כשאנחנו מדברים על מישהו שכפו עליו לחתום על הסכם ממון, או על סעיף מסוים בהסכם הממון, לא אמרנו שלאותו צד שכפו עליו לא היה לו את הרצון להתקשר. במילים אחרות, כל עוד הרצון הוא בחירה חופשית בין מצבים, הרי שאותו צד הטוען שכפו עליו את הסכם הממון, עמד בפני שתי אפשרויות. האחת, לסרב לחתום על הסכם הממון, למרות אותה כפייה, והשנייה, פשוט להיכנע.
נניח שבן הזוג אמר לאישה כי היא חייבת לחתום על סעיף הסכם ממון לפני הנישואין, ועוד על סעיפים מקפחים, שאם לא תעשה כן, כי אז יחשוף ברבים את העובדה שבעבר היו לה קשרים עם בנות זוג מאותו המין.
בדוגמא הזו, הייתה בפני בת הזוג אפשרות הבחירה, כלומר, היא עדיין יכלה לומר לבן הזוג שהיא איננה נכנעת, ושלא תחתום, אך היא בחרה בלחתום. עם זאת ברור שהרצון שלה להתקשר בהסכם הממון, אף שהוא קיים, יש בו טעם לפגם. כולנו מרגישים לא טוב, "לא נקי", עם הסכם ממון שכזה, ואני לא מדבר כאן על זוגיות שכזו.
בדוגמא אחרת, מאיים בן הזוג על בת זוגתו בפגיעה פיסית בגופה אם תסרב לחתום על הסכם הממון. משבחרה בת הזוג לחתום על הסכם הממון, היא הפעילה שיקול דעת, בחירה ורצון להתקשר בחוזה ( שכן היא יכלה לבחור בפגיעה הגופנית, ובלבד שלא תחתום על הסכם הממון ).
אבל, ברור שיש כאן פגם ב"חופש" הבחירה. מי שמתקשר בחוזה בגלל איום פיסי שבדוגמא שהובאה, מעדיף את שלמותו הפיזית מההתקשרות הכפויה. בחירתו בהתקשרות על פי הסכם הממון, היא איפה בחירה ברע במיעוטו. וכיוון שחזקה על אדם שלא יבחר ברע מרצונו, הרי הסכמה להתקשר בחוזה בכפייה היא הסכמה פגומה. פגם זה ברצון ההתקשרות מקנה בסיס תיאורטי לזכות הביטול של קרבן הכפייה.
ככל שנעדר מרחב הבחירה, או מצטמצם מאוד, כך ייטה בית המשפט לבטל את ההסכם הכפוי הזה. במילים אחרות, ככל שהאיום הוא מעשי ושולל את אפשרות הבחירה, כגון איום שנתפס כמוחשי ברצח, כך תגבר הנטייה כמובן לבטל את הסכם הממון.
סעיף 17 לחוק החוזים קבע בהקשר לסוגיית הכפייה שבהסכם ( כמובן שהסכם ממון בכלל זה ) כדלקמן:
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.