תרקוד כל יום אם לא במעשה – לפחות במחשבה
ומעתה תגיל ותשיש
בישועת ה‘, אשר הפליא
חסדו עמנו, אשר לא
הייתה כזאת מימי קדם. מאת ה‘
הייתה זאת היא נפלאת בעיננו,
שיזכו אנשים כאלה, בדורות
האלה, לידע מנפלאות נוראות
כאלה, שהם סודות עמוקות מאד
מאד, נמשכים ממקור עליון,
נורא וקדוש מאד, והם נעימים
ומתוקים לאוזן שומעת, לאוזן
מילין תבחן באמת וכו‘.
מה אשיב לה‘ כל תגמולוהי עלי,
בדרך זה יכולין להחיות את עצמו,
לשמח את עצמו בכל עת, אפילו
אם יעבור עליו מה, חס ושלום.
וגם צריכין לחזק את עצמו, לשמח
את עצמו. וכבר אמרתי, שצריכין
לרקד בכל יום, ובודאי שמעת זאת,
ועתה חזרתי ודברתי בזה, כי לפי
עוצם הייסורים והבלבולים וכו‘
העוברין על כל אחד עתה, אין
עצה כי אם לשמח את עצמו בכל
הנ"ל, ולרקד בכל יום בעובדא או
במילולא לדבר עם חבריו מזה, או על
כל פנים במחשבה, און פארט האפ
)ובכל זאת רק שמחה( וכו‘.
נתן מברסלב
אנשים מחפשים עצות,
ישועות, נחמות, ומוכנים
לעשות הכל להשיג זאת. אבל
האוצר הרבה יותר קרוב.
הוא ממש כאן. צריך רק
לחפור פנימה ולגלות אותו - האוצר הגדול אינו רחוק כל עיקר, לפעמים
הוא פשוט קרוב מדי, כלומר מצוי תחת
החוטם, עד שאין האדם מעלה על דעתו
לחפש אותו שם. ישועות אינן חסרות,
הצלחות גם כן, עצות למכביר, חיזוקים
לרוב, חיות, שמחה, התחדשות - אלה
וכאלה מצויים באוצרותינו, שייכים לנו,
זמינים ונגישים. את כל הטוב הזה קיבלנו בהר סיני עם תורתנו
הקדושה, והירושה הנפלאה כבר נמצאת כאן, אך האתגר הגדול
הוא - איך מצליחים לגרום ליורש המאושר לגשת אל הנכסים
השייכים לו, ולמצוא בהם את הפתרונות והעצות שהוכנו במיוחד
עבורו, והותאמו במדויק לאתגריו וניסיונותיו.
הגישה אל אוצרות הירושה פשוטה וברת השגה. מה עושה יהודי
הנקלע למצוקה? ניגש לפני השם, יושב ומוזיל דמעה. מתחנן
ומפייס, והנה כבר מפציע השחר. לא תמיד כזריחה מרהיבה, אך
הוא תמיד מפציע ומזמין ישועה; רעיון או חיזוק, עצה או בהירות.
אוצרות היהדות מעולם לא אכזבו. הכתובת אם כן ידועה. ואם כן,
מדוע כשמתעוררת בעיה או התמודדות חדשה, לוקח לנו זמן ארוך
מדי עד שאנו נזכרים היכן מצאנו בפעם האחרונה את המפתח?
מדוע שלא ניגש תיכף ומיד אל הדבר הפשוט כל כך שהוכיח
יעילות שכזו?!