"הן חושבות שאתה חייל פצוע" פרק ב' - מאירה וייס

בספרו על גבריות באמריקה, מהלל מארק גרזון(GERZON) – יהודי אמריקני – את ישראל כאומה במדים שיודעת כיצד להתייחסללוחמיה. במהלך נסיעה שגרתית באוטובוס שהוביל אותו לתל-אביב מבית חוליםירושלמי בו טופל ונחבש לאחר תאונת אוטובוס, הוא מתאר כיצד "כל הנשיםבאוטובוס לטשו בי עיניים. סבתות ובנות טיפש-עשרה. הן חייכו בחמימות. לאהחיוך הנוקשה של תושבי העיר אלא קרן אור ידידותית, מזמינה ומחזקת של ידידיםותיקים. 'למה הן מסתכלות בי כך?" שאלתי ידידה שישבה אתי באוטובוס. 'הןחושבות שאתה חייל פצוע', השיבה" (גרזון 1982:47). שנת הנסיעה היתה 1969.גרזון,  שראשו חבוש בתחבושת,  מרגיש כגיבור מלחמה פצוע בישראל של 1969,שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, בעת שהאמריקנים עדיין מלקקים את פצעי מלחמתוייטנאם. במשך שעתיים של נסיעה באוטובוס, הוא מרגיש (במילותיו שלו) כמוג'ון ויין. כמו פורטנוי של פיליפ רות, גרזון מזהה את הסקס-אפילהישראלי-ציוני-יהודי בקשר שבין לוחמים חזקים ונשים מעריצות. עבור רותוגרזון, היהודים האמריקנים, ישראל היא באמת ובתמים ארץ “הגוף הנבחר”.

מאת: מאירה וייס

בפרק זה אני שואלת מה משמעות הדבר להיות "נבחר" בישראל,וכיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף. תחבושת הראש של גרזון – הסטיגמטה[ii] שלהחייל הפצוע – מייצגת מאגר של סמנים גופניים המגלמים גבריות בארץ “הגוףהנבחר”. כמו הבלורית של הפלמ"חניק, התחבושת מסמנת בחרות.[iii]אולם התחבושת מסתירה גם צד אפל שאינו נראה לעין המתבונן. חלקו הראשון שלפרק יתמקד בצד האחר – בתחבושת – בכיסוי והעלמת גופים  שאינם תואמים אתהציפיות החברתיות. במילותיו של פוקו, “הגוף הנבחר” ייבחן כאן כשיח של נרמול.

לצורך הניתוח אתרכז  בארבע דוגמאות מרכזיות, המוצגות בהתאםלמקומן היחסי במחזור החיים. מיון של "גופים נבחרים" מתרחש בתחנות מרכזיות במהלך מחזור החיים הישראלי. בפרק זה בחרתי להתמקד בבארבע תחנות עיקריות:הריון (טרום לידה), לידה , צבא, ומוות. א. בחירה ומיון של תינוקות נערכיםכחלק משימוש  באבחון טרום-הריון  וטרום-לידה, ולאחר הלידה נמשכיםבתגובותיהם של הורים לגוף של תינוקם הנולד.  ב. מיון של חיילים לפיקריטריונים גופניים.   ג. מיון של גופות במכון לרפואה משפטית באבו-כביר –מקרה ספציפי שיוביל בהמשך גם לנושא  הכללי של  המיון הסימבולי של גופותהנופלים באמצעות מנגנוני-שיח קולקטיביים של הנצחה. מקרים אלה לקוחיםמתחומים שונים, אך כולם מציגים את מרכזיותו של “הגוף הנבחר”. כל המקרים שיובאו מדגימים את תהליכי ההדרה וההכלה שדרכם משליט הגוף הציבורי את רצונועל הגוף הפרטי. "מחזור החיים"  של “הגוף הנבחר” מתחיל בהריון ובלידה, שםהוא עובר שני שלבים של בחירה/מיון: טרום-לידה ולאחר הלידה. המסלול ממשיךדרך גיל ההתבגרות, מגיע לשיאו בגיוס  לצבא ובבגרות הנקנית דרך השירות הצבאי, ומסתיים במוות.

בוחרים את גוף התינוק

אבחוני טרום-הריון  וטרום-לידה

מעניין לבדוק את הרקע התרבותי לפופולריות של האבחוןהטרום-הריון   וההריוני (טרום-לידה ) בישראל.  כפי שהזכרתי בהקדמה, לדעתי"הגוף הנבחר" מספק מסגרת תרבותית למיון ולאיבחון הגנטי.  פרופ' גדעון בך,ראש המחלקה לגנטיקה אנושית  בבית חולים הדסה עין-כרם  טוען בראיון אישי (7.11.00), שבעולם אין אח ורע לרצונם  של האנשים  בארץ  לעבור את כל הבדיקותלפני ובמהלך ההריון. לדבריו, "הלהיטות הישראלית קשורה לרצון לקבל גוףמושלם". מעורבות המדינה מורגשת מאוד בסבסוד הבדיקות (חלק מסל הבריאות)וריכוז של סקרים גנטיים ספציפיים כדוגמת הסקר למחלת  הטיי זקס.

השתכללותהבדיקות הגנטיות מאפשרת כיום מגוון של שיטות: אבחון טרום-לידתי (בדיקת מישפיר, סיסי שלייה), איתור נשאים בבדיקה גנטית, שימוש בתאי זרע או ביציתאיכותיים ("בנק זרע סלקטיבי"), ואבחון טרום-הפרייתי (pre-implantation)במקרים של הפריה מלאכותית ("תינוקות מבחנה"). שתי השיטות הראשונות נפוצותמאוד בישראל, שקיימים בה  16 בנקי זרע וחלק מתוכם מאפשרים  בחירת תכונותהרצויות ליילוד.  דפנה ויורם כרמלי (Birenbaum-Carmli and Carmeli 2000;Carmeli et al. 2000   דפנה בירנבוים-כרמלי (2009) החוקרים את התופעה,טוענים כי בשאלונים  שהוגשו לזוגות ישראליים מתבטאת העדפה ל"טיפוס אשכנזי"בעל עיניים בהירות וצבע עור בהיר. לכן, התורמים המועדפים על-ידי בנקי הזרעהם אשכנזים בהירים. תורמים מעדות המזרח  מבוקשים באופן נמוך יחסית למספרםבאוכלוסייה.  לא רק המועמדים להפריה מלאכותית משתתפים בבחירת העובר הרצויאלא גם אנשי המקצוע האחראים על בחירת ומיון המועמדים לתרומת הזרע. לפימחקרה של אלי תימן (Temen 2010 ), זוגות ויחידים בישראל המבקשים להעזרבשירותי אם פונדקאית מחויבים לעבור לעיתים תהליך ארוך ומשפיל  של מיון. הםנדרשים לעמוד בקריטריונים של התאמה חברתית (בני הזוג צריכים להיות נשואים,ויש העדפה לנשים יחידות שהן אלמנות או גרושות) וללא עבר פלילי.

מתנהלות גם תוכניות קהילתיות ספציפיות להפעלת סקריםגנטיים לאיתור נשאים. אחת התוכניות הבולטות היא "דור ישרים", המופעלת בחברההחרדית. בחברה זאת, המתנגדת להפלות, נלקחת בדיקת דם מבני נוער והתוצאהמאוחסנת בבנק מידע אנונימי. בעת יצירת קשר השידוך הראשוני פונות המשפחותלעמותה לקבלת תשובה  האם קיימת התאמה גנטית בין מועמדים. אם שני בני הזוגנשאים של אותן מחלות תורשתיות רצסיביות (כגון טיי זקס או CF), תינתן תשובה  שנמצא חוסר-התאמה, שמשמעו הוא כי יש לזוג סיכוי של 1:4 ללדת ילד חולהבמחלה, בכל הריון. תוכנית זאת מייצגת "התאמה תרבותית" של הטכנולוגיה הגנטיתלצרכיה של קהילה בה השידוכים מתוכננים מראש והאופציה של הפסקת הריוןבדרך-כלל אינה קיימת. "דור ישרים" היא תוכנית “הגוף הנבחר” של הקהילה החרדית, ויש בה כדי להמחיש את ההמשכיות הגופנית (שאינה תמיד דיסקורסיבית)בין היהדות והישראליות. ראוי לשים לב לסמנטיקה של המונח "דור ישרים": המסרהכלול   בשם זה הוא ששלמות גופנית בה מעוניינת התוכנית, מוגדרת כנורמטיבית("ישרה"), ומכאן שאלה שנולדו עם פגמים או מחלות תורשתיות הם בבחינת ילודיםש"אינם ישרים". מעניין לציין כי גנטיקאים ישראלים משתתפים בתוכנית כטכנאיםוכיועצים ובדיקות המעבדה מתבצעות במחלקה לגנטיקה אנושית בהדסה. זאת למרותבעיות אתיות שהתוכנית מעוררת, מכיוון שהיא מערערת על האוטונומיה של החולהועל צורת העבודה הנורמטיבית של היועץ הגנטי,   שנוהג להשיב באופן אישיולפרוש בפני  הפונה אליו את מגוון דרכי הפעולה העומדות לרשותו על מנת לעודדשיקול דעת מושכל ומודע. נראה כי הגנטיקאים הישראלים  נוטים  לקבל אתההיגיון הדתי-תרבותי   המדריך את תוכנית "דור ישרים" בגלל המסורת האאוגנית(eugenic), המשותפת ליהדות ולישראליות (Sagi ,1998). מקובל לחשוב כי השימושהרב והבלתי-ביקורתי בבדיקות ובסקרים גנטיים מאפיין רק את האוכלוסייההיהודית בישראל, ואילו ערביי ישראל אינם נוטלים חלק בתוכניות אלה. . תפישהזאת נכונה ברובה. ואולם, קיימים מקרים ספציפיים של תוכניות גנטיות המופעלותבקהילות אתניות לא-יהודיות בישראל, ביוזמתם ובניהול[iv]ם של רופאיםישראלים.

ישראל היא בעלת "שיא עולמי" במספר הבדיקות הטרום-לידתיותשנערכות בה ובטכנולוגיות ההפלה הנלוות. "חוק ההפלות" הישראלי קובע כי אחדהתנאים המאפשרים הפלה הוא מומים בעובר ואמנם,    כ- 80% מההפלות החוקיותבישראל  נעשות על בסיס מום שנמצא בעובר.[v] האישור החוקי לכך ניתן בכל מקרהומקרה על-ידי ועדה להפסקת הריון. ראוי לציין כי הפונות  מופיעות בדרך כללבפני הוועדה ובהליך  זה יש כוונה להפעיל אלמנטים  "חינוכיים", במיוחד בכלהקשור להפסקות הריון שסיבתן גיל צעיר של הנערה. במקרים אלה חברי הוועדהמטיפים מוסר לפונה הצעירה ( כגון, מדוע לא השתמשה באמצעי מניעה נאותים?)ומזהירים אותה שלא לחזור על התנהגות בלתי-אחראית זאת בעתיד (אמיר, 1995:250). "הטפת מוסר" זאת אינה מתרחשת במקרים בהם נידונה הפסקת הריוןעקב מומים שנמצאו בעובר, כנראה מכיוון שסיבה זאת נתפסת על-ידי חברי הוועדהכנורמטיבית ומתאימה לצרכי הקולקטיב. אולם, מעולם לא התקיים בישראל דיוןאתי-רפואי-דתי-חברתי בשאלה מהו מום ומדוע ילד  שלוקה במומים סויימים אינויכול לחיות בחברה הישראלית. אין בנמצא רשימת מומים מוסכמת המצדיקה אישורלהפלות מוקדמות ומאוחרות (אחרי השבוע ה- 23). עד אפריל 1999 לא היה בטפסיהפסקת ההריון שמילאו ועדות להפסקת הריון מקום לתיאור המום שבו לוקה העובר(דבר זה שונה בהנחיות משרד הבריאות מינואר 2000). הורים ורופאים בישראלנוטים לבצע הפסקת הריון במקרים שבמדינות מערביות היו מעוררים היסוס רב לגביפעולה זו , כגון מחלת גושה הקיימת בצורה קלה (פרופ' גדעון בך, ראיון אישי,7.11.00). מי שער לסוגיות האתיות המעורבות בכך,   יווכח שבישראל יש מימוששל אאוגניקה בצורת ריבוי הבדיקות (ברמה אישית, טרום-לידתית, וברמה קהילתית,טרום-נישואים), וגישה מתירנית להפסקת הריון (ראיון אישי עם פרופ' דןגראור).האאוגניקה הישראלית המודרנית מהווה יישום של טכנולוגיה חדישה לרציונל הציוני-לאומי של סוף המאה ה- 19.פאלק (1998:594) מציין במאמרו על "ציונות וביולוגיה", שיהדות השרירים שלנורדאו היתה למעשה פרוגנוזה אאוגנית (של השבחת גזע) למצב היהודי הגלותי.יתרה מכך, פתרונו של נורדאו היה מעוגן בהנחות למרקיסטיות (הורשה של תכונות נרכשות). כשם שהיהודים רכשו בגלות והורישו לצאצאיהם את תכונת ה"כניעותהנשית", כך הדור הציוני, החוזר לאדמת ציון, ירכוש מחדש את תכונות הגבריותהחסרה. נורדאו כינה זאת בשם "טיפול אנתיאוס". אנתיאוס, המתאבק היווניהמיתולוגי, היה בלתי-מנוצח כל עוד נגעו רגליו באמו האדמה.

האאוגניקה הציונית הפכה בישראל של היום לתפיסת עולם מתירנית  המצדדת בהפסקת הריון, תפיסת עולם המגובה בטכנולוגיה מהמשוכללות בעולם. לפימחקרה של ציפי עברי (Ivry 1999), עולם הדימויים של רופאים גינקולוגייםבישראל המעורבים בהפסקות הריון מתבסס על דימויים צבאיים. לטענתה, רופאיםהרואים עצמם כ"אנשי קומנדו" יצדיקו הפלות מכיוון שחשיבה צבאית רואה בהרגאמצעי הכרחי להשגת מטרות. ברוב ארצות העולם המתקדמות (ארצות הברית, אנגליה,צרפת) הפסקת הריון אינה מותרת כלל מעל השבוע  ה 23-24. בישראל קיימתאפשרות חוקית לבצע הפלות מאוחרות (אחרי השבוע ה  23) והיא משמשת בסיסלתביעות רבות של הורים נגד בתי החולים בטענה שאי-גילוי מוקדם של מום אצלהעובר הוא בבחינת רשלנות רפואית. גם משרד הבריאות מעלה לעתים טענות נגדהורים שלא ביצעו הפלה מאוחרת לילד שנולד פגוע.

תנאים של חיבה: הורים וילדיהם

במהלך  עבודת  הדוקטורט, במחקר על תגובות של הורים לילדים עםפגמים, ערכתי תצפיות וראיונות עם הורים לתינוקות שאושפזו בבתי-חוליםבישראל. מרבית התצפיות נעשו בבתי -החולים, וכ 200 נעשו בבתי ההורים.התינוקות סבלו מפגמים חיצוניים ופנימיים וסוגים שונים של מחלות.  לתיאורמפורט ראה וייס (1991, 1994, 1996).

מה שבלט לעין בתגובות ההורים היה דפוס של דחייה – אשפוזשל הילד במוסד מצד אחד וצורות שונות של ניצול ואפליה בתוך הבית, מצד שני.כ- 50% מקרב הילדים שנולדו עם פגמים (חיצוניים ופנימיים) ננטשו או נדחו וכ-80% מהילדים שנולדו עם פגמים ונלקחו הביתה, בודדו בתוך בית הוריהם (Weiss1994b). למרות הבעייתיות שעריכת השוואה של  דחייה הורית בין תרבויות שונות,נראה שישראל תופשת את המקום הראשון בעולם בדחיית  ילדים עם פגמים.

במחקרי מצאתי כי ההורים הושפעו יותר ע"י פגמים חיצוניים מאשרפגמים פנימיים או מוסתרים……… מתצפיותי עלה כי ישנה רשימה של פגמים חיצונייםאשר יכולה לגרום לדחייתו של הילד   על ידי  הוריו. הרשימה כללה צבע עורכחלחל, פתח בעמוד השדרה, שפה שסועה, העדר פרופורציה בפנים, מכשירים רפואייםלגוף באופן קבוע או פתחים שנעשו בגוף לצורך צנתור.

………דחיית ילדים עם פגמים ,  מנהג הנחשב למגונה בחברותמערביות,   הופיע אם כן כמנהג שכיח בישראל. מנהג זה נמצא  על ידאנתרופולוגים כמאפיין כללי ומתמשך של החברה האנושית במשך ההיסטוריה.[vi]למרות הקדמה הטכנולוגית והעלייה באיכות החיים, ממשיכה החברה האנושית להצמידסטיגמה לילד עם פגם. ואולם פרקטיקות שהיו נהוגות בעבר כחלק מתיוג זה, כגוןהרג ילדים והזנחה פושעת, הוחלפו  היום באשפוז מוסדי והזנחה חברתית. נושאזה נחקר באמריקה על ידי בף  (Beuf 1990) , אשר מצאה כי פגמים חיצונייםאסתטיים, כגון ויטילגו, פסוריאזיס, חיך שסוע, שומן יתר ופזילה הם במרביתהמקרים בסיס לסטיגמה קשה.[vii] הסטיגמה נשמרת למרות ה"קדמה" הטכנולוגיתוהכלכלית

כהסבר אנתרופולוגי לדחיית ילדים נכים הוצעו בעבר הסבריםסמליים-תרבותיים כגון אמונות  (בדרך כלל  בהקשר האפריקאי),   או הסברים שלקשיי קיום (בפרברי העוני של ברזיל, למשל). בישראל המודרנית,  קשיי קיוםאינם גורמים רלוונטיים בדרך-כלל.  הדפוס של דחיית ילדים קשור אם כןלתסריטים תרבותיים אחרים. בהמשך אנסה לקשור דפוס זה  לתסריט התרבותי של“הגוף הנבחר”……………………

…………………………

לפרוט של דוגמאות ראה וייס, 1991.

(מתוך יומני האישי) העניין שיש לי  בילדים בעלי פגםחיצוני משקף התעניינות  במצבים קיצוניים. מצבים הבוחנים את התסריטיםהתרבותיים הבסיסיים שלנו,  במקרה זה, הורות. . מה מפעיל את ההורים"הנחקרים" על-ידי, מה מפעיל אותי כהורה. כיצד הייתי נוהגת במקומם. כאשר אנימסתכלת בהורים לילדים בעלי פגם מולד אני חשה שמחה המלווה באשמה, על כךשילדי שלי בריאים. בבית- החולים יש מציאות יומיומית אינטנסיבית. החייםהופכים לאינטנסיביים דווקא על הקצה, על הגבול. שום דבר אחר אינו רלוונטי.אין זה רלוונטי אם הבן שלי קיבל ציון נמוך במבחן היום?. כל מה שחשוב קורהכאן ועכשיו. אני חושבת שזאת הסיבה לפופולריות של סדרות בית-חוליםבטלוויזיה. הן מפתות אותנו להציץ לקרביים של טרגדיות אנושיות גדולות ?.

יום אחד ישבתי בבית- החולים עם אחת הרופאות. צעירה,גבוהה, יפהפיה, אבל גם דהויה וחיוורת. היא אמרה לי, "בואי אני אראה לך אתהחדר שאנחנו מסתירים מכולם". והכניסה אותי לחדר שנמצא בקו הגבול בין שתימחלקות. היו שם ילדים קטנטנים מעוותים בפנים ובגוף. והיא עברה בין המיטותוסיפרה את סיפורו של כל תינוק ואיך ההורים נטשו אותו. בית -החולים הוציאהוראה לפנות את הילדים הללו. אבל אני יודעת, אמרה לי הרופאה הצעירה, שאםיוציאו אותם החוצה הם אבודים. אבודים היא   אמרה לי.  ולא הייתה בעיניה שוםדמעה. היא נחושה. "טאפ גאי" אומרים עליה. ואז החליטה, שמה את כולם, את כלהנידחים, בחדר אחד בין שתי המחלקות. רק היא ועוד אחות אחת מטפלות בהם. שארחברי הצוות "לא יודעים עליהם  כלום". .  אני שואלת אותה: ומה קורה איתך?אני בסדר, אמרה. אין לי זמן אבל אני בסדר. לא, חזרתי ושאלתי, מה קורה איתךבתוכך, בפנים?

היא יושבת, ממוללת את כפות ידיה. מביטה בי בהפתעה. אני לא יודעת, אמרה, אני חושבת שאני נמצאת בתוך עולם הפוך.

האם זה עולם הפוך? הפעם אני שואלת את עצמי. לא יודעת. במשך  זמן רב זה היה העולם היחיד שהיכרתי.

דימוי גוף והורות

על אף שקשה לקבל זאת,  הדחייה של ילדים עם פגמים בידי הוריהם היתה תגובה שכיחה במחקר רוב הילדים  שלקו ב פגמים חיצוניים מולדים (68.4%)נדחו בידי משפחתם, גם  כאשר לא סבלו ממחלות קטלניות. במקרים מסוימים, הפגםהיה חמור רק מבחינה אסתטית (כדוגמת חיך ושפה שסועים). לעומת זאת, מרביתהילדים שסבלו ממחלות פנימיות לא נדחו אפילו במקרים של מחלות חמורות וקשות.ממצאים אלה מטילים צל כבד על התהליך ה"טבעי" של התקשרות בין הורים לילדיהם.

במבט שטחי ניתן היה לטעון כי התופעה קשורה למוצא אתני מסויםוסטטוס סוציו-אקונומי ספציפי, והיא משקפת מסורת תרבותית. נעשו מחקריםאנתרופולוגיים שנקטו בניתוח זה  כדי להסביר את התמודדותן של קבוצות עוליםעם המודרניזציה הכפויה של החברה הישראלית. כאשר הוצגה בפני  חברי קבוצותאלה הרפואה המודרנית, הם הגיבו בפחד וחשש (לדיון במקרה של אימפוטנציה ראה Shokeid & Deshen (   (1974:151?172).). לפני שמתרחשת ההתקשרותהמשפחתית  ליילוד צריכים אם כך  להתמלא  מספר  של מה שאליזבט בדינטר (1981)ושפר עוז (1991) כינו "תנאים מספיקים"  .   ההסברים התרבותיים, המבוססיםעל שיוך אתני, נדחים על-ידי הממצאים שלי מכיוון שהתופעה חוצה גבולותאתניים, כלכליים וחינוכיים. שכיחות התופעה יכולה להיות מוסברת על ידי  גישתהסוציו-ביולוגיה, כמנגנון אבולוציוני התורם לסלקציה של הבלתי כשירים. אךהסבר זה אינו רלוונטי לדחיית תינוקות שמומיהם חיצוניים וקלים.

הסבר חלופי נוסף יטען כי דימוי הגוף המושלם הינו יבוא תרבותימחברות מערביות, בעיקר מארצות הברית,  שהחלו באופנת טיפוח הגוף – מניתוחיםפלסטיים ועד חדרי כושר ודיאטות. אולם בארצות הברית  שהיא מקור האופנה, נמצא  שעור נמוך  יותר של הורים הנוטשים ילדים עם פגמים מאשר בישראל; ובמקביל, , קיימים חוקים פדרליים רבים יותר שתפקידם להגן על זכויותיו שלהילד החריג בקהילה, חוקים שאינם קיימים בישראל. בחברה הישראלית, הגוףהפגום, הלא-נבחר, ממודר כמעט באופן טוטאלי מן החברה. הגוף הפגום הופך  אתהיילוד  "לא-אדם" (non-person) באופן המאפשר את נטישתו, אשפוזו או בידודובתוך בית ההורים. מסקנה עגומה זאת מתחזקת כאשר אנחנו רואים את   היחסהשלילי של החברה הישראלית כלפי נכים. נכים בישראל סובלים מחוסר נגישות – הןפיזית והן סמלית.  הפרקטיקה הישראלית ממשיכה ומחזקת  את השיח היהודיהמסורתי ביחס לאפלייתם של בעלי מומים (ראו למשל אצל Douglas 1996:chapter3, Marx  1993).

דפוס הדחייה שנמצא נובע איפוא ממקור תרבותי קולקטיבי הייחודילישראל. הפרשנות המוצעת על-ידי לתופעה זו, היא שמקור זה אינו אלא "הגוףהנבחר", אותו תסריט תרבותי שצמח מתוך האוריינטציה המיליטריסטית והגברית שלמדינת הלאום היהודית.   פירוש זה תומך בטענתה של מרי דאגלס ( DOUGLAS,1973), כי חברה המוטרדת   בשאלות של לגבולותיה הטריטוריאליים היא חברההמוטרדת גם ביחס לגבולות הגוף.  ,כמו כן,  חברה המוטרדת מאיום על גבולותיהתעסוק יותר בהבטחת אמצעים לגידול האוכלוסייה הכשירה שלה. תופעות הקשורותלהלאמת הרבייה, המתרחשות בישראל באופן שאין לו תקדים במערב, כוללות מספר רבשל קליניקות לפריון וכן מקיימות  את מספר הבדיקות הרב ביותר בזמן ההריון.קיומן של פרקטיקות מעין אלה דורש החלטה ברמה של הגוף הציבורי.  החלטההדורשת מימון רב  לסובסידיות ולהשקעות של המדינה בפריון, כל עוד הילדים  נולדים שלמים. כפי שקאהן (1997:82) טוענת, "כאשר התרבות הדתית הדומיננטיתמספקת את המסגרת המושגית לשארות, כפי שקורה בישראל, וכאשר אותה דת מגדירהאת זהותו של אדם כמבוססת על אמו, הרי שביציות ורחם אינן  רק משתנים שקובעיםזהות דתית ואמהית: הם קובעים את אזרחותך"."

עבודת הדוקטורט החשובה של קאהן על טכנולוגיות חדשות של רבייהבישראל (כגון הפריה מלאכותית ופונדקאות) מבססת טענה זאת באופן אמפירי.קאהן   חקרה את הקשר שבין ההלכה היהודית והרפואה המודרנית, אולם קשר זהמתחוור בעבודתה לאורו של האתוס הלאומי הישראלי: "אם אינך אם, אינך קיימתבחברה הישראלית", מצטטת קהאן (1997:107) את דבריה של עובדת סוציאליתבקליניקה להפריה בירושלים. כאשר קאהן מנתחת את סיפוריהן של מספר נשים לאנשואות שבחרו להפוך לאמהות באמצעות הזרעה מלאכותית, היא מדגימה את התמיכההלאומית ברבייה של ילדים לגיטימיים בקרב אמהות "לא-חוקיות" (לא נשואות).זוהי תופעה חסרת-תקדים במונחים הלכתיים, שזוכה  לעידוד במדינת הלאוםהישראלית.

הממצאים המטרידים שנתגלו לגבי דחיית ילדים עם פגמים גרמו לישאחקןר  בכיוון נוסף, הקרוי בספרות המקצועית "דימוי גוף". דימוי הגוף הואכנראה בעל משמעות קריטית בשלבים הראשונים של ההתקשרות הרגשית בין הוריםלילדם, מכיוון שפרט למידע הגופני  אין לנו כמעט כל מידע אחר שיעזור לנולבנות  תמונה של ילדנו. תמונת הגוף היא לפיכך גם מעין תמונה של הנפש.לתפיסה זאת יש סימוכים בתרבויות מסורתיות רבות הקושרות בין חטא שהאדם חטאבחיים קודמים לבין עיוותים גופניים עמם נולד כ"עונש אלוהי". אולם גם בלילהסתמך על אמונות דתיות מסוג זה, נראה כי הגוף הפגום מערער בדרך כלשהי עליסודות דימוי הגוף שלנו, ערעור המהווה אתגר רציני לכל תפיסת העולם שלנו (לאברור). ההסבר האנתרופולוגי לכך הוא שתפיסת העולם האנושית מבוססת על אבחנותברורות בין טבעי ותרבותי, אנושי וחייתי, נורמלי ומעוות. הילד בעל הפגםמערער  את האבחנות האלו וומקלקל אותן. הוא נמצא על קו התפר שבין הקטגוריותהבסיסיות הללו. הוא ילד, אבל מצד שני אין לו גוף אנושי. שבירה זאת שלהגבולות בין הקטגוריות התרבותיות מובילה לתפיסת הגוף הפגום כישות "טמאה","מזוהמת", ו"מסוכנת" (Douglas 1966). מחקרים אנתרופולוגים רבים אכן נתקלובייחוסים כאלה בהקשר של ילדים עם פגמים. תפיסות אלה, שרובן בלתי-מודעות,יכולות  לשמש בסיס להגדרתו של הילד בעל הפגם כ"בלתי-אנושי" ולהוביל לדחייה,נטישה, ובידוד. (ראה תוספות בגירסה האנגלית, פרק 2 עמ' 23)

אבל מהו בעצם דימוי גוף, וכיצד הוא נוצר? לביולוגים יש על כךתשובה אבולוציונית, אך כאנתרופולוגית אני מעוניינת יותר בחקירת הדרך בההתרבות משפיעה על דימוי הגוף שלנו. בלשון מדעי החברה, אני מעונינת להתחקותאחר השעתוק של ייצוגים חברתיים ביחס לגוף בהשפעת תנאים פוליטיים וכלכלייםמסוימים. אידיאל היופי, למשל, הוא דוגמא בולטת לדימוי גוף המבוסס עלשיעתוק. בתקופה בה היו הבדלים מעמדיים בולטים שהתבטאו בכך שנשים ממעמד נמוךעבדו עבודת כפיים בחוץ, תחת השמש  הקופחת, ואילו נשים ממעמד גבוה היופטורות מעבודה פיזית, נחשב השיזוף לסימן סטטוס נמוך. היופי היה טמון בעורהלבן והצח. היום, לעומת זאת, המושגים השתנו, הגוף השזוףהפך לאחד מסימניהיופי המיוחס לנעורים, לזמן פנוי ולאפשרות לעסוק בתחביבים בחיק הטבע. באותהצורה אני מבקשת לבחון  כיצד עיצבה התרבות הישראלית את דימוי הגוף. נראה ליכי כאשר הם דוחים את הגוף בעל הפגם של ילדם  הם  נתונים להשפעת התרבות של"הגוף הנבחר".. כלומר, דחיית הגוף הפגום היא חלק מתפקיד שמועידה לנו תרבות"הגוף הנבחר". טענה זאת תתברר בהמשך.

לבחור את גוף החייל:

גיוס ושירות צבאי

גיוס ושירות צבאי הם מן המטרות החברתיות המרכזיות של“הגוף הנבחר”. זהו אחד ההיבטים של המיון המתחיל כבר בקרב תינוקות טרם ואחרילידתם, כפי שתואר בחלק הקודם. תינוקות נבחרים בהתאמה למודל   הצבאי של“הגוף הנבחר” שיוגשם בגיל 18. …

להלכה, מרבית  האוכלוסייה הישראלית-יהודית מגויסת לצבא בהגיעה לגיל 18. החוק הישראלי המוצהר פוטר משירות רק את הנכים ואת הנשיםהנשואות. הלגיטימיות של  השירות בצה"ל  נובעת במידה רבה מהיותו לא רק מכשירצבאי אלא גם מחנך של ערכים לאומיים.^..פעילויות מחברתות,שעורכים נציגי צה"ל ומשרד החינוך בבתי הספר התיכוניים, מכשירות את הנוערבדרכי הצבא, כולל שימוש ברובים, ניווט, ותרגילי סדר (ראה גם לוי-שרייבר ובןארי 1998). נציגים שונים של יחידות הצבא מוזמנים להרצות בבתי הספר וטיוליםכיתתיים נערכים למחנות צבא. מטרת הפעילות המגוונת הזאת, שנתפשת כיוםכמובנת מאליה, היא להכשיר את הנוער (היהודי) מבחינה גופנית ורגשית לגיוסהמתקרב.

…………………………..

ארונוף (  1989:132   ARONOFF)  טוען ש"טקס המעבר הראשוני שלהזהות הציונית הינו שירות בצה"ל. זהו המבחן החשוב ביותר, מעבר לכל מבחןאחר, להוכחת ההשתייכות האזרחית ולקבלה אל הקולקטיב הישראלי". ניתן להבין אתמסלולו של טקס זה אם נשים לב כי זהו מעבר לא רק לאזרחות כי אם גם לגבריות.כפי שבן ארי (1998:112,113 BEN ARI ) מציע, "המודל הקרבי הוא גם מודל שלגבריות… להיות מסוגל לפעול כחייל בקרב מדגים את משמעות השליטה הגברית תחתמצבי לחץ".   …………..

בחלק זה של הפרק  אתמקד  במיון של גופים מגויסים.

…………………….

הממצא הבולט ביותר במחקר שערכתי היה שחלק הארי של  ההורים(193 מתוך 200) שבניהם שרתו ביחידות קרביות , אישר והצדיק את החלטת בנםלהתנדב ליחידת עלית קרבית. …………. ממצאים אלה מציגים את המשפחה הישראליתכסוכן סוציאליזציה של שליטה נורמטיבית. תפקיד זה הוכתב למשפחה באופן מסורתיבמסגרת הדת, ומאוחר יותר במסגרת הלאומיות. כפי שג'ורג' מוסה (1985:19)טוען, "המשפחה תמכה מלמטה בסדר שהמדינה כפתה מלמעלה". סדר זה כלל מדרג שלסטטוסים, הקצאה ברורה של תפקידי המינים, ומשטור המיניות (כדאי לפרט) .המשפחה שימשה כראי של המדינה והסדר החברתי: "דרך שלטונו של האב הפטריארך,המשפחה חינכה את חבריה לכבד סמכות" (Mosse 1985:20). פרידריך לודוויג יאן,מייסד ההתעמלות (? לא ברור)  ותנועת האחווה (תנועות חברתיות של מהפכנותלאומית בגרמניה) כינה את המשפחה בשם "מעיין הרוח הלאומנית" (Mosse1985:20).

עבור רובם המכריע של ההורים במחקרי,  השירות הצבאי הקרבי הייהמוקד של הזדהות והסכמה. ההורים דיברו בראיונות בשפה של סוכנים מטעם,מגויסים מטעם עצמם למטרות ולאידיאולוגיה של הגוף הפוליטי. כאשר הבן-החייל"זכה" ונבחר ליחידת עלית, הדבר הוצג כמקור של גאווה להורים. כאשר המטרההנכספת לא הושגה, הוצדק הכישלון במציאת  סיבות שונות. מבטם של ההוריםשהתמקד בגופו הנבחר של בנם נשא את המבט הקולקטיבי-לאומני לחיק המשפחה. הם  בדרך כלל תיארו בפרוטרוט את הקשיים הפיזיים של המיון ואת הבעיות הגופניותשל בנם, אשר (א.  לא עצרו בעדו מלהשיג את היעד, או (ב.  גרמו לכשלונו, לאבלי שנלחם עד קצה גבול היכולת. הדגשת המיון הגופני נעשתה מתוך השתתפות שלההורים בשיח של “הגוף הנבחר”.

….אני זוכרת היטב את הניסיון האישי שלי בשירות הצבאי. התמיכה הבלתי-מותנית של הורי, שהיתה – במבט לאחור – מותנית, למעשה, בהצלחותי הצבאיות. תמיכה שמטרתה לשמור שאלך  בתלם. הוריעודדו אותי לעבור את המבחנים הצבאיים, מהטירונות ועד קורס קצינות. אניזוכרת את הפאסיביות והצייתנות שלי, שלפרקים הופרעו על-ידי 'התנגדות' גופנית("מקרה רגל", כפי שקראה לכך אמי, אך למעשה לא היה שום ממצא רפואי).לדוגמה, אמי כתבה "אל תתני להם לראות כמה זה קשה לך. הכי גרוע זה כשהםרואים את הדמעות שלך… תאכלי ותשתי ואז תוכלי גם את לרוץכמו האחרים". מכתביהם של הורי עודדו וחיזקו אותי שלא לנשור, לא להפסיק,לסיים את מה שהתחלתי. האירוניה הטרגית היא שמכתבי בן זוגי  לבתי, במהלךהשירות הצבאי שלה, דומים למכתביהם של הורי אלי.

מבחן הגוף: מיון כפנטסיה, השפלה כשייכות

בלי  להדגיש את  לתוצאותיהם, המיונים ליחידות הקרביותתוארו כקשים ותובעניים. התיאור ייצג נקודת מבט מגויסת, ולא ביקורתית. אולםהסאגה של "גבורת הגוף" מתחילה מספר שנים לפני הגיוס עצמו.

אם (? 6#) אימו של יובל: : "לבני השני, יובל, היתה בעיה. הואהיה רזה מדי, חשבנו שלא יגייסו אותו בגלל זה….  בגיל 17 הוא התחיל לדבר עלגיוס, על יחידות קרביות. זה היה הנושא הפופולרי לשיחה בכיתה שלו. הוא לאהיה בכושר בשביל  הרמות? האלה. הוא החליט להיכנס למשטר אימונים.  הצטרףלקבוצת אימון מיוחדת וזכה במקום ראשון בריצות. הוא שונא שאני אומרת את זה –אבל הוא ממש החליט להצטיין בספורט. בסוף השנה הוא הוסיף לעצמו איזה חמישהקילו".

…………….

הדברים שנאמרו בראיונות לא היו שונים מדברים שהייתי רגילהלשמוע כילידת הארץ. דברים אלה מייצגים ז'אנר מקומי של "סיפורי מבחן" שהם גם"סיפורי גבריות" (נדיר לשמוע סיפורים כאלה על נשים). בעבודת הדוקטורט שלה, אספה עדנה לומסקי-פדר (1994)  סיפורי חיים של אנשי מילואים, וסיפוריהםמציגים מאפיינים זהים לאלה של "סיפורי הגבריות" מן הראיונות שנערכו על ידי.לומסקי-פדר מוסיפה כי לסיפורים אלה יש ערך מוסף  לתהליך של סוציאליזציה,מכיוון שילדים ונערים מזדהים עמם בקלות יתרה.

סיפורי מבחן נוספים המתארים תהליכי הכנה לגיוס סוללים את הדרךלמבחן "האמיתי", הלא הוא הגיבוש והטירונות ביחידות העלית שנועדו לסנן אתהמגוייסים ליחידות הקרביות.

סיפורים על המבחן האולטימטיבי הכרוך בהישג האולטימטיבי הופיעובמרבית הראיונות: סיפורי ריצה, מסעות, כיבוש, אתגרים גופניים למיניהם –סחרחרת של סיגוף הגוף הגובלת בטרטור. רוב רובם של ההורים והילדים לא שפטואת המבחנים האלה אלא להיפך, מתוך מגויסות למטרה. Theweleit (1989 טווילייט)) תיאר את מבחני הגוף בצבא הגרמני בצורה דומה, דמיון מעורר חלחלה.ייתכן שהדמיון הוא תולדה אוניברסלית של המערכת הצבאית, היוצרת חייל מגופושל המתגייס. מחנה הטירונות והאימונים הגרמני מתואר ע" טווילייט Theweleit(1989:144)  כמקום שבו "הכל מתוכנן, הכל פומבי… כל נער שנתפש כשהוא מחביאאת ראשו מתחת לכריות מתויג כפחדן. נערים שרוצים לגשת לשירותים בלילה חייביםלהעיר את הממונה לצורך קבלת אישור. קדטים אינם מקבלים מזון פעמים רבות,החופשות שלהם מבוטלות ללא הסבר. קדט שרוצה להישאר ולהתקדם, הופך להיות בעלעור עבה בצורה יוצאת-דופן".

התיאור מבוסס על סיפוריהם של 250 לוחמי Freikorps בגרמניהשל שנות ה- 20. מקום חשוב ניתן במחנה ל"חציית הגבול האולטימטיבי" שלסיבולת גופנית. על אף שתנאי התפתחותם וצביונם של הצבא הישראלי והגרמניבוודאי שונים מאוד, תרבות הגוף הגברית המאפיינת את שניהם, דומה מאוד (ראהגם תיאורים דומים נוספים של סוציאליזציה גברית אצל ארקין ודוברובסקי Arkin& Dubrofsky 1978). מעניין שגם טווילייט (1989:108)  מסביר כי ההצדקהלסיגוף הגוף נובעת מאידיאולוגיה לאומנית המתגלמת בטקסי מעבר גבריים. עיצובהגוף הפרטי של הלוחם שואב את השראתו מהגוף הפוליטי, גוף האומה (der Volkskorper),  המהווה מעין "אלטר אגו" גברי.  …..

הגוף הנבחר במכון לרפואה משפטית

פתחתי במיון של תינוקות שנולדו בידי הוריהם, ואסגורבתמונת ראי: מיון של גופות המתים. אחת מתחנות המיון היא במכון לרפואהמשפטית  באבו-כביר. המכון הוא צומת מרתקת של גישות שונות, סותרות למעשה, אלהגוף. מצד אחד, זהו מתקן מדעי המשויך לביה"ס לרפואה של אוניברסיטת תל-אביבומפעיל ציוד טכנולוגי חדיש ומעבדה גנטית מהטובות בעולם. מצד שני, המכוןנתון לפיקוח (אם כי לא פורמלי) של חברה קדישא.[viii] מצד אחד, המכון הואארגון אזרחי הפועל למען שמירה על זכויות אזרח. מצד שני, המכון ממלא את צרכיהצבא והמשטרה.

המכון הלאומי לרפואה משפטית ע"ש גרינברג מבצע בדיקות לצורךזיהוי גופות ואבחון של אלימות גופנית. זהו המכון היחידי הקיים בארץ לצורךזה. בכל שנה מגיעים אליו אלפי מקרים, חלקם של גופות וחלקם אנשים חיים. חלקגדול ממקרים אלה נבדק עקב נסיבות מחשידות לגרימת האלימות ו/או המוות על-ידיאחרים. מקרים אלה כוללים אונס, רשלנות רפואית, מוות של תינוקות, התעללותבאסירים וטלטול של עצורים ביטחוניים (ראו Hiss et. al. 1996). המקרים הללומועברים למכון ביוזמת גופים שונים המעונינים בחוות-דעתו המקצועית, כגוןהמשטרה, צה"ל, שירות הביטחון, שירות בתי הסוהר, משרד הבריאות, וגורמיםפרטיים. במקרה שיש דרישה לנתיחה, היא מתבצעת רק לאחר הסכמת הקרובים, אולחילופין בהוראת צו בית המשפט. ממצאיו של המכון מועברים כדו"ח שיש לו תוקףשל ראיות משפטיות. רופאי המכון מוזמנים להעיד בבתי המשפט בישראל מאות פעמיםבשנה. למרות שנוצר כזרוע טכנית של מוסדות המדינה, במטרה לסייע לרשויותהצבא והביטחון, המכון לרפואה משפטית פועל הלכה למעשה כשומר של זכויות האדם,במקרים רבים של קבוצות חלשות ומיעוטים (כגון אסירים, עצורים, מחבלים,ילדים, תינוקות, קשישים, ונשים קורבנות אונס ואלימות).

מנקודת-מבט סוציולוגית, המכון מהווה זירת התרחשות יחידה-במינהשבה משולבים הגוף הפוליטי-חברתי (ציבורי) והאנושי (פרטי). המקרים בהם מטפלהמכון, דרכי הטיפול שלו והשימוש בממצאיו, קשורים באופן ישיר למתחיםועימותים בחברה הישראלית. במיוחד ניתן לראות קשר ישיר בין המתרחש במכוןלמתחים ברמה לאומנית (פלסטינים מול יהודים), דתית (הלכה לעומת מדע) חברתית(חיילים לעומת אזרחים) ועדתית (למשל, בעיקר בכל הקשור לפרשת ילדיתימן).[ix] כל השסעים הללו זכו לתיאורים וניתוחים רבים שתקצר היריעהמלהזכירם, אולם מעולם לא בהקשר של רפואה משפטית.

הקשר בין רפואה משפטית (Forensic Medicine) ומתחים חברתייםנחקר ותועד מזוויות פרקטיות ותיאורטיות שונות ובהקשרים גיאוגרפייםופוליטיים שונים   (ראה למשל      Tedeschi 1984; Jadresic 1980;   Asad1997;). מספר רב של דו"חות נכתבו בנושא על-ידי ארגון אמנסטי הבינ"ל וכןהאקדמיה האמריקאית הלאומית למדעים (ראה למשל במקרה של הפרת זכויות אדםבגואטמלה: Amnesty 1989, 1990; NAS 1992). המתודולוגיה הרפואית המשפטיתהתפתחה בשנים האחרונות לכלל מדע מגוון ומדויק, הכולל (בין היתר) שיטותנתיחה, בדיקת והשוואת רקמות, שיטות של ביולוגיה מולקולרית (אבחון דנ"א),ועוד. שיטות אלה זכו לאחרונה למעמד של תוקף משפטי-אובייקטיבי שאינו ניתןלערעור (Spitz & Fischer 1993). אולם הצבתם של רופאים כשומרים שלזכויות אדם גוררת אחריה בעיות חדשות (בהקשר הישראלי, ראה Gordon &Marton 1995).

רופאים אינם אנשי מדע נייטרליים. כמו המשפחה הישראלית, גם הםמהווים סוכני סוציאליזציה ומוציאם לפועל של האידיאולוגיה הלאומית. רופאיםהם שומרי הבריאות הישראלית, בודקי הגוף הישראלי ושומרי “הגוף הנבחר”. הםממלאים תפקיד זה ראשית כל כרופאים גינקולוגים ומיילדים (כפי שתואר בחלקהראשון). הרופאים שומרים על “הגוף הנבחר” גם כרופאים צבאיים (במיון לקראתהגיוס ואחריו). בצבא הישראלי המודרני, רופאים משמשים כשומרי השער שלהגבריות היהודית ע"י מיון המגויסים לעתיד ומיון של מתנדבים ליחידות עלית.כיום, רופאים המועסקים ע"י צה"ל מפתחים ובודקים את הפרופיל הגופני על-פיוממיין הצבא את חייליו.

הרפואה המשפטית היא בעלת תפקיד היסטורי של מעורבות בשיטור.מקורה הוא כעוזרת לתובע. הרופא יוהאן ולנטין מולר כתב ב- 1796 את אחדהטקסטים הראשונים של הרפואה המשפטית, ‘Outline of Forensic Medicine,’.הספר מדגיש את תפקיד הרפואה המשפטית כ"עזר שיפוטי כנגד אלה שפשעו וסטומדרכי החברה" (Mosse 1985:29). למשל, אחד מתפקידיה המקוריים של הרפואההמשפטית היה מציאת אינדיקטורים להומוסקסואליות ואוננות מופרזת (אונניזם) –תופעות מגונות ואסורות ע"י הכנסיה והמדינה גם-יחד. לדבריו של מוסה, הרפואההמשפטית באה לעזרתם של שופטים בניסיון לכפות חוקים נגד מעשי סדום. פותחפרופיל לזיהוי הומוסקסואלים, אשר הוגדרו כמסכנים את בריאות הציבור.

אל המכון לרפואה משפטית בישראל מתנקזות הבעיות הקשות ביותר שלאלימות והפרת זכויות אדם. מבחינה זאת המכון הוא מעבדה הממחישה את הקרעיםבריקמת הקיום בישראל כחברה רב-תרבותית הנמצאת במאבק פנימי וחיצוני מתמיד.למרות תפקיד המפתח שלו, פעילות המכון אינה מהווה נושא פתוח לדיון ציבוריולביקורת. הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה, מומחיות הרפואה המשפטיתנתפשת כטכניקה מדעית בלתי-מובנת להדיוטות וכבסיס לגיטימי לאוביקטיביותונייטרליות. השנייה, במקרים רבים מוטל חיסיון על פעילות המכון בידי רשויותהביטחון. תפקיד המחקר הסוציולוגי הוא לבקר את שתי ההנחות הללו: ההנחה הרואהבפעילות רפואית באשר היא פעילות "אוביקטיבית ונייטרלית" המנותקת מהקשרחברתי; וההנחה הרואה ב"פעילות ביטחונית" גבול שאותו לא ניתן לחצות לצורךדיון וביקורת.

אחד הממצאים מתצפיות שערכתי במכון משנת 1996 [x]הוא כי הטיפולבגופות משקף ומשעתק את גבולות הקולקטיב הישראלי. הדיכוטומיה הראשונה לפיהמטופלות הגופות היא יהודים מול לא-יהודים. אם הגופה אינה נימולה, כלהפרוצדורות מעוכבות עד לבירור אם הנפטר רשום כיהודי. היו בעבר טעויותוהצוות הרפואי נזהר שלא להטעות את אנשי חברה קדישא כך שלא-יהודי ייקברכיהודי. אם נמצא כי הנפטר הוא יהודי אך מסיבה כלשהי אינו נימול, אנשי חברהקדישא פעמים רבות מלים את גופתו. ישנם דרכים נוספות ל"תקן" את גוף היהודילאחר המוות. דוגמא בולטת היא הסרת כתובות קעקע הקשורות לנצרות (כגוןצלבים). אלה נערכות לא ע"י עובדי המכון אלא ע"י אנשי הדת. דוגמא נוספתלתיקון הגוף היהודי, ולשמירתו בשלמותו, היא איסוף הרקמות והאיברים לצורךהבאתם לקבורה.

מכיוון שלפי הדת היהודית, "הדם הוא הנפש", מספיגים את הדםהנוטף מן הגופה לבדים המובאים לקבורה יהודית יחד עם גופת המת. פעם בשבועמגיע למכון יהודי קשיש עובד חברה קדישא, שתפקידו לאסוף רקמות שנשלחו לבדיקההיסטולוגית, ולהחזירן לקבר. שלוש הפרקטיקות המתקנות הללו – מילה, הסרתקעקועים, וקבורת רקמות – מבוצעות רק ביהודים.

הדיכוטומיה השניה היא בין חיילים ואזרחים. גופות הנופלים (שהןתמיד גופות של חיילים) מוחזקות בנפרד ומטופלות בטקסיות. אסור, למשל, לקחתמגופות הנופלים עור לבנק העור או להתאמן עליהן לצורך פיתוח מיומנויותרפואיות כגון צינתור קנה. עובדי המכון הדגישו בראיונות עמי כי גופותהנופלים "צריכות להישמר ללא דופי". "החייל הוא הגיבור שלנו, גופו חשוב כיזהו השריד האחרון ממנו. אסור לנו לגעת בגופה. האם חייבת להיות מסוגלת לזהותאת גופת בנה החייל". במובן רחב, הדאגה לגופת הנופל היא חלק מהמסורתהיהודית של שמירת כבוד המת. המסורת הישראלית ממשיכה מבחינה זאת את המסורתהיהודית ואף מוסיפה לה בכל הקשור לגופות הנופלים. אחד הפרוסקטורים במכוןאמר לי כי כאשר הוא מתקן (תופר) גופות של חיילים, הוא משתמש בחוט מיוחדדמוי-עור, כדי להסוות את סימני התפירה.

הנטיה לשמור על שלמות גוף החייל מתבטאת בשני הקשרים בולטים:העובדה שלא נלקח עור מגופות החיילים, ושלא מבצעים בהן אימונים. "אסורבפקודה" לקחת עור ("לקצור" היא המלה המקצועית, המייצגת גם לקיחת איבריםלצורך השתלה)[xi] מגופות חיילים, למרות שהן בדרך-כלל עומדות ב"קריטריוניםגבוהים" (מבחינה רפואית) ולמרות שפעולה זאת מיועדת להציל חיים של חייליםאחרים. בנק העור הקיים בבי"ח הדסה מיועד לענות על צורכי הצבא, אך העורהנמצא בו אינו מגיע מחיילים. פרופ' א.א.   ראש המחלקה לכירורגיה פלסטיתבבי"ח הדסה וקצין רפואה ראשי לשעבר,  סיפר לי בראיון כי במשך שנים רבות היהנהוג לבצע אימונים על גופות נפטרים המיועדות לכך, כלומר שקיבלו הסכמהלנתיחה, או שיש צו נתיחה לגביהן. אימונים רפואיים אלה התבצעו תמיד במכוןלרפואה משפטית. "בדיעבד הסתבר לי," אמר אלדד, "שהמכון לא הפנה אלינו גופותשל חיילים לצורך תרגול. אבל לא היתה לכך שום הנחייה מגבוה. זאת היתה הנטיהשלהם [של המכון]." פרופ' היס, ראש המכון, טען בראיון עמי כי הוא לא הנחה אתעובדי המכון לפעול כך כי הדבר היה יוצר "היררכיה של גופות". למרות שאיןהסכמה מה היה מקור ההוראה, התוצאה היתה שלא נעשה שימוש בגופות חיילים לצורךתרגול רפואי. זאת כמובן על אף שתרגול זה מיועד להצלת חיים של חייליםאחרים.

במהלך 1996-1997, בעיה חברתית חדשה עלתה על סדר היום של המכוןלרפואה משפטית. בארץ נפוצו שמועות ועדויות על חטיפה של ילדים ממשפחותתימניות ששהו במחנות מעבר בשנות ה- 50. התסיסה שנוצרה הפכה למה שכונהבתקשורת בשם "פרשת ילדי תימן". לטענת ישראלים ממוצא תימני, מדובר במאותילדים שנלקחו מהוריהם תחת מסווה של בעיות רפואיות, הוכרזו כמתים, אך למעשההועברו לאימוץ אצל משפחות של יהודים חרדים בחו"ל. ועדת חקירה ממשלתית הוקמהב- 1995 כדי לאסוף את העדויות ולבדוק את אמיתות הטענות. הוועדה הסמיכה אתהמכון לרפואה משפטית לפתוח עשרה קברים שלפי הרישום (הכוזב, לטענת המבקרים)היו קבורים בהם ילדי תימן, ולבצע בדיקת דנ"א שתוכיח אם אכן קיימת קרבהמשפחתית בין העצמות שבקבר למשפחות התימניות. כלומר, מטרת הבדיקה הגנטיתהיתה לוודא מעל לכל ספק אם בקבר מצויים שרידיהם של ילדי תימן שמתו מסיבותרפואיות (בהתאם לגרסת הממסד), או שמדובר בתרמית (על-פי גרסת המבקרים).

אני מעונינת לדון בפרשת ילדי תימן כדוגמא נוספת לשיח של “הגוףהנבחר”. פרשת ילדי תימן מדגימה את המעבר מגוף לאומי וקולקטיבי המאחד סביבומרכיבים שונים למצב של גופים שונים, עצמאיים, בעלי שיוך עדתי ואתני נפרד.פרשת ילדי תימן נתפשה בציבור הרחב כבעיה חברתית המאיימת על אחדות הקולקטיבועל האליטות האשכנזיות. מחאתם של הפעילים בעדה התימנית, והקמתה של ועדתהחקירה, מעידים כי מה שהיה מקובל בשנות ה- 50 עבר דה-לגיטימציה בשניםהאחרונות. הסיפור על אימוצם הכפוי של ילדי תימן מהווה עדות מקוממת לכוחו של"כור ההיתוך", הדוקטרינה שביקשה לאחד בין כל פלגי העם היהודי וליצור מהםעם אחד, בעל שפה אחת ותרבות אחת, בארץ אחת. סיפורם של "ילדי תימן" ממחיש אתהצד האפל של הקולקטיב.

פרשת תרומות הדם של יהודי אתיופיה היא דוגמא נוספת מן הזמןהאחרון של השיח על “הגוף הנבחר”. כמו במקרה של פרשת ילדי תימן, בכוונתילאזכר כאן מקרה זה מבלי להיכנס לפרטיו, אלא רק לצורך ההדגמה. ביום ה', 25בינואר 1996, גילתה כתבה שהתפרסמה במעריב כי במשך שנים נהג בנק הדם הישראלילהשמיד בחשאי את תרומות הדם שהגיעו מתורמים ממוצא אתיופי. הממסד הרפואיהסביר את השמדת תרומות הדם בקיומו של שיעור גבוה של חולי איידס, הפטיטיס ביומלריה בקרב העדה האתיופית. הקהילה האתיופית, הסובלת מדימוי נמוך בחברההישראלית, יצאה לרחובות כדי להפגין נגד מה שנראה לה כצורה נוספת של אפליה."עם אחד, דם אחד" היתה הכרזה הבולטת בהפגנה (ראו מאמרו של Seeman 1997).המפגינים התלוננו כי הם טובים מספיק בשביל להיהרג כחיילים בשירות צה"ל, אבלדמם אינו ראוי להתערבב עם דם ישראלי. סיסמה נוספת שנשמעה בהפגנה היתה "לאניתן דמנו הפקר". סיסמה זאת ביטאה את רצונם של האתיופים לזכות במעמד שלאזרחים שווים בחברה הישראלית. פעם נוספת, כמו בפרשת ילדי תימן, היה זה הגוף(הדם, הדנ"א) שעורר את הרגשות הקולקטיביים ושימש להם צינור ביטוי.

אחד המפגינים בהפגנה האתיופית "עם אחד, דם אחד", בחור שהשתחררבדיוק מצה"ל, אמר לאנתרופולוג דון סימן (Seeman 1997:202) שהוא תרם דם"מדי יום" בעת שירותו. צה"ל הוא אכן ספק מרכזי של דם; 33% מכל תרומות הדםבישראל נאספות בבסיסי צה"ל (נבון 1996:11). "אנחנו יהודים ממש כמוהתימנים", צעק מפגין אחר דרך מגאפון, "ויהודים יותר מהרוסים!". הוא הוסיףואמר (הציטוט מופיע אצל דון סימן, 1997) כי "עד עכשיו כולם ראו בנו אתיופיםמתוקים…. היום אנחנו מראים להם פנים אחרות. אם צריך אלימות,  נשתמשבאלימות. אנחנו נקים נגדם עוד עוזי משולם!".עוזי משולם, כזכור לקוראהישראלי, הוא מנהיגם-לשעבר של קבוצת יוצאי תימן קיצונית שמחתה נגד חטיפתילדי תימן.

חלקו האחרון של פרק זה עסק בעיקר במיון של גופות המתים. אולםיש לזכור כי בישראל קיים שיח עצמאי של תרבות הנצחה, העוסקת לא בגופיםבשר-ודם אלא בבני-אלמוות ונעורי נצח. מטרתו של שיח ההנצחה הפוכה למטרתהמיון במכון המשפטי. באמצעות ההנצחה, הנופלים מופרדים מגופם, ומאבדים אתזהותם האישית בחיבוק הלאומי. זהו נושאו של הפרק הבא.

אחותי עפרה נפטרה בגיל צעיר מפוליו בשנות ה- 50. היום(1999) בשיחתי עם אורה שיפריס (הדוברת של משולם עוזי) אני מספרת לה עלאחותי. תמיד סיפרו לי שהיתה "ילדה בריאה בבוקר, ומתה בערב". יש סיפוריםדומים על ילדי תימן החטופים, אמרה אורה. לדבריה " אין אשפוז ומוות באותוהיום. פוליו לוקח לפחות עשרה ימים." "בשנות ה- 50," אומרת אורה, "בתיהחולים היו רעים. אל תאמיני להם: הרופאים לקחו את אחותך כמו שלקחו את ילדיתימן. היא בטח בחיים. תני לי את כל הפרטים, מספר הזהות, ואני אבקש ממומחיהמחשב שלנו לחפש אותה בשבילך. יש לך אחות."

לא ידעתי מה לעשות עם השיחה הזאת. מיד פניתי לאבי. "ראיתאת הגופה?" שאלתי אותו. "לא," אמר. "אבל יש לי זיכרון מהימים האחרונים:באתי לבקר אותה, בבית החולים, ולא נתנו לי להיכנס. הייתי צריך להיכנס בכוחולמצוא את החדר. ראיתי אותה, לבדה, עצובה, וכשראתה אותי, חייכה. אז הוציאואותי החוצה. בכוח. כשראתה שאני יוצא מהחדר, הסתכלה עלי בפנים כאלה, כאילוהיא מאבדת אותי לנצח. בחיים לא אשכח את המבט שהיה לה."

הוא סיפר לי על כך 50 שנה אחרי שזה קרה. לא קודם.

בנקודה זאת אני חושבת על הוריהם של "ילדי תימן"; עלהילדים שנלקחו מהם לבית-החולים, ונשארו שם עד להודעת הפטירה. אני מהרהרתעכשיו בכוחניות של הממסד הרפואי, שמנע ביקורי הורים בגלל חשד לזיהום אפשרי.אני מבינה את כוחו של אותו ממסד ביחס ליחידים, עולים חדשים, אם הוא הצליחבכך אפילו אצל אשכנזים קשי-עורף כמו אבא שלי. אני מהרהרת כמה מפתה המחשבהשקרוביך בחיים. במשך שנים, כילדה, נהגתי לחלום בהקיץ שאחותי בחיים ושהיאמופיעה שוב. נהגתי לשחק עם בובות מנייר, להלביש אותן ולקוות שהן יתעוררוויהיו עפרה. אני כמעט מתפתה לתת לאורה שיפריס את פרטיה של עפרה.

(מיומני) תמי, בתי, נמצאת בקורס קצינות בצה"ל. אניאמביוולנטית: מצד אחד, מודאגת עד אימה, נזכרת בניסיון שלי בקורס קצינות;מצד שני, שמחה בשבילה, ובאופן משונה גאה מאוד ורוצה לראות אותה מסיימת. אנימחכה לה בבית בסוף השבוע, תוהה איך היא תיראה. מקווה שהיא תיכנס, זורחתומאושרת, ותגיד כמה טוב היא מרגישה. חוששת שיהיו לה עיגולים שחורים שלעייפות מסביב לעיניים ושהיא תיפול מיד על המיטה ותירדם. חוששת שאני אתנהגכמו הורי בקורס הקצינות שלי. אני פוחדת מהחולשה שלה ומחוסר האונים שלי.גידלתי ילדה במשך 18 שנה, ויום אחד לוקחים אותה ממני. וכל מיני ילדים בני19 מחליטים מה יהיה בגורלה. אם היא כשירה או לא. מתאימה או לא. כשהיא חולה,אני לא יכולה לטפל בה. אני לא יכולה אפילו לקחת אותה לרופא. מישהו אחראחראי לה. אף אחד לא מעוניין לשמוע את דעתי. היא חיילת. מה זאת אומרת, היאחיילת…. היא גם הבת שלי. אני מרגישה רע בשבילה. אני לא רוצה שתסבול בצבא כמו שאני סבלתי. אני רוצה לישון ולהתעורר כשהקורס גמור.

מתוך יומני, מכתב לתמי שלא נשלח אליה:

ילדה שלי. אני אוהבת אותך כל-כך. אני לא רוצה שתסבלי. אבלאת הולכת לקורס הקצינות הזה. אני יודעת כמה זה קשה. אני יודעת כמה זה היהקשה לי. למה אני נותנת לך ללכת למקום כזה? את מתקשרת הביתה ובוכה בטלפון.אני נשברת לרסיסים. בבוקר אני צריכה ללכת להוצאה לאור; ספרי על הורות בדיוקיצא לאור. אני מגייסת את כל כוחותי כדי לגשת להוצאה. בשיעורים באוניברסיטהאני מרצה על הורות. אני בקושי מדברת. אני זקוקה למגע אתך. מתי חיבקתי אותךבפעם האחרונה? כשהיית חולה, אני זוכרת איך בבית החולים ביקשת ממני לשים אתידי על בטנך, במקום שכאב לך. וישבתי ככה במשך שעות. עכשיו את הולכת להיותקצינה.

אבל המכתבים שנשלחו הם מכתבים שונים: עליזים, שמחים,מעודדים. המכתב הבא הוא מכתב טיפוסי למכתבים אלה. הוא נכתב לאחר ביקורבמחנה הצבא. במשך הביקור הרגשתי מסוחררת וכאב לי הראש. הגוף שלי זכר אתחוויות הצבא הקשות שלי. אבל המכתב היה שמח:

שלום מתוקה שלי – זה ממש קשה, אבל אניבטוחה שתצליחי. ראיתי אותך אתמול וזה הרגיע אותי. הבנתי איזו בת נהדרת ישלי. יש לי ביטחון מלא בך. אבל בכל הכבוד, קצינה או לא, אפילו אם לא תסיימיאת הקורס אני יודעת מה את שווה. גם אם לא תצליחי זה לא סוף העולם.

כשאני קוראת שוב את המכתבים הללו, אני חשה מה שסימוןדה-בובואר כינתה בשם "כפילות", להיות בעל זהות כפולה. גופי זוכר את הכאב,והמוח שלי עושה רציונליזציה. אני אמא מספר X; ממש כמו אחת מהמרואיינות שלי בפרק זה, משתתפת בכת של “הגוף הנבחר”,מדברת בשתי לשונות, פאסיבית ואקטיבית. ההבדל היחידי בינינו, אני חושבת,היא העובדה שאני כותבת. אבל האם הכתיבה משנה?

[i] ראוי להוסיף לרשימת המחברים האמריקאים, הכוללת את רותוגרזון, גם את פול בריינס, שספרו "יהודים קשוחים" (Breines 1990) מתאר אתנסיונם של יהודים אמריקאים להתרחק מהסטריאוטיפ הגלותי של היהודי החלשוהנשי, ולמצוא לעצמם מקום בתרבות טיפוח הגוף האמריקאית.

[ii] סטיגמטה, בתרבות הנוצרית, היא כינוי לסימני הפצעים שהותירו המסמרים בגופו של ישוע.

[iii] מעניין להזכיר את הקשר הלשוני (הדמיון הפונטי) ,בעברית, בין "בחירה" ו"בחרות" (נעורים). (בין "נבחר" ובחור") המונח "בחרות"הפך למטבע אידיאולוגי בפיהם של מנהיגי היישוב כדי לציין את "הדור הצעיר"של תנועתם הפוליטית. לדוגמא, אסופת הרצאותיו של ברל כצנלסון בפני הדורהצעיר של תנועתו הוכתרה בשם "הרצאות בפני הבחרות הסוציאליסטית". כלומר,המונח "בחרות" אינו מסמן "רק" קבוצת גיל של בחורים (בחרות כנעורים) אלאקבוצת גיל נבחרת המסומנת להמשך התנועה, מעין "קאדר" בלשון האידיאולוגיתהקומוניסטית.

[iv]

[v] ראו אמיר ונבון (1989); מצנר-ליכט ואחרים (1980); שנקר (1996).

[vi] דחיית ילדים עם פגמים, נטישתם, הריגה וניצול שלהם, הןתופעות שיש עליהן דיווחים כתובים מאז ימי ספרטה (ראו Pollock 1983; Hunt1972; De Mause 1976). בפולקלור האירופי של ימי הביניים נתפס הילד בעל הפגםכ"תחליף" (changeling), יצור שהונח בעריסה על-ידי פיות שחטפו את התינוקהאמיתי. באירלנד היה נהוג במשך תקופה ארוכה לעזור ל"תחליפים" למצוא את דרכםבחזרה לעולם הרוחות ממנו באו, בחלק מהמקרים  על ידי שריפתם(Scheper-Hughes 1992:375). כמעט בכל המקרים בהם התינוק נולד עם פגם, מום,או פיגור שכלי, הוא עובר סטיגמטיזציה קשה. הנואר באפריקה התייחסו לתינוקבעל הפגם כאל "תנין" ולכן הטביעו אותו במים (Evans-Protchard 1956).הבאריבה במערב אפריקה ראו בילדים עם פגמים "ילדי מכשפות". בברזיל נהגואימהות עניות לתייג את ילדן בגדר "טאבו" כאשר התקיימו  ביילוד  סימניםחיצוניים של פגם או חולשה, והתוצאה היתה הזנחה מודעת של הילד למוות(Scheper-Hughes 1992).

[vii] מחקרים הראו שסטיגמה מופיעה גם במקרים של ילדים עם נכות(Goodman et al. 1963; Bem 1970), תינוקות עם עיוותים בפנים (Salyer etal. 1985) וילדים קטועי איברים (Centers & Centers 1963).

[viii] . חוקי ההלכה אוסרים באופן כללי על נתיחה לאחר המוות(עקב פגיעה בכבוד המת; ראה Rosen 1972). אנשי חברה קדישא כמו-גם אנשיהרבנות הצבאית נמצאים במכון באופן יומיומי על-מנת לשמור על חוקי ההלכה.נתיחת גופות חיילים בפרט ויהודים בכלל מצריכה אישורים מיוחדים והשגתם שלאלה מצריכה משא-ומתן על השיטות והאמצעים הרפואיים בהם ייעשה שימוש.הקונפליקט מתבטא גם בזיהוי גופות לאחר פיגועים. ע"פ ההלכה, זיהוי בראייה שלקרוב משפחה מהווה עדות מספקת; אולם מבחינת עובדי המכון אישור כזה אינו תקףמבחינה מדעית.

[ix] . מעורבותו של המכון בפרשת "ילדי תימן" קשורה לרמה הדתיתאולם ממקדת את הקונפליקט בהקשר עדתי. משך זמן רב לא הסכימו רבנים לחשיפתגופות מתוך קברים, אולם לחץ של העדה התימנית וההבטחה הטמונה בבדיקות הדנ"אהובילו בסופו-של-דבר להתחלת פרויקט של פתיחת קברים והשוואת דנ"א ע"י המכון.מבצע פתיחת הקברים והשוואת DNA לצורך זיהוי משפחתי נמצא בימים אלהבעיצומו, אך חדשות לבקרים מתפרסמים בכלי התקשורת "מקרים בעייתיים" של אנשיםשלא הסכימו לחוות-הדעת הגנטית ואף מקרים בהם המומחים לגנטיקה מתווכחיםביניהם (ראה Halevi 1996).

[x] הממצאים שמוצגים כאן  מתבססים על מחקר שנערך החל משנת 1996 במשך 6 שנים. ולכן, יתכן ואין הוא משקף את הנעשה עתה במכון.

[xi] למעשה, גופות חיילים אינן מהוות בדרך-כלל מקור לקצירתאיברים. נושא האיברים להשתלה הוא בעל פן ייחודי בישראל. ישראל היא המדינהבעלת ההיקף הגדול ביותר של רכישת איברים להשתלה בשוק העולמי. זאת מכיווןשתנועת האיברים בתוך ישראל נמוכה מאוד, יש תרומות מעטות ומצד שני ישראלאינה מוכרת כלל איברים בשוק העולמי.  Scheper-Hughes (2000) מפרשת אתהסגירות הדתית-אתנוצנטרית שמגלה ישראל בנושא השתלות איברים (אשר נקנים אבללא נמכרים)  כסימפטום נוסף של "הגוף הנבחר".

מאמר זה הבוא ע"י מאירה וייס