזיק מעמד הרבה זמן, הדרגה הרוחנית שהם הגיעו אליה עכשיו, שוה את חייהם. אולי זו הסיבה שחז"ל קבעו לקרוא את יונה במנחה של יום כיפור: ממש לפני סוף הצום, כשאנחנו כבר חוששים מהירידה הרוחנית שתהיה אחרי הצום, באים חז"ל לומר לנו: גם אם ההתעלות שלכם תיגמר לגמרי (ואנחנו כמובן מקוים שלא כך יקרה) בסוף היום, הרי שאותו רגע שבו הגעתם לדרגות הללו היה שוה את זה.
ומה נשוחח על התשובה? כמה אירועים ומשפטים? בואו נתחיל, מה יעצו מלכי נינוה לעמם? ומה ענה ה' ליונה: הרי לקחת משאת ענית להם והם הלכו לענינם וחזרו בתשובה. ואם הרשעים מנינוה עשו תשובה ואם תשוב הרבה זכויות ילוו אותם. אם תתענגו ותאכלו מוס פתרון זה לא יתן ורק חזרה בתשובה היא המפתח להתפתחות חיובית. והאם ששמחה בבנותיה כולן דרים לידה הרי זה בזכות שמירת מצוות וחזרה בתשובה. ובכוונה נתן התוקף סליחה ותקיעת כף לנתקף. ומה עשו? פרים הקריבו בבית המקדש ( במהרה בימינו אמן). וגם מסעודה מפס( מרוקו) קתדרא הכינה לבורא העולם. ואף אותיות אהו"י דוי כואבות על התרחקותם משם הקב"ה. ובו ביום אחד בשנה אין קירבה גדולה מזו. והקב"ה עושה מיון הטובים והרעים. והחובבן עילה מחפש להתחבר לטובים. ואדם מדבר לעצמו על כתפו לוקח את סלי חותר אל הטוב והנעלה בחיים = הדבקות לקב"ה.
והמסקנה: גם תשובה חלקית יש בה משהו { לא כמו תשובה מלאה)אף אם אינה מחזיקה מעמד.
מילים סמויות:
צום, תענית, תשובה, מוסף, כל נדרי, נתנה תוקף, שופר, סעודה מפסקת, וידוי, כריעה, יונה, נעילה, סליחות, יומא.
www.h-y1.coi.co.il
ד"ר אמיר שוורץ