עבודת ה' מתוך תמימות ופשטות

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

קרבן נדבה

"בקורבנות נדבה דיבר הענין"

עבודת ה' מתוך תמימות ופשטות

נאום הפתיחה של ספר הקורבנות

במעמד פתיחת שנת לימודים בבית-ספר, או בפתיחת עסק, הרי המנהל מכריז את המוטו המרכזי של העסק או בית הספר, נאום הפתיחה מתמקד בנושאים החשובים, העבודות הקבועות, רק אחר-כך הוא ממשיך לנושאים הפחות מרכזיים וקבועיים. תחילה הוא מודיע את החובות העיקריות של כל הצוות, התלמידים והעובדים, שעות העבודה, צורת התנהלות וכו', ורק אחר-כך הוא פונה לעסוק בנושאים הפחות קבועים ומרכזיים, לדוגמא בעונשים שיקבלו החוטאים ופוגמים, או ביחס המיוחד שינתן לאלו שיתרמו מזמנם ומרצם מעבר למה שהם חייבים.

מכאן אנו באים להתבונן בפלא הבולט לעין בפתיחת ספר ויקרא, אותו מתחילים לקרוא השבוע:

ספר ויקרא נקרא "ספר הקורבנות" משום שהוא עוסק בקורבנות שהקריבו על המזבח בבית המקדש, הספר מכיל 247 מצוות, כ-40 אחוז מכלל תרי"ג המצוות. התורה מפרטת את כל מיני הקורבנות - עולה, חטאת, אשם ושלמים, וכן היא מסבירה את סוגי הקורבנות השונים: קורבנות שמביא היהודי באופן אישי, "קורבנות היחיד", וקורבנות שמביאים כלל ישראל "קורבנות הציבור" - מידי יום ביומו הביאו 2 קורבנות ציבור לפחות, ובסך הכל במשך כל ימות השנה הקריבו כ-1200 קורבנות ציבור [2 "תמידים" מידי יום, ועוד נוספו עליהם קורבנות "מוסף": בשבת שניים. בראש חודש אחד עשר. בפסח שבעים ושבעה. בשבועות עשרים וארבעה. בראש השנה עשרה. ביום הכיפורים חמישה עשר. בסוכות מאה שמונים ותשעה. בשמיני עצרת עשרה.

הפלא הגדול הוא מדוע ספר הקורבנות אינו מתחיל עם קורבנות החובה של עם ישראל, קורבנות התמיד שהביאו מידי יום ביומו, אלא בקורבן נדבה שהיהודי מביא באופן פרטי - קורבן עולה?

לא רק שלא מתחילים בקורבנות ציבור, אלא עוד זאת אפילו בקורבנות היחיד עמהם מתחילה התורה, אין היא פותחת בקורבנות חובה שהיחיד חייב להביאם, כמו "קרבן חטאת" אותו חובה להביא על עוון שנעשה בשגגה , אלא קרבן עולה, שהוא קרבן נדבה שאין חובה להביאו ?

סדר כרונולוגי

לכל נושא בתורתנו הקדושה שני צדדים - פשט הפסוקים, והכוונה הרוחנית העמוקה. גם בסוגייא זו, שמצוות קרבן העולה היא הפתיח והשער לכל הקורבנות, שני הסברים - לפי הפשט ולפי עומק כוונת מצוות הקורבנות:

לפי הפשט היות שפסוקים אלו נאמרו בשבעת ימי המילואים כהכנה לתחילת עבודת המקדש בראש חודש ניסן על-ידי אהרן ובניו הכוהנים, לכן נאמרו מיד דיני קורבן עולה, שהם היו הקורבנות שאהרן ובניו הקריבו ביום הראשון לעבודתם ביום השמיני למילואים .

לפי עומק כוונת הדברים התורה פתחה בקורבן עולה, קרבן הנדבה, כי זה שער הכניסה להקריב קורבנות בדרך הכי מושלמת, זה הבסיס והיסוד לכל הקורבנות כולם:

מצוות הקורבנות ניתנה כדי לקרב את היהודי לה' יתברך, "קרבן" כשמו כן הוא מלשון קירוב, על ידי שהיהודי לוקח בעל חיים מרכושו הפרטי והוא תורם אותו למקדש, לה' יתברך, הוא מעלה ומקרב את עצמו לה'. באיזה סוג קרבן נוצר קירוב יותר חזק? קרבן שהוא מביא מתוך חובה, שהוא נצטווה משמים להביא, או קרבן שהוא מביא מתוך בחירתו ונדבת לבו הטהור? ברור שקרבן נדבה יוצר קרבה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית, כי בנדבתו הוא מסמל שהוא "חי" וחפץ מכל לבו בקרבה לה'.

לכן מתחילה התורה את ספר הקורבנות במצוות קרבן נדבה, כדברי רש"י "בקורבנות נדבה דיבר העניין", העניין של קורבנות הוא "נדבה", לנדב ולקרב את עצמו לה' יתברך.

רעיון זה מלמד על כללות עבודת ה': מצווה שעושים מתוך חובה ופקודה ולא מתוך רגשות פנימיים מעומק לבו אינה השלמות בעבודת ה'; העבודה השלימה היא זו הנעשית מתוך בחירה ונדבה אישי

[ולמרות ש"גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה", שיש מעלה בעבודת ה' שנצטווינו לעשות ("מצווה ועושה") יותר ממצווה שלא נצטווינו ("שאינו מצווה ועושה")? ובפרט לפי ביאור החסידות שהציווי הוא צינור ההתחברות שה' נותן כדי שהיהודי יוכל להתחבר לשמים על ידי קיום המצווה, וכשאין ציווי לקיים את המצווה משמעות הדבר שאין צינור להתקרב לה' בקיום המצווה כמו במצווה שנצטווינו לעשותה, לכן יש מעלה וגדולה ב"מצווה ועושה"? אבל הרי קורבנות נדבה הם הם בגדר "מצווה ועושה", כי בתורה עצמה ניתנה המצווה שלהם, כלומר ה' נתן ליהודי צינור החברות על-ידי קורבנות הנדבה, אלא שאין חובה על היהודי להקריבם, לכן כשהיהודי נודב ומקריב את קורבנות הנדבה יש בו את שתי המעלות - גם את מעלת "מצווה ועושה", הוא דבק בה' כמו במצוות שהם בגדר מצווה ועושה, וגם את מעלת נדבת הלב].

יסוד היסודות בעבודת ה' היא הכוונה האמיתית והטהורה לעובדו בתמימות ופשטות, עם כוונת הלב באהבה ושמחה אמיתית, כך מגיעים לקרבה הכי נעלית לה', יותר אפילו מעבודת ה' של החכם הגאון הגדול. וכן אמרו חז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" אין הדגש על הכמות, העיקר זה כוונת הלב.

תרומת העשיר והעני

פעם סיפר הבעש"ט על שני אנשים, עשיר גדול ועני מרוד, שתרמו קרבן לבית המקדש: העשיר תרם תרומה יקרה וחשובה - שור גדול ומפוטם, כדי שיקריבו על המזבח וממנו יזונו הכוהנים, העניים כו', ואילו העני התמים והפשוט שלא היה בידו כסף לקנות שום קורבן, תרם לבית המקדש "אגודת ירק", כמה ירקות!

העשיר שהביא את תרומתו החשובה שמח ושרתה עליו רוח טובה מהמצווה החשובה שהוא עומד לקיים; ואילו העני שהביא קצת ירקות היה שפל ברך מתרומתו הצנועה והפשוטה, שאפילו לא ניתן להעלותה על המזבח (שהרי אין מקריבים ירקות על המזבח).

אבל בשמים אהבו יותר את מתנת העני, כי היא נעשתה מתוך נדבת לבו הטהור וכוונה אמיתית לשם שמים, ואילו בלבו של העשיר היו רגשות אישיים של גאווה וישות עצמית, על תרומתו החשובה, וחסרה לו הכוונה האמיתית והטהורה כמו של העני.

לכן מה עשה ה'? לפתע השור הגדול והמפוטם עמד על מקומו בשערי המקדש ולא הצליחו לגרור אותו ולהכניסו פנימה לעזרת המקדש ולהעלותו לקורבן, עד שהגיע העני והושיט לעבר השור את הירק, וכך הוא משך וקירב את השור למקום השחיטה במקדש. בלילה חלם בעל השור שבשמים אומרים לו ש"קרבנו הזול והפשוט של העני קדם לקורבנך היקר והמשובח".

יש כאן מסר מופלא: העשיר הגדול שהביא את התרומה הגדולה והחשובה זקוק לעני הפשוט שיעזור לו להתקרב למקדש, כי כוונת הלב והתמימות של העני היא היא המפתח להתקרב כקרבן למקדש גם של העשיר הגדול.

כך סיים הבעש"ט את הסיפור באומרו: "עבודת ה' תלויה בכוונת הלב של היהודי, גם תרומה הכי קטנה ששווה רק פרוטה אחת, אם היא נעשית לשם שמים, מתוך תמימות לב ונפש שמחה, זה יקר וחביב לפני בורא העולם במאוד מאוד, והוא כביכול מתפאר לפני מלאכי השרת ואומר להם: ראו איזה דבר טוב עושה יהודי פלוני, והוא מברך אותו".

זו הסיבה שהתורה מבליטה את קורבן הנדבה בפתיחת הקורבנות: בכך אומרת התורה שכוונת הלב היא הקדמה כללית לכל מצוות הקורבנות, היא הנקודה העיקרית של כל הקורבנות, כולל קורבנות החובה וקורבנות הציבור.

מקורות: לקוטי שיחות חלק ט י"ז.