הכתרתה של פופאה - דיון על אופרה איטלקית במיטבה

היום נעסוק בהכתרתה של פופאה. יש דיון ארוך בקשר להתפתחויות השונות של האופרה הזאת.

אחת מהאופרות החשובות ביותר. היא פי 3 יותר ארוכה מארופאוס.

כל דבר שם תופס יותר זמן. כל סצינה ,אריה,קטע הוא יותר ארוך.

זה נובע מכמה סיבות.

1. זה היה הסטנדרט. חלפו 35 שנה מאורפאוס - מ - 1607 של אורפאוס עד 1642 והוצגה לראשונה בפברואר 1643 וזאת היצירה הרשונה של קלאודיוו מונטוורדי לפני מותו.

אורפאוס היה עדיין בגדר ניסיון, ומזה כ - 5 שנים, בוונציה נהגו לערוך עונות שלמות של אופרה.

האופרה הפכה למשהו מסחרי ולא חד פעמי ובמסגרת זאת גם אנו צריכים לצרף את הכתרתה של פופאה.

היא יותר ארוכה ממספר סיבות -

1. עומק פסיכולוגי יותר גדול - כל דמות באופרה מאופיינת על ידי ניתוח פסיכולוגי עם דרמה ומוסיקה הרבה יותר מאופרות שקדמו לזה ועלו בוונציה.
2. במה עוסקת? - הסיפור פשוט וגם כותב הליברטו - פרנצ'סקו בוזנלו, וגם מונטוורדי, החליטו להתעסק בכל הסיפור , בכל הרובדים שעות אלא של שעה וחצי אך הם החליטו לעסוק בעומק ב -

•א.      מאפייני כל הדמויות

•ב.       להסביר צעד אחרי צעד את התפתחות העלילה.

העלילה לא מתבססת על המיתולוגיה היוונית (המקור המוסמך שעליו התבססו הייתה ספרות רומית של אותם הנושאים ובעיקר ספרי אאוביזיוס - ). היא יותר מסופרת על ידי סופרים רומיים שהתבטאו בשפה הזאת.

הסיפור מבוסס על משהו שהיה קים - הקיסר נרו קדם לטיטוס ושרף את רומא, פופאה הייתה המאהבת שלו, אוקטביה הייתה אשתו מהמשפחה של הקיסר אוגוסטוס.

הדמות סנקה , פילוסוף הייתה דמות אמיתית.

לוקאנו - חבר קרוב ,משורר שהיה מאוד קרוב לנרו היה קיים ומצויין בספרות.

על כמה דמויות אנו יודעים כמה הם מציאותיות אך מדובר על דמויות משניות.

אין מקור אחיד - יש כמה מקורות לסיפור וכולן ספרי היסטוריה. 12 הקיסרים, תולדות רומא וכו'.

בוזנלו עשה מפץ של כל הסיפורים האלו יחד והוציא לאור אופרה בשת"פ עם קלאודיו מונטוורדי, שמאוד מעניינת מי שמתעסק בבעיות מוסר של פוליטיקה ודיונים פילוסופיים.

מיוצגות על הבמה כל הדילמות של מוסר כנגד שימוש בשלטון. שמירה על עקרונות המוסר כנגד פוליטיקה. יש מבט מאוד ריאליסטי ומאוד ציני על פוליטיקה ושימוש בשלטון אך באותו זמן דיון פילוסופי מעמיק לגבי ניסוח של ההתייחסות שלנו לעולם המציאותי.

המשמעות היא שהרעיונות הם יותר חשובים מהחוויה החושנית או לא.

כאן בוזנלו ומונטוורדי, מי שהיה אחראי על מוזיקה קדושה, איש מאוד דתי, ההתייחסות שלהם היא צינית,פרגמטית ריאליסטית והחוויה החושנית היא יותר חשובה מהרעיונות והעונג והתשוקה המינית יותר חשובים.

המושג של חילוניות של היה קיים אז באותה התקופה.

מה שאנו רואים , לא רק במוזיקה אלא בכל אומנות הוא שכל אומן גדול הוא מלא סתירות פנימיות עצומות - מוצארט היה מאוד פרוע בחוויות המיניות שלו וקתולי הדוק.

מונטוורדי היה איש מאוד דתי והרשה לעצמו להתייחס למוסר ופוליטיקה ורעיונות מופשטים לגבי תשוקה מינית בגישה מאוד פלורליסטית.

מאפיין נוסף -

מצד אחד יש דרמה של דמויות מאוד אמיתיות ומצד שני יש דיון פילוסופי שמשתקף באופרה גם דרך ההשתתפות של דמויות אלגוריות ומייצגות רעיונות מופשטים כגון מוסר, מעלות טובות, גורל או מזל ואהבה וכן דרך עצם העובדה שלפעמים רואים קטעים שמבחינה דרמטית עוצרים את רצף האירועים על מנת להעביר לנו מסר פילוסופי דרך משל מאוד ממשי.

נתחיל מהפרולוגו -

הפרולוגו הוא למעשה אמור לייצג, או להציג את כל עקרונות האופרה - השאלה הדרמאתית שעומדת כבסיס לאופרה כולה וכו'.

רואים אופרה -

רואים את נרון ופופאה.

פורטונה שרה ורואים פסלים ברקע.

מדובר בשתי דמויות(אלגוריות)מקבילות.

קודם כל מדברת פורטונה(מזל)ואח"כ מעלות טובות. האיפיון הוא אותו איפיון אך פורטונה עם כל יותר גבוה ומעלות טובות עם כל יותר נמוך.

ככל שהדבר יותר רציני - אם יש דמות יותר רצינית ומכובדת הקול שלה יותר נמוך.

ההבדל, ההפרדה בין סופראנו ומצו(מעלות טובות)

שתיהן מדבות/שרות במעין דקלום. לא מדובר בשירה (song) הליך הרמוני מסודר וטיפול מוזיקאלי הולם בכל משפט ואורך שווה וכו'. זה דקלום חופשי יותר באיטונציה , משהו שהוא בין אמצעי פשוט לבין שירה ממש. דבר זה נקרא - אם כי , אז, מדובר במשהו שאנו מכנים היום כ recitative - רצ'יטלה באיטלקית זה לשחק ולהציג. זה שם תואר שהופך לשם עצם.

בסוף, כל אחת מהדמיות מסיימת בפרק של שירה ממש. של אריה. נקבל מחר את ההסבר על זה.

הטיפול מקביל - האורך של הקטע המיועד לכל אחד מהם סולו הוא אותו אורך.

וכעת נראה הדמות האלגורית השלישית - קול של ילד. אם הולכים לקול ציורי קופידוס ואהבה, גם בתיאור הספרותי והרומי כולל התקופה של מונטוורדי - קופידוס הוא ילד שמחזיק בקשת עם חצים ולכן גם הקול שלו הוא קול של ילד.

זאת שירה של ממש ואין רציטיטבו.

מזכיר את תחילתו של אורפאו - מוסיקה טקסית ומוסיקה של ניצחון.

הסיפור בתמציתו -

יש קיסר בשם נרו שאוהב את פופאה. היא פיתתה אותו, במובן שמעוררת אצלו תשוקה מינית חזקה והיא נשואה לאותונה שהיה בעלה. היה סנאוטר. הוא היה מאוד קשור למורו של נרונה - סינקה.

נרונה משוכנע שכדאי לו לגרש את אוקטביה אשתו, ולהכתיר אותה כקיסרית.

מתייעץ עם סנקה שאומר לו בשום פנים ואופן ונרונה מסכים וכעבור כמה ימים שולח לו צו שעל פיו - סנקה צריך להתאבד בגלל שהוא מתנגד.

אותונה מאוד מתאהב בפופאה ובאותו זמן יש דמות רשמית בשם דרוזילה.

אוקטביה מצליחה לשכנע בסחטנות את אותונה להרוג את פופאה ואם לא יעשה זה היא תהרוג אותו.

הוא מפחד על חייו והיא אומרת לו להתחפש למישהו אחר והוא מתחפש בבגדיו של דרוזילה אהובתו.

נרו חושב שדרוזילה הרגה את פופאה כי זה מה שאומרת פופאה. הוא לא מצליח כי  עדיין אוהב אותה.

למעשה כל האופרות הללו היו הרבה יותר מעניינות מהאורפות שבאו מאוחר יותר שהייתה יותר הפרדה בין קומי,טרגי וכו'.

דרוזילה כל כך אוהבת את אותונה ולא מגלה את האמת לנרונה ומקבלת על עצמה גזר דין מוות. ברגע האחרון נרונה מגלה זאת ויש לו תרוץ מצויין לגרש את אורטביה והוא גוזר על שניהם להיות מגלה עד סוף חייהם.

הוא מתחתן עם פופאה ומכתיר אותה כקיסרית וכו'.

גורם מרכזי בכל הסיפור הזה הוא התשוקה המינית - כל מה שחושני באופרה.

הפיתוי המיני של פופאה, מאופיין על ידי אריות עם קווים מלודיים מאוד יפים ומאוד ערבים לאוזן ומאוד ארוכים וגם בכך שנרונה עונה באותו מטבע מבחינה מוסיקאלית.

בדואטים שבין פופאה ונרונה, זהב מוסיף עוד על כל התחושה הכללית של אירוטיקה מאוד חזקה. יש לנו תחושה שהזמן או האירועים יחד.

רואים אופרה -

החלק האחרון של באופרה.

התשוקה והמיניות מחזיקה ע"י נרו את השלטון.

מבחינה הרמונית, החלקים מאוד ארוכים ומונטוורדי מתאר את התשוקה שרוצה להשיג משהו ולא מגיעה לזה ובאותו זמן בונה מתח מוזיקאלי - מסע מאוד גאוני.

מדובר באיפיון של כל דמות מטעמים מוזיקליים.

שמענו את קולות נרונה ופופאה - סופרנו.

הסופרנו יהיה בחלק האמצעי - היא לא קופצת גבוה מידי, לא נוגעת בלילים הנמוכים אלא מאוד ערב, דרמטי ומפתה. היא לא שרה בקול גבוה.

פופאה לא צריכה לשיר בקול עוצמתי מידי.

•א.      זה היה מקלקל לגמרי את האפקטים המוזיקלאיים וזה לא הדמות - היא כולה פיתוי וארוטיקה ולא צריכה לצעוק.

נרונה צריך שקולו יהיה במראה לפופאה - שישתקף וישתלב איתו.

גם כל הקטעים המסולסלים, המלחין מנהיג אותם כך שיהיו שזורים זה בזה.

הדמות של אותונה היא מהססת ולא יודעת אף פעם מה היא רוצה. זאת דמות של איש שלא יודע להחליט אלא יחליט ברגשות מעורבים ולא הולך עד הסוף בכל דבר. דמות של אציל רומי. חבר הסנאט.

בוזנלו כותב הליברטו  - דרך האיפיון הדרמטי ומונטוורדי דרך הטיפול המוזיקלי מחזירים לנו דמות שניתן ללעוג עליו.הקול לא טבעי - אותונה - היה קסטרטו - איש מסורס, ואמרו שזה היה הקול היפה בעולם. סירסו אנשים לפני גיל ההתבגרות על מנת שישמור על הקול שבין זכר ונקבה.

דמותו של אוטונה מאוד הססנית ומאוד אמביוולנטית, הוא מתואר כאיש שלא יודע להחליט, הוא אציל רומי והאופרה תוצג ללעג.

על אף ספקותיו לנאמנות פופאה, הוא חוזר אליה. כל האריה סובבת סביב סביב סולם מסויים, ישנה מחזוריות של כל הארועים, האריה בנויה כמעגל סגור שלא נוגע בעיקר - זה מאפיין את דמות אוטונה באופרה.

רואים אופרה -

אריה ראשונה של אוטונה.

מחולקת ל - 2 אריות.

הוא רואה חיילים מתחת לבית שלו באמצע הלילה ולא מסיים מוסיקלית את החלק האחרון של האריה ומפסיק וזה מאוד מעניין לראות מה קורה אחר כך. מה החיילים האלה עושים חוץ מלהופיע.

אוקטאביה היא דמות מאוד מיוחדת - היא מדברת בקפיצות קול מאוד דרמטיות. אין שום דבר חושני אלא יש אצילות ואישה נפגעת,כובד ראש, עליונות מסויימת ולא במקרה היא שרה רק רציטטיבו - אין לה אריה בשלמותה אלא קטעים מסויימים של אריה - אריוזו, זאת לא אריה מסודרת במבנה של אריה.

היא שרה באופרה בצורה כזאת - היא לא דמות שמעוררת אמפטיה  - שמענו רציטטיבו קצת קיצוני כדי לאפיין אותה מוזיקאלית. שרה תמיד או בזעם גדול או בכאב גדול.

כל האופרה רוצה להוכיח לנו שהתשוקה המינית יותר חזקה מכל רגש אחר ולכן גם אישה מכובדת שנפגעה על ידי בעלה - על פי כוונות המשורר והמלחין לא צריכה לעורר שום תגובה של הזדהות איתה.

חסרה לנו דמותו של סנקה -

כנראה שנוריד עוד כמה אופרות. עדיף לעסוק יותר לעומק באופרות הקיימות.

מחר נקבל רשימה של כל אלה שאת עבודותיהם הוא קיבל.

נקבל רשימה של הקטעים המוסיקליים שראינו עד כה - אורפאו.

אם כן, כפי שאמרנו ביכום לגבי פופאה - היא אחת מהאופרות הגדולות בכל הזמנים והיא הראשונה שבה מוצאים איפיון דרמטי ומוזיקאלי. היא הראשונה שעוסקת בשאלות פילוסופיות ולא יהיו הרבה מהסוג הזה. יהיו אופרות שיעסקו בטיבו של השלטון, של הקונפליקטים בין מוסר ופוליטיקה ובמיוחד יהפוך לחשוב ביותר במאה ה - 20 אבל אנו בקושי מגיעים לשם, וגם טוסקה עוסקת בשאלות הללו אם כי מזווית שונה. זוהי אופרה המבוססת על דמויות אמיתיות וכן ברעיונות מופשטים. זה די יוצא דופן, שהדברים מגיעים יחד.

זה די אופייני לתיאטרון, התיאטרון הבארוקי, אמנם זה ביטוי נכון מאוד לגבי האומנות וכן לגבי ספרות. ספק אם מה שהולך היום תחת ההגדרה - מוסיקה בארוקית הוא באמת בארוקי. נשתמש בביטוי אחר - אופרה של המאה ה - 17 וזה מתרחש לעיתים קרובות. לעומת זאת בתיאטרון ובתיאטרון הספרדי של אותה התקופה.

זה מה שההיסטוריונים הגרמנים הגדירו כרוח התקופה וזה מושג שנותן להבין שלעיתים קרובות דברים לא קשורים זה לזה, מתפתחים במסלולים מקבילים ובהרבה נק' דמיון.

חשיבות חוג האנשים,האקדמיה - שכותב הליברטו פרנצסקו בוזינלו, היה די ידוע. החוג האקדמי שלו הייתה נקראת "הלא ידועים".

יש ישמוש דרמאטי בכלי חדש יחסית בנוף המוזיקאלי אז. הטונאליות המודרנית. המוזיקה שלנו, לפחות עד תחילת המאה ה - 20 הייתה פועלת עד מונטוורדי וכולל בראמס. בשימוש של שני מודוסים, מג'ור ומינור ואילו המוזיקה שקדמה למונטוורדי. הכתרתה של פופאה נכתבה סביב חוקי מוזיקה טונאלית.

במוזיקה טונאלית, בעבר היו משתמשים בהרבה מודוסים - מודוס זה אומר שבתוך אוקטאבה, המיקום של המרווחים בין הצלילים השונים הוא אותו המיקום.

מ - DO ל RE - יש טון שלם.  

בין השלישי לרביעי יש חצי טון. זה המודוס המג'ורי.

היו מודוסים שבין הראשון לשני היה חצי טון.

מה שמגדיר את המג'ורי כנגד המינורי הוא שבין הדרגה השניה לשלישי - במינורי יש חצי טון ובמג'ורי יש טון שלם.

מוסיקה מודאלית כמו ערבית של ימינו, שנותנת הרבה פחות אפשרויות מבחינת המעבר מהרמוניה אחת לשנייה.

מוזיקה חזנית על פי רוב היא מוזיקה מודאלית.

מוזיקה טונאלית, על אף שהיא משתמשת בהרבה פחות חומר בסיסי, נותנת יותר אפשרויות לעניין.

בכל סולם יש טוניקה, הצליל הבסיסי - DO - טוניקה -  ומסיים ב - DO גם כן.  אחרי הדרגה הראשונה - יש עוד דרגה, שהיא הדרגה החמישית - דומיננטה - שולטת/גוברת.

אם אנחנו ב - DO הדומיננטיה היא SOL - החמישית. ואם רוצים לקפוץ קופצים עם הדומיננקה.

מבנה זה נותן אפשרות גם ליצור מתחים מוסיקאליים גדולים ולהשתמש בהם לאיפיון דרמטי.

ראינו באריה של אוטונה - שהיא דמות מהססת , לא מוציאה לפועל שום החלטה - המוסיקה בנויה באופן כזה שהשירה שלו לא מגיעה אף פעם לטוניקה וזאת על מנת לתת לנו את התחושה שמדובר במשיהו מהסס שלא יכול להחליט.

ההקשר ההרמוני מוגדר היטב. השירה שלו מסתובבת מבלי לדעת בנק' החשובות.

במצבים שונים, רואים שיש לנו שימוש בניגוד בין מודוס מאג'ורי למינורי, ויש מעברים הרמוניים מסויימים על מנת לתת לנו את התחושה הנכונה לגבי מה שקורה.

תכונה נוספת היא שימוש של הפיתוי המיני והתשוקה המינית וזה בא לידי ביטוי דרך כתיבה קולית מסויימת ובעיקר דרך הקטעים של נרונה ופופאה יחד. יש קו מלודי אמצעי, הארכות על הברות מסויימות בתוך הטקסט, מתחים הרמוניים ופופאה ואטונה ששרים יחד נותנים את התחושה של השילוב האירוטי של השניים ונותן הדגשה של הפסקה של רצף הזמן ובעיקר העלילה.

ברגע שיש סצנות של פיתוי כאלה - רצף העלילה עוצר.

חשיבותו של החוג של בוזנלו , האקדמיה, כותב הליברטו - היו נקראים "ללא שם" כי דגלו ברעיונות מסוכנים למרות שהיו נפוצים באיטליה וונציה בפרט. וונציה הייתה חופשית ממספר סיבות -

1. לא היה מבנה שלטוני המבוסס על דוכסות. היא הייתה רפובליקה. ראש הרפובליקה היה נבחר על ידי סקטור מצומצם של האזרחים. ברוב התקופות הדוג'ה היה בשלטון רק שנתיים.
2. היה מדובר על עיר מסחרית. החל מהמאה ה - 14. גם אמסטרדם וגם לונדון היו כך. זה נכון לגבי המבורג וכן לגבי רוב הערים מהמאות ה- 14 ו ה 15 - בערים של בלגיה והאיזור הפלמי.

היה חופש רעיוני ואנשים הרגישו חופשי יותר.

1. חשיבותה של האינקוויזיציה בוונציה הייתה פחותה יותר.
2. היה אפשר להדפיס חופשי גם ספרים מסוכנים כמו התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי וכן ספרים של הפרוטסטנטים מזמן המלחמות הגדולות שחלו באירופה במאה ה- 16 אך בכל זאת, עם כל זה, להציע בפומבי רעיונות כמו חשיבות החושים האנושיים גוברת על חשיבות הרעיונות המופשטים והמוסריים בפרט, לומר דברים כאלה לא היה דבר נוח ביותר.

וינה , בשנים אלו החלה לייסד בית אופרה אם כי ההפצה של האופרה חלה דרך שילוב של האופרה המסחרית והאריסטוקראטית אבל עם הנהלה. היד העליונה הייתה תמיד למלך. רעיונות כאלה לא היה אפשר לעלות על הבמה, אך עדין לדגול ברעיונות אלו היה מסוכן אפילו בוונציה.

אינקוויזיציה הייתה פחות חשובה ממקומות אחרים אך הייתה קיימת ופעילה.

דבר נוסף שמאפיין מבחינה פילוסופית אופרה זאת ורעיונות בוזנלו, זה התייחסות לשלטון, מאוד פרגמטית ומאוד צינית. שום מימוש של רעיונות עליונים אלא שימוש בכוח על מנת להשיג יותר שלטון - שגרם לשחיתות מוסרית ובסופו של דבר, בוזנלו, על אף הלעג לשלטון אומר שהם צודקים כי ההנאה המינית שלהם יותר חשובים מהרעיונות הפילוסופיים של סנקה. הוא נחשב עד היום לאחד מהמוסריים ביותר מהתקופה העתיקה.

ללעוג עליו זה לא היה דבר כל כך מובן מאליו  - כמו לפקפק בבן גוריון.