חפש מאמרים:
שלום אורח
22.12.2024
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

פרופסור מאירה וייס - "הגוף הנבחר"


לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי\ פרופ' מאירה וייס
"Writing Culture" under the Gaze of my Country / Prof. Meira Weiss

במאמר זה , שפרסמה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית.

"הגוף הנבחר" , מזכירה לנו וייס, הוא הגוף היהודי, האשכנזי , ההטרוסקסואל ,השלם ומושלם מבחינה גופנית. הוא מגולם בגופו של החייל, ולפניו -בגופו של החלוץ עובד האדמה. אלו הם שתי דמויות המופת שהחליפו את היהודי הגלותי ממנו ביקשה התנועה הציונית להתנער.

פרופסור וייס מתייחסת במאמרה למאמר של פרופסור רות בהר מהאוניברסיטה של מישיגן באילינוי, שמדברת על עיניה של הוריה שחודרים לעולמה המקצועי . לעומתה של בהר, וייס מציינת כי הנושאים עליהם כתבה, ותחומי המחקר בהם עסקה, גרמו לה להרגיש כי לא רק הוריה מביטים בה ממרחק (למשל עת שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה), אלא מדינת ישראל.

הסיפור האישי של פרופ' מאירה וייס, כמו גם זה המקצועי, שזורים זה בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מסיפור המסגרת שמוכתב על ידי הגוף הנבחר. כך היה למשל עת הקדישה פרופסור וייס שעות רבות להכנתו של מאמר המגולל את סיפורם הטרגי של ילדי תימן אשר, על פי הטענות שהועלו על ידי הוריהם, הועלמו ונמסרו למשפחות אומנות תוך שימוש בתירוץ לפיו הילדים הלכו לעולמם בעקבות הטיפול לו נזקקו.

זאת ועוד, ניתן לבחון את פרשת ילדי תימן כמרכיב עצמאי ששוכן תחת המסגרת שמוכתבת על ידי הגוף הנבחר, אך בה בעת מבקש ודורש עצמאות. תהליך דומה עוברת הפרופ' וייס עצמה שחונכה במשך שנים רבות מחייה לאורו של מוטיב הגוף הנבחר, אך פועלה המקצועי גרם לה להכיר מקרוב ולהתוודע למקרים ותופעות אחרות שגרמו לה להבין כי לא הכל מושלם, ברור וחד-משמעי כל כך. הרצון של העולים מתימן להשמיע את קולם ולאתגר את המערכת עולה בקנה אחד עם התהליך האישי שעברה ועודנה עוברת המחברת.

לא פעם היא שאלה את עצמה האם כתיבתה עלולה לתייגה כבוגדת במדינה? וייס משתפת את קוראיה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית עם אמה שמנסה להניאה מפרסום אחד ממחקריה בטענה כי פרסום זה "יביא נזק למדינת ישראל. יכול להרוס אותה". עיניה העוקבות של האומה משיתות על פרופסור וייס צנזורה עצמית. "האומה מזהירה אותי – באמצעות אמי" היא אומרת.

בדיוק בנקודה הזו מציינת פרופ' וייס כי היא מקנאה בפרופסור רות בהאר, שבהיותה ילדה הגרה עם הוריה היהודיים מקובה לארצות הברית וערכה את אסופת המאמרים "נשים כותבות תרבות". המאמר של בהאר בתוך אסופת המאמרים כתוב כיומן אישי בו היא מרגישה, כך מציינת, שעיניהם של הוריה עוקבות אחריה בכל פרויקט בו היא לוקחת חלק. הקנאה של פרופסור מאירה וייס נובעת מכך שעבורה, לא רק הוריה, אלא עיניה של המדינה עוקבות אחריה באמצעות עיניהם של הוריה.

יתרה מזאת, פרופ' מאירה וייס מעידה על עצמה כי היותה ישראלית חלחלה לחייה המקצועיים והאישיים כאחד. היא מדגימה זאת באמצעות ההכנות של בנה לגיוס במהלך שהותה בברקלי או לדחייה של כתיבתו של ספר על הורים ששכלו את ילדיהם במהלך השירות הצבאי. פרופ' וייס היתה אז בהריון וכשהתברר שייוולד לה בן, היא הפנימה את הידיעה שגם היא וגם בנה (שעדיין לא נולד), נכנסים למסלול של גיוס לצבא וסיכון בנפילה . חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפיכתה האפשרית לאם שכולה מנע מפרופסור וייס לכתוב את הספר שהיה נכתב, כנראה, אילו נולדה לה עוד בת. דרך אגב, במהלך הלידה של בנה, כך מספרת וייס , ברכה אותה המיילדת: "מזל טוב – נולד לנו חייל".

ואם כבר בחיילים עסקינן, הרי שבנקודה מסוימת במהלך המאמר, חוזרת פרופ' וייס אחורה בזמן ומשתפת את קוראיה ביומנים האישיים שכתבה במהלך ימי התיכון. שם, אומרת פרופ' וייס, מתוארים מסעות הגדנ"ע בנימה מעודדת ומחוייבת, פועל יוצא מהאינדוקטרינציה המיליטריסטית בימי התיכון. רק בדיעבד נזכרה המחברת עד כמה התיאורים הללו היו מלווים בנימה דואלית, ועד כמה למעשה, בפועל, היא לא נהנתה כלל במסעות הללו – בין היתר משום המאמץ הפיזי שהיה כרוך בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם בטקסט פרטי שנכתב לעיניה בלבד, היא כתבה את הדברים תחת עיניה הבוחנות של המדינה.

לאורך השנים, קיימה הפרופ' מאירה וייס שורה של ראיונות עם הורים לחיילים, ובכלל זה עם הורים שכולים. ההורים שחקרה חשו גאווה כאשר ילדם שובץ ליחידה קרבית יתרה מכך, במקרים מסוימים, גם מותו של הבן בקרב במהלכה של פעילות מבצעית, הוסיף למשפחה רובד של גאווה – פועל יוצא של הקרבת הבן למען המולדת (סיפור העקדה).

בהקשר הזה טוענת פרופ' מאירה וייס שהיא עצמה הגיעה למסקנה עד כמה התמיכה הבלתי מסויגת שהעניקו לה הוריה במהלך שירותה הצבאי, התחוורה לה בסופו של דבר כתמיכה שהייתה תלויה באופן ישיר בהישגיה הצבאיים וכל עוד היא נשארה בתלם – במסלול ה"נכון" והנורמטיבי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של כל כך הרבה משפחות בישראל. "אני זוכרת את מאמציה של אמי למשמע את גופי הפיזי והרגשי... אמי כתבה: "אל תתני להם (למפקדים בצבא) לראות עד כמה קשה לך, הכי גרוע שיראו את הדמעות שלך".

בכל הנוגע לתיאור הראיונות עם ההורים השכולים, מבחינה פרופ' וייס בין התיאורים הפטריוטיים והגבריים של האבות, לבין התיאור האינטימי של איבוד בן על ידי האמהות. הז'רגון האימהי בא לידי ביטוי גם בשירי האימהות: בניגוד להילה הלאומית שאפפה את הנופלים בשירים שכתבו המשוררים הגברים, הרי שבשירים שנכתבו על ידי האימהות, הודגש השכול הפרטי והאישי. בניגוד לדמותם המופשטת של "המתים החיים" שחזר על עצמו בשירים הגבריים, העדיפו הנשים לתאר את האבל תוך שימוש במושגים מוחשיים . כאן, גופם של החיילים הפך לאמצעי הביטוי הטוב ביותר: "בני נפל במקום רחוק – ולידיי לא הייתה הזכות לגעת בו. ...זוהי זכות גדולה לגעת בפעם האחרונה בגופו של הבן לפני שנקבר באדמה, לחבקו ולשטוף אותו בדמעות" (מתוך דבריה של אם לחייל שנהרג במלחמת השחרור)

פרופסור מאירה וייס מסיימת את מאמרה בסיפור ששב וממחיש את הנוכחות המתמדת של המדינה בחייה המקצועיים והאישיים: באחד הימים, כשוייס התקשרה למכון לרפואה משפטית לברר פרט מסוים לגבי המחקר הארוך שעשתה שם, הסתבר שאירע פיגוע (שעליו אמצעי התקשורת עוד לא הודיעו ולכן היא עדיין לא ידעה כשהתקשרה) וכמות ההרוגים שהגיעו לאבו-כביד דחתה באופן טבעי את השיחה. הידיעה על הפיגוע השכיחה את כל התוכניות המחקריות הרגילות מחד, אך גם הזכירה לה בפעם המי יודע כמה מאידך שלא משנה היכן תהיה ועד כמה תנסה להתנתק – מדינת ישראל תמיד תהיה שם, "מביטה מלמעלה" – בעין בוחנת.

יצוין כי מדובר בתקציר בלבד – את המאמר המלא ניתן לקרוא (בשפה האנגלית) בכתב העת Ethnography: מראה מקום מלא: Ethnography, 2001, March, 2(1): 77-91.

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

פרופסור מאירה וייס, ילידת 1947, בעלת תואר פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית. שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת בר-אילן (2007-2008) ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת מאירה וייס

מאת: מאירה וייסהודעות לעיתונות - כללי11/08/132046 צפיות
לפי קתי, טייב הוכרז תחילה כנעדר, לאחר מכן כשבוי ולאחר שהשבויים חזרו ארצה, הצבע הכריז כי גופתו נמצאה בחרמון בשלגים שנמסו, יחד עם עוד חמישה חיילים בקבר אחים. לטענתה, הפרוטוקולים והחקירות לא תמכו בגרסת הצבא ולמעשה עד היום לא נמצא אף חייל שיעיד כי הוא בוודאות ראה את גופתו של טייב

מאת: מאירה וייסהודעות לעיתונות - כללי31/01/131393 צפיות
כבר שנים, למעשה יותר מחמישים שנה, אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם, בדיוק כפי שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי ובחירותיי. אבל הוא נותר סמוי, נטול הנצחה בצילומים או בסיפורים משפחתיים.

מאת: מאירה וייסחברה ומדינה - כללי07/01/131325 צפיות
ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות, ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב. כמו חברותיה לכיתה, גם היא הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

מאת: מאירה וייסחברה ומדינה - כללי30/12/121346 צפיות
בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

מאת: מאירה וייסמדעי החברה - כללי25/12/129069 צפיות
מצגים של "אומנות" ו- "מדע" באבחון רפואי יכולים להיחשב כמערכות משלימות ודיסקורסיביות המשמשות רופאים על מנת לתת לגיטימימציה למניפולוציה שהם עושים באמצעות הכח המקצועי שלהם. מאמר זה בוחן את התיעוד הרפואי כהקשר ליחסי הגומלין של שני מצגים אלו.

מאת: מאירה וייסאמנות17/12/129516 צפיות
רב שיח על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון – ההרצאה ניתנה על ידי הפרופ' מאירה וייס

מאת: מאירה וייססרטן17/10/121203 צפיות
סרטן והדבקה: תדמיתה של "המחלה" בקרב בני המשפחות של החולים \ פרופ' מאירה וייס Cancer and Imputed Infection: Images of "The Disease" among patients' relatives / Prof. Meira Weiss לשמה של מחלת הסרטן נקשרו סטיגמות ואסוציאציות קשות: החל מסבל וכאב בלתי נסבלים, דרך כיעור ובידוד וחברתי וכלה במתן הכינוי "הצרעת של ימינו". דימויה השלילי והקשה של מחלת הסרטן עומד בבסיס המאמר אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת The Sociological Review .

מאמרים נוספים בנושא משפחה וזוגיות - כללי

מאת: ערןמשפחה וזוגיות - כללי10/02/215831 צפיות
כאשר אדם הולך לעולמו נותר בזכרוננו כל מה שהיה עבורנו. בין אם מדובר בבן משפחה ובין אם מדובר בחבר קרוב, זהו זמן כאוב. בימים האלה שהמשפחה מתכנסת ומתכוננת להלוויה ולשבעה, ישנה רק עוד משימה אחת אחרונה. לכבד את זכרו של אותו אדם באמצעות מודעות בעיתון שיאפשרו למכרים הרחוקים יותר לקבל מידע חשוב על המקום שבו תהיה השבעה.

מאת: כרמי אומרומשפחה וזוגיות - כללי17/10/205086 צפיות
ייעוץ זוגי והקלקולים בהורות אחד ממוקדי המריבות העיקריים המופיעים במהלך ייעוץ זוגי זו ההתנהלות של בני הזוג מול ילדיהם. נראה שכל אחד מביא את הדעות והאמונות שלו, יחד עם השריטות והמגבלות שלו.

מאת: כרמי אומרומשפחה וזוגיות - כללי14/07/201250 צפיות
בני זוג לעיתים מביאים עימם תחושת חסך שחוו במהלך ילדותם והתבגרותם. הרצון למלא חסך שהיה, לפצות על מחסור שנחווה, הינו פעולה המשולה למי שמוזג מים בחבית ללא תחתית

מאת: כרמי אומרומשפחה וזוגיות - כללי13/04/201541 צפיות
כיצד מרגיש זוג בהגיעו ליועץ זוגי? קבלו הצצה לזווית קצת אחרת

מאת: דוד כהןמשפחה וזוגיות - כללי15/03/201504 צפיות
אחת הדילמות שעומדות בפנינו, כשאנחנו רוצים לערוך פיקניק עם חברים ובני משפחה או כשאנחנו רוצים לארח אירוע בבית או בכל מקום אחר, זה עם מה נארח אותם? באילו כלים ואמצעים נשתמש? בסד אריזות הביאו לכם כמה נקודות מחשבה

מאת: נטלי הרוש משפחה וזוגיות - כללי27/07/173176 צפיות
החופש הגדול בעיצומו, הילדים מתחילים קצת להתבגר ולקראת השנה החדשה אנחנו ההורים מנסים לקדם אותם מכל מיני בחינות...אם לימודיות או לקיחת אחריות, איך להתנהג חברתית ועוד. הנה לכם כמה אפשרויות שישפרו לילדים שלכם את חופשת הקיץ ובמקביל יכינו אותם מכל מיני בחינות לשנה החדשה.

מאת: רוןמשפחה וזוגיות - כללי04/05/173510 צפיות
מאמר על חברת ניקיון

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica