מאירה וייס - "אותות" טקס מרתק של נגה יודקוביץ-עציוני

• ייצוגים של אבל והנצחה בחברה הישראלית: קריאה ביקורתית
• דיון בתערוכה "אותות"
• האמנית: נגה יודקוביק- עציוני

תערוכת "אותות" של נגה עציוני היא טקסט מרתק .  אני מציעהלפענח אותו באמצעות פניה לטקסטים אחרים שעימם היא  מתכתבת, באופן מודע אולא,  כשכל זאת מבטא  תהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית היהודית החילונית.

מאת: פרופ' מאירה וייס

אני טוענת  שהתערוכה שלפנינו היא הצגה ביקורתית של הווייתהשכול וההנצחה הישראלית, ביקורתית, במובן הבסיסי ביותר שלה.לא ביקורת במונחים שיפוטיים של טוב ורע, אלא , עצירה לרגע, ובאמצעות פירוק של חפץ,למשל, ואחר כך בניה שלו,  או הצגת חפץ שלא בהקשרו ה"טבעי", אנחנו יכוליםלהתוודע ל"תפרים" המרכיבים את החפץ, לאחורי הקלעים של בנייתו,  דהיינו,מסוגלים לראות אותו לא כ"טבעי", אלא כמובנה.

התערוכה של נגה  עציוני מציגה את הפיכתה של חווית השכול ממלחמות לחפץ, למהות לא אישית….השכול, אותה חוויה אישית, פרטית, ייחודית,הופכת בנסיבות הללו ללא אישית, מוחפצת, שטוחה, מוכתבת מגבוה.

"אותות" מציבה את התיזה הזו באופן מעודן, מופשט, שמתאפשרת גם בשל העובדה שהיה לה מה שאליאונורה לב מכנה "טקסט מאפשר", שהיו אומניםשקדמו לה  והנפיקו טקסטים  שבמובנים רבים אפשרו  את האמירה הזו.

רק בשנות התשעים החלה האומנות הישראלית להתייחס לשכול ולאבלבצורה ביקורתית. בשנות התשעים , אומנים צעירים , ילדי שנות ה-60 וה-70 החלולעסוק  בסמלי ההנצחה, בטקסי יום הזיכרון, ועשו זאת באופן ביקורתי תוךהעמדת שאלות לגבי המערכות שיצרו את סמלי השכול הלאומיים והמטרות ששירתו.

בדומה לנגה עציוני, גם אומנים אלו התחנכו על מסריו של אתוסהגבורה ועל הטריוויאליזציה שלו—כמו משחקים לוחות שנה, ספרים כמו עזית הכלבההצנחנית. הם יכלו להשתמש בשפת האתוס הציוני כבשפת אם.

מיוחדים כאן הם  האומנים  "משפחת השכול"

אדון בשתי תערוכות שהוצגו בתל אביב. האחת, היא "להיתפסלפרטים", של גילי מייזלר, שהוצגה בגלריה לימבוס בנובמבר דצמבר 1994 באצירתושל מאיר גל, ו"מעשה הצילום בתא הווידוי" של האמנים ניר נאדר וארז חרודי שהוצגה בגלריה בוגרשוב, בפברואר 1993, אוצרת אריאלה אזולאי.

בדומה לנגה עציוני בת קיבוץ כפר גלעדי גם ארז חרודי מעין שמר איבד אב צנחן במלחמת ששת הימים, וגילי מייזלר, איבד את אחיו, כפשוטו,במלחמת יום כיפור.

ארז חרודי וניר נאדר הם האמנים הישירים ביותר בשנות התשעיםבהתייחסות לשכול. הם תוקפים את ההנצחה הממוסדת ורואים בה מנגנון מכווןלהצדיק ולשמר את נכונות הציבור הישראלי להקריב, כלומר, להנציח את מצבהמלחמה.

חרודי ונאדר הפכו את החדר הגדול ביותר של הגלריה למעין אולםזיכרון, בעל אורות עמומים. קיר עץ גדול, ולפניו שורה של כיסאות שעל גבםשלט: שמור למשפחת הגיבורים. הועתק על ידי האומנים מבית יד לבנים בפתחתקווה.

בכניסה היתה ארון ובו נעלים צבאיות מרוססות בצבע זהב. בחדרעצמו היו שתי תיבות בגודל אדם, שהזכירו ארונות קבורה צבאיים, ובתוכם פריטיםכמו "הקופסא הכחולה" של קק"ל. עמודים קטנים הקשורים בחבלים חסמו את הכניסהלאולם הגדול ואת הגישה לכיסאות. שטיח בצבע ירוק זית כיסה את הרצפה,המדרגות והחלל. ספר שליווה את התערוכה נקרא "נכסי השולחן האבודים" ובהםהעבודה: "מתפרנס ממות אבי".

התערוכה שלהם נועדה  לחשוף את הדה פרסונליזציה, ההחפצה וההאדרה (הנעלים הצבועות זהב) , המהוות את הבסיס לאידיאולוגיית השכול בישראל.

לפי פרופי' מאירה וייס, גם הפריטים בתערוכה שלפנינו מבטאים, בצורה פחות מפורשת,  מסר דומה, נוקב לא פחות.

מימד נוסף בתערוכתם של חרודי  ונאדר שמוזכר בצורה מעודנתבתערוכה של  עציוני, הוא הניגוד בין הציבורי לפרטי. שכול, אותה חוויהאישית, רגישה וייחודית, מוצבת על ידי חרודי ונאדר ונגה  בספירה הציבורית שלפיקוח נורמטיבי. השכול מוכתב בפרוצדורות בירוקרטיות , מוגבל לאיזוריםולתאריכים תחת פיקוח, ועובר האדרה כך שיתאים לאתוס הקולקטיבי של הקרבהותחיה. המפגש בין היחיד לשכול נעשה תמיד תחת מבטו של הקולקטיב בפנאופטיקוןהלאומי, ועל שטיח חאקי.

למרות שלא בצורה מפורשת, גם נגה עציוני  מעמידה   את העימותהקלאסי בין הכוח של המדינה או הקבוצה השלטת, עם היחיד הבודד, החשוף,והפגיע. הילדה . נוכחותו המסיבית  והמשתלטת של כוח מוסדי- חברתי, מופיעהבאמצעות חפצים שונים. אצל חרודי ונאדר מופיעות  משרוקיות, מדליות, מדים,תקנות, וכדומה. אצל  עציוני  מופיעים האותות, הסרטים, הזרים.

גם  עציוני  מנסה לפרק את החומרים של הזיכרון הקולקטיבי כדילאפשר זיכרון פרטי.  חלל פרטי.  לזה, מעצם טיבו, יש מעמד חתרני, סרבני,כלפי הזיכרון הקבוצתי.   כל אלה הם לא נגד הזיכרון אלא נגד מערכות המכתיבותדרכים נכונות של שכול, אבלות וזיכרון.

"מתוך חדשות"-

ארז וחרודי  עוררו הדים כשהתראיינו אצל גבי גזית ב"הלילה"וסיפרו על התערוכה. ואביגדור קהלני, שהתראיין לצידם בתוכנית, המליץ לגרשםמהארץ, ופנינה כהן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צהל, נראתה מזועזעת מחרודי.השניים דיווחו גם כי גלי צהל ביטלו ראיון מתוכנן איתם בשל הוראה מגבוה".

____

ב-נובמבר דצמבר 94 מציג גילי מייזלר את התערוכה "הנטייה להיתפס לפרטים". בגלריה לימבוס. מקלט שהפך לגלריה.

מייזלר הבהיר שהרעיונות לתערוכה עלו בעת ביקור באתר ההנצחהלחללי השריון בלטרון, שבין השמות החקוקים בלבן על הקיר מופיע גיורא, אחיושנפל במלחמת יום כיפור. הוא הופתע למצוא שם חנות מזכרות של האתר שבה ניתןלקנות פריטים כמו, משחקי  הרכבת טנקים לילדים, כובעים, וספלי קפה מקושטיםבסמלי השריון.

למייזלר, אתר זיכרון זה מגלה את הצד האפל של האידיאולוגיההקולקטיבית של השכול. בתערוכה הוא תוקף את מה שהוא תופס כהאחדה,  השטחהוהחפצה של השכול, שמבוטאים באתר. בקומפלקס של לטרון אין מקום להזיל דמעה,אמר מייזלר בראיון. אחרי שהצטלמת על הטנק, היית בחנות ושתית יין כדי להיטיבאת ליבך, אחרי כל זה לא תזיל דמעה ליד קיר השמות.

התערוכה כוללת פריטים שנלקחו מאתר ההנצחה—כמו תדפיס , כרטיסכניסה, מתנות מחנות וצילומים, וקיר הגלריה כוסה בגרסה מוגדלת של מפתחהערכים של הספר שכול ואובדן בחברה הישראלית, ששמו, קיר השמות, מאזכר את קירהשמות באתר לטרון. החלפת השמות הנפלים בפריטי האינדקס ל הספר מבטאת מבטסרקסטי על ההאחדה וההשטחה של המוות. החיילים שנפלו, הן לא יותר מערכיםבאינדקס של הכותל הלאומי של התהילה.

עציוני  היתה בת 5 כשאביה נהרג בקרב הצנחנים במלחמת ששתהימים. ארז חרודי היה בן 5 כשאביו הצנחן נהרג במלחמת ששת הימים. גילימייזלר היה בן 12 כשאחיו  נעלם, פשוטו כמשמעו, ואחר כך הוגדר הרוג במלחמתיום כיפור.

הזיכרון הוא  מהות חמקמקה. יותר מארבעים שנה עברו על עציוני והוא לא מרפה. הזכרון לובש צורה ופושט צורה, אבל הוא קיים. הוא מופיעבניסיונות ההנצחה של האב כשהיא ממשיכה לשרת הלכה למעשה ביחידה הצבאית שלו,ובמעשים האומנותיים שהציגה– צווארון השחור, המאזכר את קריעת הצווארון בעתהשבעה, בתערוכת הזרים, ובתערוכת האותות שבה היא לוקחת  את עבודת הזיכרוןהקודמת למחוזות שיריים.   כך גם לגבי גילי מייזלר.   36 שנה עברו אחרימלחמת יום כיפור. אבל גילי מייזלר הוציא, ממש בימים אלה, סרט ושמו"גחליליות " המספרות על מסעות החיפוש אחרי אחיו.

בטקסט לירי, במקצב שירי, באמצעים אסתטיים מעודנים, מטפלת עציוני במהותו של הזיכרון, בחמקמקותו,  בשיח הכפוי מלנעלה אך גם באפשרותלמצוא  האפשרות ליצור חלל פרטי, בתוך הציבורי.

בשיחה עימי דיברה נגה על אותו אלבום תמונות קולקטיבי שליווהאת בני הדור שלה , עם צילומי הטנקים ונעלי הצנחנים, המון  תמונות מצולמיםעל טנקים ואנדרטאות. מפגשים של צנחנים.

"רציתי אלבום תמונות אחר", היא אמרה לי. "רציתי ליצור את גן הפסלים שלי".

פרופ' מאירה וייס,אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה,כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגיתהישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).