כיום קיימת אנדרלמוסיה בענף כלי הרכב כתוצאה מחוסר תיאום בין משרדי הממשלה. נסביר את המצב ונבחן מהם התנאים הנדרשים לסיווג עסקת ליסינג מימוני כעסקה נכונה. כמו כן נראה מה ההשלכות של אי עמידה בתנאים.
במאמר הקודם שעסק בהקדמה לנושא המלכודת של הליסינג המימוני סקרנו את חשיבות ענף כלי הרכב בישראל ואת גודלו. הבהרנו מדוע ישנם שחקנים כה רבים המעוניינים להשתתף בעסקות מימון כלי רכב, וכן את סוגי עסקות המימון (שאינן הלוואות). עוד הבהרנו כי בהגדרת הליסינג: לא כל מה שאינו ליסינג תפעולי הוא ליסינג מימוני כהגדרתו על פי החוק, על כל ההשלכות שיש לכך.
חוסר תיאום בין משרדי הממשלה יוצר אנדרלמוסיה בענף כלי הרכב. משרד התחבורה קובע כללים משלו, בעוד משרד האוצר קובע חוקים אשר שוללים כל סמכות ממשרד התחבורה. נסביר המצב להלן, ונבחן מהם התנאים הנדרשים לסיווג עסקת ליסינג מימוני כעסקה טובה ונכונה.
תקנות התעבורה
משרד התחבורה אמון על קביעת סטנדרטים המעניינים רק אותו בשאלות הבעלות על כלי הרכב וזהות הבעלים. משרד התחבורה מטפל בסיווגן של החברות העוסקות בהשכרה וליסינג, וכל כוונתו לעשות סדר בקרב העוסקים ולקבוע מתכונת של פיקוח עליהם. בפועל, עד לאחרונה התעלם המשרד מטיפול ומהסדרת העוסקים בתחום הליסינג. גם כשהחליט לאחרונה לתקן דרכיו, עשה זאת בצורה המטעה את הציבור.
תקנות התעבורה מחייבות את אלה הפעילים בתחום כלי הרכב. ואכן, עד 2006 ניתן היה לבדוק מכוח התקנות, אם נערכה אבחנה כלשהי ע"י כלכלני משרד התחבורה. אלו תקנות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה – 1985 (להלן "צו הפיקוח"). צו הפיקוח קבע עד לאחרונה רק מהי השכרה ומכללא ניתן היה להסיק מהי עסקת ליסינג מימוני. הוא קבע כדלקמן:
"השכרה" – השכרה לנהיגה עצמית או ע"י נהג שהועמד לרשות השוכר ע"י המשכיר… כאשר הדבר נעשה או ניתן בתמורה למעט רכב יש עליו הסכם של מקח אגב שכירות." (ההדגשה שלי-א.ה.).
כלומר, בשלב זה הגדרה של השכרה (שייתכן שלא כללה את הליסינג התפעולי), היא שימוש בכלי רכב בתשלום אם אין אופציה לרכישתו בתום התקופה. קבע ולא הרחיב. הגדרה זו הספיקה על מנת לאפשר לגורמים רבים שעסקו בתחום הליסינג, מנוף לעשות בו שימוש.
גם בפקודת התעבורה מוגדר בעל רכב כמי שרשום כבעליו וגם מי שיש לו הסכם של מקח אגב שכירות לגבי אותו כלי רכב. כלומר, כאן לראשונה הוגדר בעל כלי רכב גם אם אינו רשום, אבל אם מדובר בליסינג מימוני, הוא בעליו – גם אם כלי הרכב אינו רשום על שמו. בשנת 2006 תוקן הצו ונקבע כי:
"החכר" – השכרה לתקופה שלא תפחת משישה חודשים;
(1) "החכר מימון" – החכר על פי הסכם שנקבע בו כי האחריות למצבו של הרכב, לתחזוקתו ולשימוש בו הם על השוכר";
(2) בהגדרת "השכרה", במקום הסיפא החל ב"למעט רכב שיש עליו הסכם" יבוא "למעט רכב שהושכר בהחכר מימון";
(3) בהגדרת "רכב השכרה", אחר "המיועד להשכרה" יבוא "למעט רכב המיועד להשכרה בהחכר מימון".
בשנת 2006 תיקנו את צו הפיקוח מכוחו פועלות חברות ההשכרה בישראל והחליטו, ככל הנראה ללא התייחסות רחבה, לקבוע את הקריטריונים לאבחנה בין ליסינג תפעולי, מימוני והשכרה רגילה. כיום "כל דכפין" יכול להקים חברת ליסינג. אין כל מגבלה לעסוק ב"ליסינג" – לא מבחינה חוקית ולא מכל סיבה אחרת. כך, בשנים האחרונות הוקמו חברות רבות אשר מציעות מרכולתן. המגבלה היחידה היא על אלה המוגדרים שמעניקי שירותים של "ליסינג תפעולי". וכאן המקום היחיד המפוקח: משרד התחבורה החליט לעשות סדר בתחום זה, ורק אלה העומדים בהוראות התקנות יכולים לעסוק בכך.
ליסינג אחר שאיננו תפעולי אינו מפוקח ואין מגבלה לעסוק בו. כפועל יוצא, כמו בכל תחום פעילות שאינו מפוקח, קיימות חברות רבות המציעות עסקות "מימוניות" מבלי לדעת את המשמעויות לגבי אופיין ואת ההשלכות שיכולות להיות על הלקוחות העסקיים. יותר מכך : חברות שעוסקות ב"שוק האפור" החליטו לתת הלוואות באמצעות כלי רכב שכן הן יכולות גם להרוויח ממימון וגם לקבל בטחונות טובים. יחד עם זאת, בדרך כלל ישנה בעיה בהגדרת מהות הליסינג המימוני, שכן לא מספיק לקבל "חשבונית ליסינג". יש צורך לבחון את המהות האמיתית מאחורי העסקה, ונראה כי יש צורך להסביר ולבחון היטב את משמעותה.
ליסינג מימוני מהו?
על מנת לעמוד בקריטריונים שמאפשרים הכרה בהוצאות הליסינג יש לבחון את הנקודות שרק במקרים בהם הם מתממשים ניתן לעשות כן. להלן שלושת כללי האצבע הבסיסיים:
1. קיימת התחייבות בלתי חוזרת של החוכר לרכוש את הכלי הרכב בתום תקופת השכירות.
2. בתום תקופת השכירות קיימת לחוכר האופציה לרכוש את כלי הרכב במחיר סמלי.
3. תקופת החכירה הינה לפחות 75% מחיי אורך הנכס ולגבי משמש יחיד או שותפות – 100% מהתקופה האמורה.
רק בהתקיים תנאים אלה ניתן לתבוע ההכרה בתשלומים החודשיים כהוצאה מבלי לבצע את הפועלות החשבונאיות של רישום הנכס במאזן, ומצד שני רישום התשלומים כהלוואה עם הפרדה בין קרן ולריבית. השאלה היא אכן מתי ניתן לרשום את חשבונית השכירות כהוצאה. לא מספיק מה כתוב בה. יש צורך לבחון את מהות העסקה, ולפני שנעשה כן, לבחון ראשית אם היא עומדת בשלושת כללי האצבע הראשוניים הכתובים לעיל.
משעומדת העסקה בשלושת כללי האצבע הנ"ל, יש לבחון מהם התנאים המאפשרים לרשום החשבונית והעסקה כהוצאה רגילה. לצורך כך נקבעו תנאים בתקנות מס הכנסה (ניכויים מיוחדים למשמש בציוד שכר-מכר), התשמ"ט-1989 שם נקבע באופן מפורש מתי ניתן להכיר בהוצאות דמי שכירות הליסינג המימוני.
כך לדוגמה נקבע בסעיף 7 כי: "…(א) משתמש המעוניין כי תקנות אלה יחולו על ציוד מוכר שברשותו, יודיע על כך לפקיד השומה…לא הודיע כאמור- לא יחולו הוראות תקנות אלה לגבי הציוד". "(ב) הודיע משמש כאמור בתקנת משנה (א) – לא יוכל לחזור בו מבחירתו…". כלומר, נקבעו כללים מאוד מחמירים על הכרה בהוצאות הליסינג המימוני. על מנת לבחון התקיימות התנאים הנדרשים, יש כאמור כאן לבצע פעולה מקדמית של דיווח לפקיד השומה בטרם ביצוע העסקה, אבל לא פחות להמשיכה לאורך כל התקופה.
לכאורה, הפסקה מוקדמת של עסקת ליסינג מימוני, ללא התערבות כוחות עליונים (כגון אובדן מוחלט), תחייב רישום מחדש של ההוצאות שכבר נרשמו. הרישום הנכון יהיה צריך להיות כך שכלי הרכב יירשם כרכוש קבוע ויירשם לו פחת שנתי של 15%. מאידך, התשלום לחברת הליסינג יירשם כהלוואה תוך הפרדה בין קרן לריבית.
מכירת הרכב תירשם כהכנסה הונית, ולא כהפסד/רווח מעסק רגיל. כותב מאמר זה נתקבל בעשרות מקרים שחייבו "רסטייטמנט" של דוחות כספיים כתוצאה מהפסקה מוקדמת של עסקת ליסינג מימוני. הנזק רב כשידע מוקדם היה יכול למנוע זאת.
מהם הכללים להם יש לשים לב בעת בכריתת הסכם ליסינג מימוני?
אופציית הרכישה: ראשית יש לבחון את מבנה אופציית הרכישה. בפסיקה נקבע כי אופציה אמיתית היא כזו שלמקבל אותה יש ודאות במימושה. בפסק דין כלילית רכב בע"מ נגד פשמ"ג, נפסק כי כאשר הצדדים לעסקה התכוונו לכך שהאופציה הניתנת על ידי המשכיר תופעל ע"י השוכר בכל מקרה, שכן אי הפעלת האופציה תהיה בבחינת צעד לא ריאלי מבחינתו של השוכר, הרי שיש לסווג את העסקה כעסקת מכר ולא כעסקת שכירות.
המבחן – עד כמה ודאי ניצול האופציה בסוף התקופה ע"י השוכר. הבעיה היא שפסק הדין הזה ניתן עוד בטרם תוקנו התקנות המופיעות לעיל. כיום, כשהתקנות בתוקף, האופציה היא פרט חשוב אך לא עיקרי: תקופת העסקה ומהותה ובין השאר אופציית הרכישה הן אלה החשובות.
תקופת העסקה: תקופת התקשרות של עסקה מימונית החייבת להיות לתקופה של 75% מ"חיי כלי הרכב" הינה לתקופה של 60 חודשים לפחות. הפחת השנתי המשקף תקופת חיי כלי רכב הינו על פני 6.66 שנים. מכפלה של 75% מתקופה זו הינה 60 חודש. לכן עסקה שתהיה לתקופה נמוכה יותר לא תיכלל בהגדרת עסקת ליסינג מימוני.
המלכודת הצפויה למבצע עסקת ליסינג מימוני
כיום כלי רכב המשמש לצורך נסיעות עסקיות, נבחן על בסיס נוחות, מחיר והעיקר חסכון בצריכת דלק. אם בעבר כלי הרכב לא התחדשו לעתים קרובות, כיום, המצב שונה לחלוטין: כל מספר חודשים אנו מתבשרים על כלי רכב חדש, משופר מאלה הקודמים לו. כלי הרכב היום מבוססים לא רק על מיתקונים מתקדמים, אלא בעיקר על חסכון בצריכת דלק. מרכיב הדלק הפך למשמעותי ביותר באחזקת כלי רכב ועל כן, יש צורך להחליף כלי רכב לעתים תכופות יותר מזה שהיה בעבר.
כיום החלפת כלי רכב כפועל יוצא מקיומם של כלי רכב חדשים טובים יותר יכול להניב חסכון של מאות שקלים בחודש, ואפילו עשרות אלפי שקלים על פני תקופת השימוש. על כן, תקופת שימוש של שלוש שנים גבוהה יחסית, עדיף לשמר אופציה להחלפה מוקדמת אפילו בתקופה זו. קל וחומר כשמדובר בתקופה של חמש שנים כמו בעסקה מימונית.
המבצע עסקת ליסינג מימוני ועומד בכללים החוקיים להכרה בהוצאות, מחוייב להמשיך העסקה לכל התקופה. מבצע עסקת ליסינג מסוג זה צריך לדעת כי אין כל אפשרות להפסיק העסקה בטרם עת, קרי בתום תקופה הקצרה מ-60 חודשים. הסנקציה בגין הפסקתה יכול לגרום לנזק משמעותי לארגון מבחינת תשלומי המס והעלויות בהכנת דו"ח כספי חדש המשקף את העסקה הנכונה גם רטרואקטיבית.
כלומר, בעוד הלקוחות רושמים את העסקות כליסינג מימוני, ורושמים את חשבוניות ההשכרה כהוצאה, בפועל לאחר תקופה הקצרה מזו המחויבת בחוק, מפסיקים את העסקה ומוכרים את כלי הרכב. מהלך זה, כל עוד לא נבדק, לא מהווה "בעיה". אולם, במידה ורואה החשבון או פקיד השומה יבחין כיצד ומה אירע, כי אז יחויב הלקוח לבצע שינויים מרחיקי לכת בדוחותיו ובדרך כלל יחויב לא רק בהוצאות הרישום מחדש של הדוחות, אלא גם בהכנסה חייבת נוספת (ראה ע"א 6586/10 ראובני נגד פשמ"ג 1 תל אביב). זוהי הבעיה המרכזית שהופכת את עסקת הליסינג המימוני לעסקה בעייתית במיוחד!
אביהו הורוביץ יזם את פעילות הליסינג התפעולי בישראל ומשמש כיועץ ליסינג
לפרטים נוספים - אביהו הורוביץ :
טל: 050-5332449
Horowitz.advisors@gmail.com