גישות שונות למדיניות ציבורית
הגישה המבנית:
דרך להבנת תהליכי הקביעה והביצוע של המדיניות הציבורית.
הגישה עוסקת בזיהוי מוסדות וארגונים ציבוריים תוך התמקדות על המבנים ואופן הפעילות בתוכם.
לגישה זו שני צירים מרכזיים:
- הגישה המוסדית- מסגרת ארגונית לקביעה וביצוע של מדיניות. העיקר בגישה הזו הוא הבנת הקשר בין מבנים של מוסדות ציבוריים לתהליכי הפעילות בתוכם. מבנה הינו לא רק משהו פיזי אלא "דגם מקובל של התנהגות אנושית שיש בו נטיה להתקיים לאורך זמן". הנחת היסוד של גישה זו ביחס למנהל ולמדיניות ציבורית היא, שיש קשר הדוק וישיר בין מבנה מוסדי לבין יכולת הביצועים וטיב תפוקות המדיניות המיוצרות במוסד. לכן, שיפור המדיניות, כרוך בשינוי המבנה. אולם, הקשר איננו מצביע על כך שהמבנה הוא המשתנה היחידי, או החשוב ביותר, המשפיע על המדיניות. המבנה הוא משתנה אחד בין אחרים, המשפיע על קביעת המדיניות הציבורית וביצועה. יתרונה של הגישה הוא מסגרת ההתייחסות שבתוכה נבדקים תהליכי המדיניות. הגישה הזו מקובלת על חוקרים רבים משום שמשימות המחקר בה קלות יחסית. פשטותה לכאורה של גישה זו מסתירה קושי רב- הגדרת המבנה.
- הגישה המבנית פונקציונאלית- להבנת גורמים המשפיעים על מדיניות ציבורית. הגישה הזו מתייחסת למבנים ומוסדות חברתיים כממלאים תפקידים חברתיים. על החוקר מוטל לגלות את התפקידים הללו.
הגדרות של חלק מהמושגים בהם עושים שימוש בגישה זו:
- פונקציה- השלכה של קיום או פעולה של יחידה, מוסד או מנהג, על יחידות אחרות במערכת חברתית, תרבותית או אישית, או על המערכת כולה.
- פונקציה סמויה- תוצאה לא מכוונת או שלא הבחינו בה
- פונקציה גלויה- תוצאה מכוונת או מוכרת
- תנאי פונקציונאלי מוקדם- תנאי הכרחי להישרדות המערכת החברתית
- תוצאה נוגדת פונקציה- תוצאות שמפחיתות את יכולתה של המערכת להסתגל או להתאים את עצמה לסביבתה.
- מבנה- יחסים קבועים יחסית, הנמשכים לאורך זמן, בין מרכיבים, חלקים או דפוסים של מערכת שלמה או מאורגנת.
- מבנה פורמאלי- החלק של המבנה החברתי של קבוצה או ארגון שמוגדר ע"י חוקים רשמיים או ציפיות ברורה
- מבנה לא פורמאלי- החלק של המבנה החברתי של קבוצה או ארגון שאינו מוגדר בצורה ברורה
- תנאי מבני- המשלים המבני של התנאי הפונקציונאלי
- תוצאה נוגדת מבנה- יחסים המגדירים מבנים שאינם תורמים להשגת תוצאות צפויות לתיאור התפקידים שאותם היא מזהה ולהסברתם, עושה השיטה שימוש במערכות ההגדרות הנ"ל, שהיא מורכבת ורצופה הערכות ערכיות- ובכך גם חסרונה. יתרונה הגדול הוא יכולתה לזהות משתנים ומרכיבים חברתיים בעלי תפקידים והשפעות שאינם מובנים מאליהם.
ניתוח מבני פונקציונאלי, מורכב מ- 9 שלבים:
•i. זהה את יחידת הניתוח
•ii. זהה את מיקום יחידת הניתוח (מיקום מוגדר כסדרת הגורמים המהווים אילוץ על טווח הפעילות של היחידה).
•iii. פרט אם העניין הוא בקיומו של המבנה או בתנאי התהוותו. אם העניין הוא במבנה הארגוני הציבורי- זהה את התנאים לקיומו. לעומת זאת, אם העניין הוא בגורמים להתהוות המבנה, זהה את התנאים המוקדמים.
•iv. קבע את התנאים המוקדמים והתנאים הפונקציונאליים.
•v. קבע את התנאים המוקדמים והתנאים המבניים.
•vi. פרט את התנאים נוגדי המבנה ונוגדי הפונקציות המשפיעים על יחידת הניתוח.
•vii. זהה מבנים ופונקציות דומים או שווי ערך.
•viii.במהלך הניתוח, נסה לזהות את כל סוגי הפונקציות ולא רק את הפונקציות המפורשות.
•ix. הימנע מטאוטולוגיה פונקציונאלית: טל תניח כי קיומו של מבנה פירושו שיהיה תנאי פונקציונאלי להקמתו. ולהיפך, קיום תנאי פונקציונאלי אינו מביא תמיד להקמת מבנה.
גישת המערכות הכללית:
הבהרת הקשר בין תשומות ותפוקות מדיניות ציבוריות. גם הגישה הזו, היא דרך להתבונן בתופעות, יותר משהיא תורה, המנסה להסבירו. קרל דויטש טוען כי גישה זו היא "נקודת התייחסות וגוף של רעיונות והצעות".
היחסים בין תפוקות ותשומות מלמדים על היעילות של תהליך העיבוד, ההישגים של המדיניות ביחס לאוכלוסיות הרלוונטיות מורים על מידת האפקטיביות של המדינות.
- תת מערכת- מערכת קטנה, הכלולה במערכת גדולה. כלומר, ניתן להתייחס לתת המערכת כאל מערכת ואילו ביחס אליה, תיחשב המערכת כסביבתה.
- הקופסא השחורה- הרעיון הזה מפשט את מטלת הניתוח של המערכת אפשר להשיב על רוב השאלות המעניינות בחקר תופעת המדיניות אף בלי להיכנס לתוך הקופסה השחורה. עם זאת, ייתכן שידע פנים מערכתי ישפר את הבנת ההיבטים השונים של תופעת המדיניות. גישת המערכות, מאפשרת התבוננות בצורות שונות על תופעת המדיניות, תוך התעלמות מהמבנה הפורמלי של הגופים הקובעים והמבצעים אותה. ראיה מערכתית של נושאי מדיניות עשויה לחסוך גם משאבים רבים.
לגישת המערכות מספר חסרונות:
- אינה מסבירה קשרים בין משתנים שונים אלא מתארת אותם
- זיהוי המשתנים נעשה במקרים רבים באופן שרירותי
- לעיתים בשימוש בטרמינולוגיה המערכתית אין כל יתרון עיוני
למרות שיש בגישה זו פוטנציאל של צבירת ידע בין תחומי החשוב להבנת המדיניות הציבורית, למעשה אין הדבר כך, והידע נאגר באמצעות הגישה, רק מבוטא במונחים בין- תחומיים.
תורת הקבוצות:
מסגרות להבהרה של השפעת הקבוצות השונות על תהליכי המדיניות הציבורית.
מתייחס אל הקבוצה כאל יחידת ניתוח.
שני זרמים עיוניים עיקריים:
- תורת הקבוצות- מדיניות ציבורית כתוצר של שיווי משקל בין אינטרסים של קבוצות שונות. הנחת המוצא של תורת הקבוצות היא כי הפוליטיקה, ובכלל זה המדיניות הציבורית, היא תוצר של שיווי משקל בין קבוצות מתחרות. כעיקרון, כאשר חברה או ממשלה מחליטה לקבוע מדיניות ציבורית ולבצעה, זאת החלטה פוליטית במהותה, העונה על אינטרסים ותביעות. כאשר יש לקבוצה אינטרסים או תביעות נוגדות, נוצר מצב שלעימות, שהוא אחד המאפיינים הבסיסיים של פוליטיקה. תוצאת העימות קשורה כמובן, למטרות ולאמצעים של הקבוצות המעורבות בו, ולמשאבים ולמאמצים שהן משקיעות כדי להשיג פתרון. הפתרון עשוי לשאת אופי של הסדר, אמנה חברתית או שהוא עשוי להתבטא בחקיקת חוק, תקנה או תוצר אחר של מדיניות. עפ"י תפיסה זו, של קבוצות הנמצאות בעימות תמידי כשהמדיניות מהווה את פתרון שיווי המשקל ביניהן, ניתן להסביר תהליכי מדיניות במשטרים פוליטיים שונים במהותם. ההבדל בין משטרים יתבטא בתהליך, שבו יגיעו האינטרסים של הקבוצות השונות לביטוי ברמה של קביעת המדיניות. תורת הקבוצות גם מורה, כי שינוי בחשיבותה ובעוצמתה של קבוצה, יהיה בעל השלכה ישירה על שינויים האופי המדיניות ובמהותה. מספר החברים אומנם מהווה מדד מסוים לכושר השפעתה, אך לעיתים קרובות אין הוא הגורם החשוב ביותר.
- תורת האליטות- שימת הדגש על השפעת קובעי המדיניות על תהליכי המדיניות. נקודת המוצא היא, שהרובד העליון של החברה, הכולל את הקבוצות המחליטות והמוכנה אליטה, קובע מדיניות על בסיס הערכים, האינטרסים, והשאיפות, ותפיסת העולם שלו, והוא מושפע פחות בעיצוב המדיניות, מצרכיה, דרישותיה, רצונה והעדפותיה של הקבוצה הלא אליטיסטית- ההמון. הנחת היסוד היא אליטיסטית- המחליטים יודעים יותר טוב מהנזקקים מה טוב בעבורם. תורת האליטות אינה טוענת כי האינטרסים של האליטות עומדים בניגוד לאינטרסים של ההמון, אלא שהאליטות מתנהגות כאילו הן יודעות מה טוב להמון ולכן הן מכוונות את המדיניות הציבורית לפי ידיעה זו. מדיניות נתפסת כמשקפת יחסי כוחות בין קבוצות או העדפות של הקבוצה הבכירה יותר. יחד עם זאת, ההסבר שהגישה הזו מספקת, איננו שלם. תורת הקבוצות אינה מסייעת להעריך שינויים בעוצמת הקבוצות ותנאים שישפיעו על יחסי הכוחות ביניהן; אין היא מצביעה על טיב המדיניות שתיקבע כתוצאה משינויים אלה; אין היא מלמדת על מידת השפעתה של האליטה על קבוצות שונות, בעלות רקע שונה, המרכיבות את ההמון; אין היא מגדירה המפורש מי כלול בתוך האליטה, ומה מידת השפעתו של פרט יחיד וכו'.
תורת המשחקים או קורס ניהול סיכונים
עימות כמאפיין של תהליכי מדיניות ציבורית. התורה מתארת ומסבירה בצורה מופשטת מצבים של יחסי גומלין בין אנשים ובמיוחד מצבי עימות. כמו שלומדים בלימודי תואר ראשון במדיניות ציבורית
הכלים שמציעה תורת המשחקים, מאפשרים לנתח מצבי תחרות כלכלית בין חברות, תחרויות של בחירות פוליטיות, מלחמות בין אומות, מיקוחים בין אנשים שונים וכו'. בכל המצבים הללו יש שת"פ או עימות בין הפרטים. הנחת היסוד של התורה היא כי האנשים הם רציונאליים, ובכל מצב יעדיפו תוצאה טובה יותר מבחינתם מאשר תוצאה פחות טובה.
דילמת האסירים: לדוג' נושא קביעת מדיניות החימוש של 2 מדינות אויבות. כדי להשתחרר מהדילמה, דרוש שחקן שלישי, מדינה נוספת, שתכפה את רצונה על השחקנים, כך שיחליטו לעבור ממצב של שיווי משקל של חימוש לשיווי משקל של אי חימוש (למשל השפעת ארה"ב בעימותים הצבאיים במזה"ת, גרמה להפיכת הלוחמה למצב של שלום בין ישראל ומצריים).