כולנו מכירים את מוסד הכתובה, בשעה שאנחנו מקיימים את טקס הנישואין שלנו. מי מאיתנו שכבר התחתן, מתייחד עם הרב, לפני החתונה, יחד עם אבי החתן, ומחתימים את החתן על כתובה, לאמור מסמך התחייבויות שלו כלפי הכלה. את המסמך הזה נהוג להקריא בפני באי טקס החתונה. האם הכתובה היא מסמך משפטי מחייב? האם הכתובה היא הסכם ממון?
אפשר ואם וכאשר וכשיחליטו בני הזוג להיפרד ינסה אחד מהם לטעון כי הכתובה היא המסמך הרכושי שבין בני הזוג, ובאמצעותו, ינסה הצד המעוניין בכך להתגבר על הוראות חוק יחסי ממון, בנוגע לאיזון המשאבים בין בני הזוג.
אילו אושרה הכתובה על ידי רושם הנישואין ( להבדיל מהרב שערך את המסמך ), והוא היה מאשר את הכתובה כ הסכם ממון בין בני זוג, כי אז היו מתקיימות הוראות החוק בנוגע לאישור הסכם הממון, והיה לנו "הסכם ממון" מחייב לכל עניין ודבר, והוא היה גובר על הוראות החוק. כנ"ל אם הכתובה הייתה מאושרת על ידי נוטריון, קל וחומר על ידי בית הדין או בית המשפט לענייני משפחה.
איזה משקל, משמעות ותוקף ניתן לייחס לכתובה, בהיעדר האישורים הללו?
הכרעה משפטית בעניין הובעה על ידי השופט מרכוס בפרשת ב.פ שם ניפרדו בני הזוג, והבעל דרש לקבל מחצית מזכויות הדירה שהייתה בבעלותם המשותפת. לעומתו טענה האישה כי הבעל התחייב בפניה בכתובה לתת לה בעת פירוד מיליון וחצי דולר, ולפיכך, היא תובעת את כל הדירה לעצמה.
כך קבע השופט מרכוס: "תפיסת הכתובה כמסמך הבא להבטיח רכוש אינה יכולה להתקבל במשפט הישראלי. אם רצו הצדדים להחיל על עצמם את עקרונות הדין העברי הרי שהדרך לעשות זאת היא על ידי הקפדה כי רושם הנישואין יאמת את הכתובה כהסכם ממון. הנתבעת לא הציגה מסמך המתעד הסכם בין הצדדים הקובע כי התובע יעניק לה את הבית כמתנה, ומכאן המסקנה כי הכתובה אינה מעמידה לנתבעת זכויות של קניין בלעדי ברכוש המשותף ( הדירה בירושלים ).
גם בפרשה אחרת, דחתה השופטת שפרה גליק את טענת האישה לבעלות על דירה, מאחר וזו הוענקה לה בכתובה. טענת האישה לראות בהסכם משום הסכם ממון נדחתה על ידי בית המשפט.
כיוון שכך הם פני הדברים, נשאלת השאלה מדוע ממשיכים זוגות לערוך ביניהם את הכתובה? מה טעם יתחייב הבעל למשהו כלפי האישה, כאשר, כפי שראינו, אין להתחייבות הזו תוקף משפטי מחייב בדין הישראלי. התשובה היא, במישור הטקסי, של סממני הטקס בלבד.
עו"ד אורי גנור עומד בראש המרכז הישראלי להסכמי ממון בישראל