מתוך כתבה במעריב:
"סרטונים שצולמו במצלמה נסתרת ובהם נראים עובדים זרים בתחום הסיעוד מתעללים בקשישים גורמים פעם אחר פעם לזעזוע ציבורי נרחב ולביקורת קשה על המטפלים הזרים. ואולם, מתברר כי תופעת ההתעללות בקשישים והזנחתם היא חוצת מגזרים, ובשנים האחרונות היא התרחבה דרמטית.
מנתונים שנאספו בארבע השנים האחרונות על ידי לשכות הרווחה ברחבי הארץ והועברו למשרד הרווחה ולארגון "גוינט ישראל-אשל", הנחשפים כאן לראשונה, עולה כי חלה עלייה משמעותית בדיווחים על התעללות בקשישים, וזו כוללת התעללות פיזית, נפשית, הזנחה, הפרת זכויות, ניצול כלכלי ואף ניצול מיני. "
אין ספק כי האלימות בכלל והאלימות נגד קשישים חוצה גבולות, והם גבולות שליליים במיוחד.
ההלם במקרה הזה הוא מאד גדול, ואם חושבים רגע, מבינים שמי שמתעללים אליו היא אחת האוכלוסיות שבזכותן אנחנו פה, הדור שבנה את הארץ.
נשאלת השאלה הכואבת, האם כך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשנגיע לגבורות?
נם כך גם אנחנו רוצים שיתנהגו אלינו בדמי ימינו? אני מאמין שלא.
העובדה שאנחנ מפקירים את ההורים שלנו בידיים של עובד זר מעלה שאלות.
היא מעלה שאלות מוסריות כמו למה אנחנו לא מוצאים בינינו את האדם המתאים מתוכנו?
שאלה פרקטית אמיתית נוספת היא האם עובד פיליפיני עדיף על ישראלי? איפה החום האנושי עליו אנחנו כה גאים כשזה מגיע לטיפול בהורינו המזדקנים? ולמה במדינות אירופה, תחום הטיפול הסיעודי כן מבוצע בידי עובדים מקומיים?
מאמין אני כי אנחנו אשמים במצבנו. והפקרות היא מילה מתאימה במיוחד.
אנחנו מפקירים את הורינו ובכך גם מפקירים את עצמנו בעתיד, ילדינו רואים איך אנחנו מתייחסים אל הורינו וכך גם יתייחסו בעתיד אלינו. קוראים לזה חינוך, והאחריות עליו, ממש עכשיו בידיים שלנו
לא סתם קיים פתגם חז"לי האומר: "והדרת פני זקן", כבר אז ראו חכמינו את הסיכון המוסרי התנהגותי שעלול לחלחל בנו, ודאגו להקנות וללמד את היחס הנכון כלפי המבוגר.
אותו חינוך הוא גם החוק, אותו החוק המאפשר לנו להביא עובדים זרים ולשלח אותם בהורים שלנו.
אנחנו צריכים להיות אלו שנטפל בהם, הם ההורים שלנו.
לעובדים הזרים אין את ההבנה על ההסטוריה והמחוייבות שיש לנו אליהם.
אותה אלימות גואה אל הקשישים נובעת מהיחס הנורא הזה, יחס מזלזל השם אותם בתחתית סולם הכבוד והאמפתיה. שכחנו להתנהג במשך השנים, נהיינו מדינת האינסטנט, מדינת הכאן ועכשיו, ושכחנו מי אנחנו, ומי אנחנו רוצים להיות בעתיד, ואם לא נשנה אותו, נסבול ממנו פי כמה.
הפכנו להיות מדינה שמעבירה כל מה שלא נוח לה למיקור חוץ, ואני אומר לכם שכל עובד זר שנכנס אלינו, הוא עוד שבר בנו וביכולת שלנו לעמוד מול האתגרים שעוד יעמדו לפנינו.
כל העובדים הזרים הם בכיה לדורות, ויש לפנות את מקומות העבודה שהם תופסים, לאנשים משלנו.
זוהי משימה ממדרגה ראשונה.
יאיר צברי