דיירת בית אבות מספרת את סיפור חייה. הסיפור גורם לנו באמת לחשוב על השורשים ועל כך שזו זכות לבקר את מקום קבורתם של אהובינו.
סבי וסבתי נולדו וחיו בעיירה קטנה בצפון רוסיה. שם נולדו להם שישה ילדים, הם התפרנסו בקושי וסבלו מאנטישמיות ומפוגרומים.
בשנת 1917 היתה סבתי בהריון שביעי. באותה עת גברה השינאה ליהודים, ומספר משפחות יהודיות החליטו לברוח. הם עלו על רכבת טרנס-סיבירית ולאחר נסיעה ארוכה הגיעו לצפון סין, לעיירת דייגים קטנה ושמה חרבין, שם נולדה אמי, וגדלה כבת קטנה ומפונקת. הקהילה היהודית גדלה ופרחה ובנתה מוסדות קהילתיים שונים. אבי ומשפחתו הגיעו מליטא לחרבין, שם הכיר את אמי והם נישאו. המצב הכלכלי בבית היה טוב, גדלתי כבת יחידה, למדתי בבית ספר יהודי, היתה לי אומנת, ובבית היו טבח ועוזרת סיניים - כולם דיברו רוסית. בהיותי בת שמונה נפטר אבי. שני דודי שגרו לידינו היוו לי תחליף חלקי לאב.
כאשר היפנים פלשו לסין, לא הושפעו חיי הקהילה ולא היו הגבלות. בשנת 1945 הגיע צבא רוסי וכבש את המקום והחלו שנים קשות ואלימות. המוסדות היהודיים נסגרו והרכוש הולאם. בשנת 1949 עלה מאו צה טונג לשלטון בסין וסיסמתו היתה: "סין שייכת לסינים". אירגון הג'וינט הציע ליהודים שלוש אפשרויות - עלייה לישראל, חזרה לרוסיה או להגר לאמריקה. בשנת 1950 עזבו היהודים את חרבין, רובם - לאחר מסע מפרך - הגיעו לישראל ל"שער-עלייה" ואחרי כן למעברות, וביניהם אמי ואנוכי. הדודים שלי דחו את יציאתם מסיבות בריאות, לא זכו להגיע לישראל, נפטרו ונקברו בחרבין ליד אבי. כדי לעזור לאמי, נשלחתי לבן-שמן, במסגרת עליית הנוער, ובהמשך לקיבוץ נען וכך הגעתי לבית-ספר לאחיות.
לפני מספר שנים נסע אולמרט כשר התיירות לסין, ונודע לי שהוא יבקר בחרבין, שם גדל אביו. לפני נסיעתו שלחתי לו מכתב ובו ביקשתי לבקר את קבריהם של בני משפחתי. הייתי ספקנית בקשר לבקשתי, אך להפתעתי קיבלתי ממנו מכתב חם ובו כתב שמצא את קבריהם של אבי ודודי. כמובן ששלחתי לאולמרט מכתב תודה.
אני עדיין מקווה שאוכל להגיע ולבקר בעיר הולדתי למרות שמעטים טיולי התיירות לשם.
הסיפור פורסם ע"י פרוג4ביז - בית תוכנה אשר מתמחה בפיתוח תוכנה, מערכות מידע ובניית תוכנה.