בונוס פרישה לכל עובד

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

"הענק תעניק לו.."

להיות מוסרי ולהעניק בונוס פרישה לכל עובד

בפרשת השבוע מצווה התורה לנהוג בנדיבות לב עם עבד המסיים את תקופת עבודתו ומשתחרר ויוצא לחרות ולהעניק לו בונוס פרישה: "הענק  תעניק לו .. (מ)אשר ברכך ה' אלוקיך - תתן לו", המתנה צריכה להיות משמעותית, מכובדת ומתוך רוחב-לב.

חז"ל למדו מכאן שכל מעסיק - ולא רק האדון לעבדו - בעת שהפועל שלו מסיים עבודתו, דרך המוסר הנכון והטוב להעניק לו בונוס-טיפ פרישה, אמנם החובה הגמורה ממצוות התורה היא רק לעבד, אבל ההנהגה המוסרית הנכונה והטובה להעניק בונוס לכל פועל בסיום עבודתו, כך כתב בספר "החינוך "ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה' יתברך".

כלומר, אמנם התורה מצווה לתת בונוס רק לעבד, אבל חז"ל הרחיבו את המצווה גם לפועל רגיל שאינו עבד, כי אחת הסיבות של התורה להעניק לעבד קיימת גם בפועל רגיל ולא רק בעבד:

 שהרי בעצם ישנם שתי סיבות למצווה זו: 1) חלק מתנאי העבודה של העבד - שיקבל בונוס עם פרישתו. כי מתוך דאגה לעבד שמצבו הכלכלי בדרך-כלל גרוע, התורה העניקה לו מספר תנאים וזכויות שהאדון חייב לתת לו וביניהם שיש לתת לו בונוס פרישה. 2) חלק ממצוות צדקה וחסד של האדון - התורה מצווה לנהוג במוסריות ומתוך  "וויתור, מתנה וחנינה" להעניק מתנת פרישה לעבד, כשם שהתורה ממליצה בכלל לנהוג עם העבד ב"מדת חסידות" לנהוג בו ברחמים ולא להכביד עליו יותר מדאי, לא להצר לו, לא לבזותו, להאכילו מאותו מזון איכותי שאדון עצמו אוכל - כך ציוותה התורה לנהוג עמו בלב טוב ובנפש חפצה ומתוך צדקה וחסד להעניק לו מתנת פרישה.

בין שני סיבות אלו יש הבדל להלכה למעשה: יש מחלוקת בתלמוד על איזה עבד ציוותה התורה לתת מענק: יש אומרים שמדובר בעבד שנמכר בעל-כורחו על ידי בית-הדין, ויש אומרים שמדובר גם בעבד שהוא בעצמו מכר את עצמו להיות עבד.

מחלוקת זו תלויה בשתי הסיבות האמורות למצווה הענקה: אם המענק הוא חלק מתנאי השכר של העובד - הרי מגיע מענק רק למי שבית-דין מכרו אותו ולא למי שמכר עצמו, שהרי המוכר את עצמו לעבד עורך חוזה כלכלי עם אדונו והוא מסכם את גובה ותנאי שכרו ולא מגיע לו עוד תוספות שכר יותר ממה שהוא סיכם וחתם עם אדונו, וכיוון שהוא לא ביקש בונוס פרישה - לא מגיע לו הענקה בפרישה; אבל מי שבית הדין מכרו אותו בעל כורחו, מובן שהוא עצמו לא ערך חוזה כלכלי עם האדון (שהרי הוא נמכר בעל כורחו), לכן יש מקום שהתורה תתערב בתנאי שכרו ותחייב את האדון לתת מענק כשכר לעבד עצמו.

אבל אם סיבת המענק היא מתורת צדקה, שהאדון מצווה לנהוג באדיבות ורוחב לב ולגמול חסד עם העבד ששירתו, או אז מובן שאין הבדל באיזה עבד מדובר - בין שמכרוהו בית דין ובין שמכר עצמו - כיוון שלמעשה שניהם היו עבדים ועם שניהם מצווה האדון לנהוג בחסד וברחמים ולשניהם הוא מצווה להעניק כצדקה בונוס פרישה.

יתירה מזו, לפי הסיבה השניה שהבונוס הוא ממצוות הצדקה של המעסיק כלפי העבד, חז"ל הרחיבו את המצווה וציוו על כל מעסיק, שיתן לפועל שלו בונוס בעת פרישתו מהעבודה, כי בדרך של צדקה וחסד צריך לנהוג כל מעסיק ולא רק אדון [אבל לפי הסיבה הראשונה, שהמענק הוא חלק מתנאי השכר של העבד, הרי לעובד ופועל רגיל לא מגיע מענק, שהרי הוא סיכם מראש מרצונו ובדעה צלולה, על תנאי העסקתו ושכרו - ומדוע שעתה המעסיק יהיה מחוייב להוסיף בונוס לשכרו].

[ולמרות שהמצווה קשורה לכל הפועלים, התורה הדגישה את העבדים, כי להם יש סיבה מיוחדת ככתוב: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך" בני-ישראל טעמו את טעמה של העבדות במצרים והם זוכרים את שמחתם הגדולה שהיתה בעת יציאתם משם "ברכוש גדול", לכן גם אנו מצווים לתת מענק (מעין רכוש גדול) ולשמח במיוחד את העבדים בעת שיחרורם, וכן כתוב ב"ספרי": מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה העניק לו ושנה לו. מה במצרים נתתי לך ברוחב יד, אף אתה תיתן לו ברוחב יד"].

פרטי המצווה

עשרה פרטים והלכות במצווה זו של הענקה לעבד:

1) גודל המענק - לעבד עברי המענק המינימאלי שלושים סלעים שזה כשלוש מאות גרם כסף, ששוויו כיום 250 $, ואם העסק הצליח והתעשר יש להוסיף בגודל המענק; ההענקה לעובד ולפועל כיום אינה חובת התורה כהענקה לעבד, לכן לא ניתן לקבוע את המענק שחובה לתת לעובד, אבל על המעסיק להחשיב את מדת עושרו וברכת ה' שזה בה בשעה שהוא בא להעניק לפועל.

2) לאיזה פועל - יש לתת מענק בין לעובד שפוטר מעבודתו ובין לעובד שמעצמו התפטר מהעבודה. 3) זמן ההעסקה - בין פועל שעבד שנים רבות ובין בפועל שעבד זמן קצר, לכולם יש להעניק בונוס בעת סיום עבודתו. 4) שכיר וקבלן - הנתינה היא רק לעובד שכיר (בין אם שכרו לפי שעות או בקבלנות) ולא לקבלן המעסיק פועלים והוא עצמו אינו עובד.

5) פיצויי פרישה - כל התשלומים והבונוסים שהמעסיק משלם לעובד מכוח הסכמי שכר או חובות החוק כולל 'פיצויי הפרישה' - אינם נחשבים למענק הבונוס, שאותו יש להוסיף ולתת בנוסף לתשלומים המחויבים כחוק. 6) פועל כושל - אין תלות בין טיב העבודה של הפועל לנתינת מענק, גם לעובד כושל המסולק מעבודתו - יש לתת מענק, אך לעובד שהצליח להרים את העסק מבחינה כלכלית - מצווה להעניק מענק יותר גדול. 7) עסק כושל - אין תלות בין הצלחת העסק למצוות הענקת המענק, גם עסק שפשט את הרגל - בעל העסק מצווה להעניק לעובדיו, אך לעסק שהצליח מבחינה כלכלית - מצווה להעניק מענק יותר גדול.

8) מועד הנתינה - יש להעניק את המענק מיד ביום סיום העבודה, אך כמובן כשלא העניק בו ביום - מצווה להקדים ולתת במידת האפשר. 9) וויתר העובד - יש אומרים שאפילו אם העובד וויתר על המענק - על המעסיק לתת. 10) מת העובד - אין המעסיק מחויב לתת מענק ליורשי העובד. אבל אם הוא עזב את העבודה, ולא הספיק המעסיק לתת את המענק והעובד מת - יש לתת את המענק ליורשים.

להעניק בונוס לתלמידים

בלקוטי שיחות מלמד הרבי אפשרות מעניינת נוספת לקיים את מצוות הענקה - של הרב לתלמידו:

'אדון' במובן הרוחני הוא 'רב' המלמד תורה ו'עבד' במובן הרוחני הוא התלמיד של הרב הלומד המקבל את פרנסתו וכוחו הרוחני מאדונו, מ'רבו'.

כשם שהאדון צריך להעניק לעבדו גם את הצרכים הבסיסיים (מזון לבוש, שכר עליו הותנה מראש) וגם בונוס ומתנה שבנוסף לצרכיו ההכרחיים, כך גם במובן הרוחני של הרב לתלמידו: בנוסף לחובות הבסיסיות שהרב והמורה מחויבים לתת לתלמידיהם (ועל-כך הם מקבלים משכורתם), הם צריכים לנהוג במידת החסד ולפנים משורת הדין ולהתמסר ולהקדיש לתלמידיהם זמן ומרץ נוספים, בשעות נוספות ובדברים נוספים שהם לא חייבים בהם מכוח חוזה עבודתם.

להעניק לתלמידיהם לא רק את הידע הבסיסי, אלא גם את כל העומק והעושר הרוחני שבתורה; לא רק את ההלכות והמנהגים להלכה למעשה לדעת איך להתנהג למעשה כרצון התורה, אלא גם את הסיבות והתובנות בכל המצוות; לא רק את התורה הנגלית, התורה שבכתב התלמוד הרמב"ם והשולחן ערוך, אלא גם את העושר הרוחני של פנימיות התורה, תורת הסוד ותורת החסידות.

ועוד זאת, אומר הרבי, הרמה הכי גבוהה בבונוס שהרב יכול להעניק לתלמידיו שהוא יעלה וירומם את תלמידיו שיוכלו להתעלות ולהתקדם ולהגיע לרמה הגבוהה והנעלית של הרב עצמו עד שהתלמיד יעמוד על דעתו והוא עצמו יגיע להיות רב.

ככל הדברים האלו כך גם בין אדון העולם - הקב"ה ועבדיו - בני ישראל:

עם ישראל מבקש מהקב"ה בונוס שיקדים את ביאת הגאולה האמיתית והשלימה בחסד וברחמים מיד ממש: שהרי כשם שכל אדון מצווה להעניק לעבדיו בונוס בנוסף לשכר החובה, כך הקב"ה עצמו ייתן בונוס לעבדיו בני ישראל בנוסף לשכר שהם זכאים לו מכח מעשיהם בלימוד התורה וקיום המצוות: השכר הבסיסי הוא הגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, והבונוס הנוסף (יש לו כמה רבדים, וביניהם) הקדמת ביאת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו בקרוב מיד ממש.

מקורות: מפרשי המקרא לדברים טו, טו. אנציקלופדיה תלמודית, ערך הענקה. לקוטי שיחות חלק יט, עמוד 153.

לקבלת המאמר ישירות ולתגובות והערות-הארות:  ryk613@gmail.com

www.torah.in/he1