מאמר זה יעסוק בשני נושאים שונים בעלי מכנה משותף אחד, שכותרתו ככותרת המאמר "האמת המרה".
הנושא האחד מתייחס למימושו של הסכם הממון בשעה שישנו פירוד ( גירושין, פרידה, מוות ). נניח שמדובר בהסכם ממון תקף, ברור, ואין לכאורה מחלוקת לגבי בהירות סעיפיו והוראותיו. ההסכם אומת על פי החוק והוכר כ הסכם ממון בין בני זוג.
כעת פונה אחד הצדדים לצד השני, ואומר לו שלפי הכתוב ב הסכם ממון, הוא רוצה להיפרד ולמכור את הדירה שקיבל בירושה, ולקבל את תמורתה לעצמו. כעת יודגש. הסכם הממון מאוד ברור בעניין זה. הדירה שהתקבלה בירושה, כך קבע הסכם הממון, כמו גם כל רכוש אחר שיתקבל בירושה, יהיה שייך אך ורק לאותו צד שקיבל אותו בירושה. היכן הבעיה?
משיב הצד המתנגד למכירת הדירה לערך כך: אמנם נכון שנכתב בהסכם הממון שלנו כי זו דירתך, אבל, במשך כל השנים אני עבדתי כפול ממה שאת עבדת, הרווחתי לפחות פי שתיים ממך, וכעת אני רוצה להתחשבן גם על אותה דירה שקיבלת בירושה.
ראוי להדגיש לגבי עמדתו של בן הזוג, כי היא מופרכת. בהסכם הממון קבעו הצדדים כי ההכנסות מעבודתם יהיו של שניהם, וישמשו את הזוגיות שלהם. כל מה שיירכש על ידם במשותף יהיה של שניהם. ואולם ירושות- אלו לא יאוזנו בין הצדדים.
למרות הסעיפים הברורים בעניין זה, בכל זאת בן הזוג מתנגד לכך, והוא אף מטיל עיקול על הדירה, כדי למנוע את מכירתה מאחורי גבו. ( הדירה הזו רשומה על שם בת הזוג בלבד. ).
בת הזוג פונה לעורך דין. מהר מאוד מתברר לה, שהעלות שלו היא בסך 50,000 ₪. ( שהרי מדובר בהליך אזרחי ממושך, כך יסביר לה, והוא אכן יהיה צודק ).
לאחר שתשלם בת הזוג את ההוצאה הגבוהה לעורך הדין, היא תאלץ גם לשלם אגרת בית משפט.
לאחר ההוצאות הללו, יתברר לה כי התיק שפתחה ( להסרת העיקולים, ולפסק דין הצהרתי, על פי הסכם הממון, כי הדירה שייכת לה בלבד ) נקבע לישיבה ראשונה, פרוצדורלית, לעוד שנה. לאט לאט היא מתחילה להבין שהתיק הזה עלול להימשך 5 עד 7 שנים. פעם יהיה זה היומן העמוס של השופט, פעם עורך הדין שלה או של בן הזוג יהיה חולה או במילואים, או שאחד הצדדים לא יוכל להגיע לדיון, כך או כך, מתברר שבן הזוג יוכל למשוך אותה כ 7 שנים. לאחר מכן, יוכל הצד המפסיד, בן הזוג במקרה הזה, להגיש ערעור, הליך שייקח עוד 2-3 שנים. מה יוצא מכל זה? איזו מסקנה צריכה בת הזוג להסיק מהנסיבות האלו?
היא הרי אינה מסוגלת לתקוע את החיים שלה 10 שנים ( היא מעוניינת למכור את דירת הירושה ולרכוש לעצמה דירה ), היא אינה מעוניינת לראות את הפרצוף של בן הזוג שלה במשך 10 שנים, ואז מתחיל לשכנע אותה עורך הדין שלה שאולי כדאי לה להגיע לפשרה. והיא אכן תגיע לפשרה, על דירת הירושה שלה, ושלה בלבד.
אם ניקח בחשבון את כל ההוצאות שלה, והפשרה שנאלצה להגיע אליה בסוף, היא תקבל בסופו של יום 50 עד 60 אחוז מהדירה. ונזכיר, הסכם הממון קבע שכל הדירה שלה. המציאות, בניגוד להסכם, השאירה בידה רק 50 עד 60 אחוז, והשאר הלך לבן הזוג. זה צדק זה?